צילום: רמי עופר
על ההצגה ספר אישה בית בתאטרון הדופנ/ הדר שבת
רבות סופר ונאמר על הסופר ש"י עגנון. חלק גדול במסגרת לימודית, ומעט מדי מחוצה לה, למי שאינו מרבה לעסוק בספרות.
ש"י עגנון הלא הוא שמואל יוסף צ’צ’קס; סופר, משורר שהוא נכס לחברה הישראלית ולעם היהודי.
סיפוריו מוכרים לנו בכתב -שחור על גבי לבן, עם אינספור פרשנויות שונות ומגוונות.
ההצגה הזו היא מעין הצצה לעולמו של הסופר, עם שלל חידושים מפתיעים על מקורם וייחודם.
ההצגה ספר אישה בית שמשוחקת ע"י שחקנית אחת ויחידה, שהיא גם הבמאית, והיוצרת של המופע הזה :רותי תמיר.
סגנון הצגה זה אני צריכה לומר אינו כפי הסדר הקבוע שבו הקהל מגיע על מנת לצפות במתרחש והוא מנותק לגמרי מהסיפור, אלא כאן לקהל יש תפקיד פעיל והוא, לעקוב אחר המתרחש, לענות לשאלות, לשאול אותן, ולחוות יחד עם רותי את המסע של הסופר מגליציה עד ארץ ישראל ובחזרה אל הגלות.
תחילה, אנו פוגשים את מספרת המופע ומאחוריה ספרייה מיוחדת במינה שקשה להסיר ממנה מבט, עם ספרים של ש"י עגנון כמובן ומפת העולם ומתחתיה כאשר מובלטות היבשות והמקומות שהיו חלק ממסעו של הסופר.
מעל כל אלו ישנו ציור מתוק של עיירה שממנה הגיע, ולידה ניצב כיסא.
במהלך השעה וחצי הקרובות אנחנו נצפה במיטב הדמויות שנבחרו בקפידה מתוך סיפוריו ונשמע מפיה את כל מהלך חייו בקצרה.
כאשר עוברת רותי מדמות לדמות זה מול עינינו ואנחנו ערים למהלך המתרחש בתוכה וההתכווננות אל אותה הדמות בהזדהות מוחלטת.
על התפאורה והאביזרים-יובל קדם
על התאורה-
התאורה ביטאה את השינויים הפנימיים והחיצונים העוברים על כל דמות באופן מקסימלי.
הייתה הלימה יחד עם הסאונד ובכל רגע שעלתה על הבמה דמות אחרת, התאורה הדגישה לנו כמעט כל פעם בצבעים אחרים, זוויות שונות של פנסים וסוגים אחרים של צל ששירתו את ההרגשה שהחלפנו מקום התרחשות לגמרי.
על הסאונד- אריאל ברנס, יוני טל
במהלך קטעי הסאונד היו שזורים לא פעם קטעי קול של רותי בעצמה, בתור הדמות המגיבה, או מחשבותיה של דמות אחת שלא דיברה.
הסאונד הוסיף רובד עמוק יותר למילים והכניס אותנו בן רגע לאווירה קודרת או קיצית, מחוץ למבנה או בתוך.
אלמלא רותי הייתה שחקנית, פנטומימאית ויוצרת כה מוכשרת, הייתי כותבת כאן וממליצה שמי שאינו חובב הז’אנר, מוטב שיבחר בהצגה אחרת.
אך מהסיבה שהיא כל כך כזאת, אמליץ ואומר שגם אם אינכם נמנים בין אלו, ההצגה מתאימה לכולם, אפילו לנערים ונערות וכבילוי משפחתי.
אי אפשר שלא להסתכל עליה, המהלך בו היא עוברת מדמות לדמות לנגד עינינו הוא מהפנט, לרגע הייתה כאן רותי, הלא היא דמות המספר, וברגע אחר, ניצבת לנגד עינינו אחת מדמויות הסיפורים הקצרים של ש"י עגנון בשלמות אדירה שיוצרת את התחושה שאינה רק שחקנית אחת במופע כאן, אלא עשר דמויות שונות ודמות מספר אחת.
בסוף ההצגה ישנו בונוס נוסף והוא שיח עם רותי שבו ניתן לשאול אותה הכול על ש"י עגנון, על המופע ובכלל.
אם לסכם בכמה מילים אז אומר שמופע מסוג כזה הוא אחד הדברים המגוונים, המחיים והמהנים ביותר שניתן לחוות מתאטרון ובנוסף, אפילו לצאת מחכימים יותר משנכנסנו.
