פָּמוֹטוֹת  / איתמר יעוז קסט

שְׁנֵי פָּמוֹטוֹת. גּוּפֵךְ. וְהַשֶּׁמֶשׁ עֲגֻלָּה שׁוֹקַעַת

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן. יוֹם הַשִּׁשִּׁי עוֹצֵם עֵינַיִם עֲיֵפוֹת.

מַה חָשָׁה אַתְּ כָּעֵת מוּל רִצּוּדֵי הַלֶּהָבוֹת הַשְּׁתַּיִם,

בְּעוֹד דְּמֻיּוֹת שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה נֶאֱסָפוֹת

לְתוֹךְ גּוּפֵךְ שֶׁבְּרֶגַע זֶה נִפְתָּח בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם

כִּבְסֻלַּם-יַעֲקֹב: שֵׁמוֹת עוֹלִים-יוֹרְדִים בָּךְ בְּחָפְזָה

וְעוֹד מְעַט שַׁבָּת. שְׁעַת הַחֶסֶד תִּגָּמֵר בַּהֲסִירֵךְ יָדַיִם

מֵעַל פָּנַיִךְ שֶׁלָּבְשׁוּ פָּנִים הַרְבֵּה.

                                          צִיר הַדֶּלֶת זָע,

וַאֲנִי בְּפֶתַח הַמִּטְבָּח נִצָּב. אִמִּי עוֹמֶדֶת לְיָדִי,

תְּחוּשַׁת פְּלִיאָה. הִיא: רַק מַשָּׁב שֶׁל רוּחַ. מֵעוֹדִי

לֹא רָאִיתִי אֶת דְּמוּתָהּ מוּאֶרֶת בְּנֵרוֹת שַׁבָּת.

לְרֶגַע קַל לוֹהֵט גּוּפֵךְ בֵּין כָּל הָעוֹלָמוֹת

צְלָלִית בְּתוֹךְ צְלָלִית נִשְׁזֶרֶת. הַשַּׁלְהָבוֹת מִתְעַמְעֲמוֹת,

יַלְדוּת הִיא אוֹ זִקְנָה? -

שָׁעָה שֶׁלֹּבֶן-הַשַּׁעֲוָה זוֹלֵג לְאַט לְאַט.

 התבוננות בשיר: מאת אסתר ויתקון-זילבר

השיר מעוצב כסונטת זה"ב קלאסית. השורות מחורזות. שני הבתים הראשונים בני ארבע שורות

והשני הבתים האחרונים בני שלוש שורות. המבנה המוקפד הזה עומד בניגוד מרסן להתרחשות

הטעונה וסוערת המתרחשת בנפש ה'אני' המבטא את עולמו ברגעים של חסד, בשעת הדלקת נרות

השבת בידי רעייתו. בסונטת זה"ב שני הבתים האחרונים באים לבטא מציאות  מנוגדת או שונה

מזו שבוטאה בשני הבתים הראשונים.

השיר רוטטת משפע הפעילות המתרחשת באותן דקות מיוחדות מאד, בעת הדלקת נרות השבת.

שישה – עשר פעלים רובם נפעלים, משקפים את ההתרגשות הפנימית של ה'אני' המתבונן באשתו

בשעת הדלקת הנרות, ובחלון בו נשקפת השמש השוקעת. מול השקיעה שמסמנת קו ירידה

מתוארת  עליית שמות יקירי המשפחה בסולם יעקב,  הנלחשים בפי הרעייה בעת תפילת הדלקת

הנרות של הרעייה.

 זוהי שעה גורלית. שעת חסד המלבישה לרעייה שלל הבעות. כפי שחלום המלאכים היורדים

ועולים בסולם היה משמעותי וגורלי עבור יעקב, כך  תפילת הרעיה בהדלקת נרות השבת.

עייפות של החולין , נשארת מאחור. עיני הרעייה נעצמות כדי להתעמק בכוונת רגשותיה ,

ולהתייחד עם יקירה. התנועה המסתמנת היא של כינוס פנימה. מהשמש בחלון אל החדר

ואל גופה של הרעיה. בני המשפחה מתכנסים בגופה. אך לא די בכך -

 בשעת חסד זו של תפילה מעל השלהבות הדולקים, עוברת הרעיה שינוי צורה מיסטי.

היא הופכת לסולם יעקב, בו עולים ויורדים שמות בני המשפחה המוזכרים בתפילתה.

החיבור הזה של המשפחתי אל החלום הפרטי –לאומי של יעקב אבי האומה, מאפיין לא

מעט שירים של המשורר איתמר קסט. הוא תמיד לא רק אני יחודי מאד, אלא חלק בלתי

נפרד בשלשלת הדורות היהודיים.

בשני הבתים האחרונים מתרחש מאורע מיסטי על- טבעי נוסף. בשני הבתים הראשונים

המבט היה מרוכז ברעיה. בשני הבתים נכנס לתמונה אמו של המשורר. כרוח ולא

כיצור חי. היא עומדת לידו כביכול לחזות יחד עמו בחזיון הנהדר של הדלקת נרות

השבת, מה שמעולם לא קרה בחייה. שכן הוריו של המשורר היו יהודים מתבוללים.

אור נרות השבת מאיר את דמותה, שהיא מלאה בסבל, יגון ודיכאון , למי שמכיר

את שירתו של איתמר יעוז קסט. וזהו ביטוי לתיקון לדמותה המיוסרת. זה אפשרי רק

מכוחן המופלא של נרות השבת, עליהן מברכת רעייתו.

בבית המסיים, מגיעה החוויה המיסטית לשיאה. גוף האשה הופך לפיד אור לוהט.

מעין אליהו העולה בסערה השמימה. שלהבות הנרות הקטנים מתעצמים לאור עצום

ברגעים אלו בו דמות האם ודמות הרעיה מתלכדות יחדיו. האם זוכה להדליק נרות

שבת בזכות אותו ליכוד מיסטי עם גוף הרעיה. אפשר לראות כאן סוג של

של תשוקה אדיפאלית המולבשת בכותונת של קדושה ורוחניות עלאית. כשעה

של מיסטיקה בשיאה המשורר מאבד את תחושת הזמן . האם עתה הוא בילדות

או בזקנה. אין לכך משמעות. כי המאורע הוא על-זמני. הוא מיסטי ומיתי  ועם

זאת אישי מאד. לאחר השיא חווה המשורר את האנטי-קליימקס. "שעה שלבן-

השעוה זולג לאט לאט". המראה הטבעי של הנר ההולך ונגמר מסמל את

גוויעתה ההדרגתית של החוויה העוצמתית שחווה אך זה עתה.