סיפור:

דיבור ושתיקה/ מדרש ילקוט שמעוני, במדבר.

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵי דִּיקוֹלוֹגִין הָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס,

 

אֶחָד מֵהֶם הָיָה מְלַמֵּד עַל הַדִּבּוּר שֶׁהוּא יָפֶה,

 

וְאֶחָד מְלַמֵּד עַל הַשְּׁתִיקָה שֶׁהִיא יָפָה.

 

אָמַר לוֹ הָאֶחָד: מָרִי, אֵין טוֹב מִן הַדִּבּוּר בָּעוֹלָם,

 

אִלּוּלֵא הַדִּבּוּר הֵיאַךְ הָיוּ הַכַּלּוֹת מִתְקַלְּסוֹת,

 

וְהֵיאַךְ הָיָה מַשָּׂא וּמַתָּן בָּעוֹלָם,

 

וְהֵיאַךְ הָיוּ הַסְּפִינוֹת פּוֹרְשׁוֹת בַּיָּם?

 

אָמַר הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ שֶׁהָיָה מְלַמֵּד עַל הַשְּׁתִיקָה שֶׁהִיא יָפָה: הֵיאַךְ אַתָּה לָמֵד עַל הַשְּׁתִיקָה?

 

מִיָּד בָּא לְדַבֵּר.

 

עָמַד חֲבֵרוֹ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו.

 

אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה סָטַרְתָּ אוֹתוֹ?

 

אָמַר לוֹ: מָרִי, אֲנִי מִשֶּׁלִּי עַל שֶׁלִּי לִמַּדְתִּי,

 

מִן הַדִּבּוּר עַל הַדִּבּוּר,

 

וְזֶה בָּא לְלַמֵּד מִשֶּׁלִּי עַל שֶׁלּוֹ – מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁלּוֹ יְלַמֵּד