מאמר:

לאה ברלין-סיפורה של מהפכנית/ הדה רכניץ

 

לאה-ליזה ברלין נולדה בליאדי (עיר החסידות החבדי"ת) שבפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה (בלארוס), ב16 בדצמבר, 1881. הסבא יוסף שמואל מינץ, שנחשב לגביר חשוב בעיירה, ניהל עסק לפשתן. ביתו, שרה ברלין- מינץ,

ילידת 1859, הייתה אימה של לאה.

אביה של לאה, ירוחם בר ברלין, נולד ב1860, בוליז, הפדרציה הרוסית, כבנם של דבורה ומשה ברלין. היו לו 7 אחים, ביניהם - יכנה מויסבנה שניאורסון, חנה קרניבאד, מוסיה גנלינה, חיה בירקנגיים, מירה מובשבנה טולבוביצ'.

 

גם אביה של לאה היה סוחר ואיש עסקים. המשפחה האמידה השתייכה לזרם החסידי . לשרה ולירוחם נולדו 5 ילדים : לאה-ליזה ברלין, ציפורה-צילה לולב, שמואל ברלין, שושנה פרומקין (שמואל ושושנה היו תאומים), רוחמה-נינה גורניצקי.

 

בגלל עסקיו בילה ירוחם חודשים רבים בשנה בחארקוב (אוקראינה) ולפחות פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, נהג לחזור הבייתה.

בגיל 12 עזבה לאה את ליאדי ונסעה לחארקוב לחיות עם אביה. אלא שהייתה זו שנה קשה עבורה, שנה של בדידות רבה. 4 שנים אחר כך, ב1898, עברה המשפחה כולה, לריגה, לטביה. שנה מאוחר יותר, משנולדו אחיה התאומים שמואל ושושנה, עזרה לאה רבות בגידולם, שכן גם האמא ניהלה עסקים שונים שתבעו ממנה זמן.

לאה נחשפה בסביבתה בריגה לפעילותם של צעירים מהפכנים, בעיקר סוציאליסטים והחלה מאמצת את רעיונותיהם. היא השתתפה גם במהפכת 1905 (שנכשלה).

אלא שעד מהרה ובעזרת אחותה הצעירה צילה, הודיעה למשפחתה שבכוונתה לנסוע ללימודים בברלין. למרות התנגדות ההורים, היא הגיעה ב1906 לברלין והתגוררה אצל חברה שהייתה מיודדת עם לא מעט סטודנטים, חלקם מהפכנים. לאה התחברה אליהם ואל פעילותם ולקורסים לאוניברסיטה הגיעה רק חלקית . כשתכננה נסיעה אל דודתה בוורשה, ניצלו מהפכנים יהודיים את הנסיעה כדי להעביר דרכה אקדחים למחתרת בברסט-ליטובסק, רוסיה. מוורשה, נסעה לריגה ולווילנה והפעם ההורים הסכימו לדרך בה בחרה ואף מימנו את הוצאותיה שלה ושל צילה אחותה, שעבדה כרופאת שיניים.

·        ציפורה-צילה לולב (ברלין) נולדה ב1883 בליאדי. יחד עם בעלה, מנחם-מנדל, סוחר עצים מצליח, ניהלה בית יהודי חילוני שנשמרה בו גם חלק מהמסורת היהודית . בבית דיברו רוסית. אחרי הצהרת בלפור הפכו לציונים וב1920 עלתה "דולה" לראשונה ארצה, יחד עם שמואל בנה, שנולד ב 1911 ועם אימה. לאחר תקופה מסויימת היא חזרה לבדה לריגה, אל בעלה ואל עבודתה. מאוחר יותר חזר גם בנם שמואל לריגה וסיים שם את לימודיו בגימנסיה. ב1933 עלו "דולה" ומנחם-מנדל לארץ והתיישבו בתל-אביב. היא נפטרה בגיל 76, בקיבוץ אפיקים.

·        

 

עם חזרתה לברלין, סיימה לאה לימודים בטכנאות שיניים. ב1908 הצטרפה ל2 האחיות גם האחות הצעירה נינה (ילידת 1892) והן בילו יחד בטיולים, כולל טיול בשוויץ. אלא שחבריה המהפכנים ביקשו מלאה לנסוע לקייב למלא תפקיד בפעילות הלא חוקית שלהם והיא נענתה וכך הגיעה ב1908 לקייב , שם לימדה באוניברסיטה טכנאות שיניים ככיסוי לפעילות המחתרתית שלה. משנתפסה ע"י אנשי הצאר, הצליחה לברוח אל ליאדי, משם לז'יטומיר ושוב, לקייב, לפרק זמן קצר. ב1909 נסעה לאה לוינה, שם התפעמה מאופי האנשים ומהארכיטקטורה, אך כשצילה ביקשה שתגיע לריגה לסייע בהכנות לחתונתה עם הסוחר מנחם מנדל, קפצה לאה על ההזדמנות לעזוב את העיר שכן חשה בודדה. לאחר החתונה, נסעה לאה לפריז והתאהבה בעיר, בעיקר במיגוון האנושי הקוסמופוליטי, על שלל הפליטים הפוליטיים והמהפכנים שהסתובבו ברחובותיה. היא נהגה לבקר בספריית הסורבון, לקרוא שעות והכירה לא מעט אנשי רוח, כולל את משפחתו של הסופר האידישאי שלום אש. היו לה כנראה כוונות לנסוע לארה"ב, אך הידיעה כי אביה ירד מנכסיו החזירה אותה לריגה. המשפחה החליטה שעל שניהם לעלות לישראל ואכן ב1913 ובדרכונים מזוייפים, הגיעו לאה וירוחם, דרך נמל טרייסטה, לישראל. ירוחם קיווה לפתוח בארץ מפעל תעשייתי.

 

פרק חדש נפתח בחייה של לאה.

 

ב1914 פרצה מלה"ע ה1 והע'ותמנים ששלטו בארץ, גירשו נתינים רוסים שהתגוררו בארץ, למצרים. לאה פעלה כדי להקל על סבלם של הגולים. כך החלה את פעילותה ההתנדבותית למען החברה, פעילות שתימשך כל חייה. משחזרה  לארץ, שכבר הייתה תחת השלטון הבריטי, באחת הרכבות הצבאיות הראשונות, התיישבה בירושלים וניסתה לסייע ככל יכולתה למשפחות העניות הרבות ובעיקר לנשים. בין היתר ובעזרת ועד הצירים שפעל אז, הקימה מתפרה כדי לספק פרנסה לנשים חסרות כל. היא גם החלה את פעילותה ב"הדסה", כמרכזת ביה"ס הראשון לאחיות בירושלים.

לאה נהגה לצאת לשליחויות ציוניות באירופה והתיידדה עם פעילים ציוניים בולטים כחיים וייצמן והנרייטה סאלד.

האבא שחזר בינתיים לרוסיה, נפטר משבץ ב1920.

בסוף 1919, לאחר היכרות קצרה יחסית, עברה לאה לגור עם ג'סי ישע סמפטר. ג'סי הייתה משוררת ציונית אמריקאית שעלתה ארצה זמן לא רב לפני כן. הן הכירו בעת שג'סי אושפזה ב"הדסה" מיד עם הגיעה לארץ, במטרה להתאושש מדלקת ריאות. לאה, אישה גדולת מֵמדים ומעשית, מהפכנית מזרח אירופאית, הייתה במידה רבה היפוכה הגמור של ג'סי השברירית והחולמנית, אולם השתיים הפכו לקרובות מאד. הן נהגו בין השאר, לקרוא את פרויד ולנתח את תורת הפסיכואנליזה. הן פעלו יחד ומשלב מסויים עברו כאמור, להתגורר יחד, תחילה בירושלים, אחר כך נפרדו למספר שנים ושבו להתגורר יחד ברחובות ובגבעת ברנר, עד פטירתה של ג'סי ב1938.

 

 

כשג'סי  עברה לרחובות, לאה לא הצטרפה אליה מיידית, אלא נדדה בין מקומות עבודה שונים, בעיקר בקיבוצים, כולל ניהול של בית ההבראה "ארזה". ב1933 ביקשה ג'סי מלאה לחזור להתגורר עימה, ברחובות, שם גרו יחד עם תמר, ביתה המאומצת של ג'סי וכששרה, אימה של לאה, עלתה אררצה, גם היא הצטרפה אליהן. הבית ברחובות משך אליו לא מעט אנשי רוח והתקיימו בו דיונים ברומו של עולם.

לאה ובני משפחה, ינואר 1934

 

ב1934 הן עברו לקיבוץ גבעת ברנר כדי להגשים חלום של ג'סי- הקמת בית הבראה צמחוני. הכסף להקמה הגיע ממכירת ביתה של ג'סי לחיים ויצמן. לאה שהייתה כבר מנוסה בעבודה בבית הבראה, תרמה שעות ארוכות לארגון היוזמה. הקיבוצניקים שחיו אז בצימצום רב, באוהלים, הסתכלו בפליאה בשתי הנשים שרצו להצטרף אליהם . שתי נשים שהיו אמידות יחסית. שתי נשים שניהלו מערכת יחסים אינטימית...  בסופו של דבר, החליטו כבר באותה שנה, לקבל אותן כחברות. מאחר שג'סי הייתה חלשה וחולנית, היא לא יכלה להתגורר באוהל על הגבעה ; היא הייתה זקוקה לבית מסודר. לאה השתלבה בעבודות המטבח בקיבוץ בנוסף לפעילות הענפה סביב הקמתו של בית ההבראה. מאחר שהקיבוץ היה עני, בקשו החברים לקבל את כספה של ג'סי לצרכים השוטפים, אלא שהן סרבו בתוקף ועמדו על רצונן לבנות מהכסף בית הבראה צמחוני. לאה שכרה בנאי מומחה ויחד עם חברים מהקיבוץ, החלה הבניה. ג'סי קיבלה חדר ב"בית הגדול" וחילקה את האמבטיה עם הדיירים בחדר החולים הסמוך.

 

מאוחר יותר, סיפרה לאה את זיכרונותיה לסופר משה שמיר שכתב טרילוגיה "רחוק מפנינים" ("יונה מחצר זרה", "הינומת כלה", "עד הסוף") על לאה, אותה הכיר בסוף מלה"ע ה2 . הוא אף נישא לצביה, אחייניתה. בטרילוגיה קרויה לאה בשם לאה ברמן ואילו ג'סי, אותה שמיר לא הספיק להכיר אישית, נקראה שלי שטיינר. בשנות ה30, מאה 20, כבר החלו להופיע בתי הבראה בקיבוצים, שלרוב סבלו ממצב כלכלי קשה . כפי שאומר החבר אהרוני מן ההסתדרות לחברה לאה ברמן- היא לאה ברלין, בספרו של משה שמיר' "יונה מחצר זרה", עמ' 83–84:

 

"בעלי חזון לא יתהלכו אצלנו מחוסרי עבודה. בבקשה – בזמן האחרון התחילו מדברים בכמה קיבוצים על פתיחת בתי-הבראה, חוסר עבודה, בעיקר בין החברות, הכניס קצת שכל בראשים. מצד שני, עד מתי יתגוררו בצריפים ובאוהלים? ובכן, מתחילים לבנות. אבל כיצד, איך אומרים עכשיו, יממנו את הבנייה? כאן בא הרעיון: בשנים הראשונות, זאת אומרת תיכף ומיד, יעשו שימוש במבנים החדשים ויפתחו לעונת-הקיץ בתי-הבראה. מימון לבתים, עבודה לחברות, חלב יש ביצה יש ירקות יש – למה לא?"

זכרון נוסף שסיפרה לאה למשה שמיר, היה "ליל בניית הגג" כאשר רוב הקיבוצניקים לקחו חלק ביציקה לילית של הגג. החברים האחרים המתינו בדריכות בחדר האוכל להודעה שהיציקה בוצעה. מששמעו שהעבודה בוצעה, פצחו כולם בהורה לוהטת עד אור הבוקר.

מחלימים ופצועים החלו להגיע אל בית ההבראה. בשיתוף עם ג'סי, האדריכל ויינברג והגנן דוד קסטן, הצליחו להקים גם גן מקסים מסביב למבנה.

לאה ששמה יצא למרחוק כאשת ארגון טובה, בעיקר בתחום בתי חולים, נקראה להקים את קופת החולים בטבריה. מאחר שג'סי חשה בודדה בלעדיה, היא נסעה להיות עם לאה בטבריה וכששבו לגבעת ברנר, חלתה ונפטרה. הייתה בת 55.

בהספד שהכינה, הבטיחה לאה כי בית ההבראה, "בית ישע" על שמה של ג'סי, יצמח וישגשג.

במלחמת העצמאות הפך המקום לבית חולים ולאה נאלצה להכניס לתפריט גם בשר, למרות היותה צמחונית.

גם משקמה המדינה, נקראה לאה לסייע בארגון מוסדות שונים.

 

כשג'סי נפטרה ב1938, בית ההבראה לא היה גמור עדיין. לאה המשיכה לנהל אותו במשך שנים רבות על פי חזונה של ג'סי, עם דגש על מזון צמחוני.

בגיל 70 עם הפילוג בגבעת ברנר, עברה לאה לקיבוץ נצר סירני .

*גבעת ברנר השתייך לקיבוץ המאוחד וב1952 בעת הפילוג בתנועה, פרשה ממנו קבוצה גדולה של חברים שהצטרפה לקיבוץ נצר סרני שנקרא על שם אנצו סרני שהיה ממקימי גבעת ברנר.

רבים הקיבוצניקים שהצטערו על עזיבתה. תוכניתה להקים בית הבראה בנצר סירני, נכשלה. היא סייעה לעולים במעברות, בעיקר בבאר יעקב ולנזקקים במקומות שונים. ארגנה לילות שבת ששמם יצא למרחוק. הייתה פעילה במפא"י ובתנועה הקיבוצית .

במסיבה שערכו לכבודה בגיל 70, היא סיפרה שהחיים שלה נהדרים. ואילו הקיבוצניקים שיבחו אותה בעלונם (מצוטט ב"דבר", 4/1/1954) –

"כאגדה מתהלכת היא בקרבנו. מי מאיתנו מעלה על דעתו, כי אישה אמיצה, איתנה ורעננה זו, בת 70 היא ! ... אין איש חש כי בת דור אחר היא, מאחר שהיא חיה את חיי דורנו במלוא קצבם... לאה שלנו, אף כי שנות פעילות חברתית מבורכת רשומות בספר חייה- אינה מתגנדרת בעברה- עיניה נשואות להווה ולעתיד. אולי בזה נעוצה סיבת מיעוט ידיעותינו על תולדותיה...לאה, פעולותיה ותולדותיה כספר החתום לנו... נצר מגזע איתן היא. אכן, מוצאה מגזע הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין) ראש ישיבת וולוז'ין ומורם ורבם של רבים מגדולי ישראל... כפי שנהגה בבית ישע, שמבקריו ראו את לאה כראות אם אוהבת וידידת נפש... 18 שנה עמדה לאה בראש מפעל שהקימה בתבונת כפיה... אך בבוא שעת המבחן לא היססה ונטשה את המפעל שטיפחה ברוחה ובידיה, את המפעל הנושא את שם חברתה במשך שנים רבות- והלכה  ללא מורא ובלהט נעורים לקראת פרשת חיים חדשה וסתומה..."

היא נפטרה בגיל 80, ב1962.  ב"דבר" (9/7/1962) נכתב לאחר מותה : "לאה ברלין, חברת קיבוץ נצר סירני ואחת הדמויות המופלאות של התנועה הקיבוצית, מתה אתמול בשנת ה80 לחייה. בשעות הבוקר הרגישה ברע, הועברה לבית חולים קפלן ואחה"צ נפטרה. רק לפני חודשים מספר חגג הקיבוץ את יום הולדתה ה80... עוד בנעוריה הצטרפה לתנועה הציונית- סוציאליסטית. כחברה בתנועה זו השתתפה בפעילות סוציאליסטית ברוסיה..." כך הגיעו לסיומן 80 שנות חיים מרתקים, מלאי עשייה למען הזולת, בעיקר הנזקק – דגש על הנזקקת. הרעיונות הציוניים-סוציאליסטיים אותם אימצה ברוסיה, הפכו לשגרת יום יום במהלך החיים בקיבוצים השונים בארץ. מהפכנית רעיונית שהייתה מהפכנית גם בחייה האישיים. ניהול מערכת יחסים אינטימית עם אישה, במחצית הראשונה של המאה ה20, לא היה דבר נפוץ, בלשון המעטה. אך לאה (כמו גם ג'סי סמפטר) הלכה לאורה של האמת האישית שלה. בלבד!