אירוע השקת הספר  מה איבדת בפולין? בבית הסופר/ דנה שלו

 

ביום ראשון 24.4.2022, כמה ימים לפני יום השואה התקיים בבית הסופר בתל אביב ערב השקה לספרו החדש והחמישי, של המשורר שוקי גוטמן.

שם הספר: "מה איבדת בפולין?" הוצאת אשכולות פואטיקה, מרץ 2022.

את הערב הנחתה ברגישות מיכל דורון, יו"ר ועדת האתיקה של אגודת הסופרים.

הערב נפתח בקליפ עם השיר המולחן "אל תיסע", שיר שפותח את השער הראשון בספר ומלווה בתמונות מהמסעות.

מיכל בחרה לפתוח בהקראת השיר "מטען עובר", המזכיר לנו שהיהודים הובלו בקרונות משא של בהמות ושם, אפילו הבהמה היתה מותרת מן האדם היהודי המסומן בצהוב. מיכל דיברה על המשמעויות השונות הטמונות בהגדרה המילונית של המושג "מטען עובר", המטען הפיזי, הנפשי ומטען חומר נפץ ואיך כל המשמעויות האלה קיימות בשיר ובספר. לאחר שהיהודים עברו כמשא לסוחרי המוות, השואה היא המטען שאנו צריכים לשאת ולהעביר הלאה מדור לדור, את המטען הגדול הזה, האנושי, הרגשי, ההיסטורי.

צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים בירך את שוקי על ספרו ועל הצטרפותו כחבר ועד חדש שנבחר באגודת הסופרים. צביקה דיבר על ה"אני" המפוצל של הדובר בספר, פעם הוא הכותב המשקיף מן הצד של היום ופעם חוזר אחורה בזמן וחווה אותו בעצמו ועל ה"אני" המרכזי שהוא האני של הדור השני המתכתב עם דור ההורים והסבים.

דבריה של פרופ' עירית קינן שהוקלטו מראש הוקרנו בערב. עירית הקריאה את השיר "מטאפורה לשואה" אשר מבטא לדבריה את השפה השירית של שוקי, שפה הנעה בין אירוניה לבין ביטויים עדינים של מיתרי הלב ומעניקה משנה חוזק לדברים, דיברה על השיר הראשון "אל תיסע", בו מבטא שוקי את צד האב שאינו תומך בנסיעה, אינו רואה בה טעם ויש את הנדר שכף הרגל אף פעם לא תדרוך שם. אך הדובר לא רגוע ונוסע לחפש תשובות למרות ההתנגדות והתהיות וגם שם, בורשה, פוגש כאלה שמעדיפים לשכוח. עירית אף הוסיפה מידע היסטורי על יהודי פלוצק (העיר בה חיה ונספתה רוב משפחתו של גוטמן), דברים אלה מחזקים את ההבנה מדוע כל פעם שעוברת רכבת, רואה שוקי את התנועה הנדחקת בקרונות הבקר, מטען העובר אל סוחרי המוות.

עירית מדברת על השאלות והתהיות שמעלה הכותב בשירים כמו היעלמות ראיות מתעשיית הרצח ועל שאלת הדיוק במספר הנספים עליה שוקי כותב בציניות בשיר "ממספרי הברזל" ועל האדישות הגרמנית המתוארת בשיר "המנהל הגרמני" אשר נהנה מאמבט חם, אדמדם כטיפול בלחצים נגד דיכאון. עוד ציינה עירית שהשפה נעה בין ציניות להתפרצויות של רגש וגם על הביקורת העצמית שיש לכותב כמי שמגיע מארץ חופשית וככזה גם על כולנו לפעול למען קורבנות העבר ואולי למנוע קורבנות עתיד.

המשורר ועורך הספר, יקיר בן משה קרא את השיר "רחל" ודיבר על השאלה - כיצד ראוי לכתוב על השואה?

על כמה ששוקי בדרכו המיוחדת הפליא לעשות, עם משחק הזהויות בשירים, השפה החמקמקה, המפותלת, המאתגרת - "שפה זזה" ובכך - מעניקה חיים. זוהי שפה בה שוקי מרבה לכתוב אך כאן היא משמעותית ועוצמתית במיוחד ובזה גדולתו הספרותית של הספר.

בין הדוברים עלה יעקב קשין, נגן הצ'לו של התזמורת הפילהרמונית הישראלית וניגן יצירות של באך ושל ורדי ברעד ויראת מיתרים חודרת.

ציפי שחרור, סופרת, משוררת ועורכת הדגישה כמה הספר חשוף לדעתה והקריאה את השיר "אמא".

דליס, משוררת, סופרת ומבקרת ספרות בחרה לקרוא את השיר האחרון בספר, "המסקנות", שלא כמו בכל מקרה קשה שנלמד ובסופו מתבצע תהליך של הסקת מסקנות, כאן, לאחר כל הפירוט הפואטי, טרם סיימו ללמוד את המקרה וכנראה שמעולם גם לא יצליחו לסיים ואין סיכום ולא החכמנו ושום לקח לא נלמד. יש רק מחאה והצפה אינסופית של רגשות.

אח"כ עלתה הגב' אנקה גולדפינגר, ניצולת שואה ואשת עדות במסעות לפולין, אשר פגשה את שוקי במסעות וסיפרה על האושר שהעניקה לה ההיכרות עמו ועל הקשר הנפלא הזה. אנקה קראה את השיר "נעלי סבא רבא" בו בחרה בגלל הסיפור של סבא שלה אשר סירב להתפנות מהבית ובו נרצח, במקום בו גם נולד. אנקה סיפרה על משימת חייה - לספר ולא לשתוק. סיפרה על עולמה של ילדה בת 3.5 בצ'כיה שעולמה נחרב, על הנדודים בין 5 מדינות, על הרעב, הפחד, המצוקה, על הגטו שם נגמרה ילדותה, על המחבוא בבונקר במשך כ- 10 חוד', על הבריחה להונגריה ועל ההיחלצות מהמשלוח האחרון לאושוויץ. סיפרה איך התרוממה מלמטה, הקימה משפחה, היא קורנת ואופטימית ומפיצה הרבה אור עבור  כל מי שלא הצליחו לשרוד.

נוכחותה של אנקה היתה עבורי הפתעה גמורה, כמה כוח יש באישה הזו, כמה שמחת חיים שמעניק לה מתן העדויות הללו, השמחה שנפלה בחלקה להינצל, לחיות ולספר.

יורם רומם, משורר וחבר ב"אשכולות פואטיקה", קבוצת השירה וההוצאה לאור של שוקי בחר לקרוא שיר שמבטא בעבורו עבר, הווה ועתיד בשיר "שושלת חייטים", בו אביו וסבו של שוקי, כך גם הוא:

"רוכן מעל מכונת כתיבה/ ותופר רגשות למילים,/ מצר משפטים/ ושומר על גזרת השירים…קרעים חמורים/ לא הצלחתי להשיב/ לקדמותם".

לאחר כל הדוברים הללו, שוקי עלה לשוחח על הספר על מיכל דורון וסיפר על השתיקות בבית, על שתהה היכן כל המשפחה, על העננה שרבצה עליו ועל חוסר התמיכה מאביו במסעות לפולין, אך הוא לא היה רגוע והרגיש שהוא חייב לעשות משהו ויצא למסעות כאיש חינוך המלווה משלחות וסיפר על כך שבמסע הראשון לא הצליח לכתוב, אך במסע השני הרגיש שהוא חייב לכתוב בשם הקורבנות את הזכרונות. שוקי גם דיבר על חשיבות המסעות לפולין, שאף אחד לא נשאר אותו דבר לאחר מכן, הוא מאמין שהחוויה הרגשית העוצמתית הזו יכולה להתרחש רק שם.

המסר ששוקי מביא מפי ניצולי השואה איתם שוחח הוא להיות חזקים, עם חוסן רגשי ולכן: "בכל גלגול וגלגול/ חייב עם לראות את עצמו/ כאילו הוא עלה מפולין/ - שנאמר:/ זכור את אשר נעשה/ והיה גוף חזק"

שוקי מסיים באומרו כי לשירה אין פתרונות וכי כוחו של הספר הוא לזכור, לטלטל, אך גם להעצים ולחזק ובכך נרגע שוקי ונותן לעצמו את המענה לצורך הזה שבער בו - לעשות מעשה.

כשראיתי את שמו של הספר מיד הבנתי כמה הוא מדויק וכמה עניין יש לי בו. מה איבדתי בפולין? מה זאת אומרת? איבדתי משפחה! שם גם אבדה אנושיות, ערכים, אמונות ואולי משם נצליח להשיב עוד משהו, אבל מה? כשנגיע נדע,  כמו שוקי שנסע וחזר עם גלוית האמת של החוויות שעברו דרך המנסרה הפואטית שלו, בה נשברו והורכבו מחדש.

הערב היה מכובד ביותר, איכותי ומרגש, שוקי וספרו נעטפו, חובקו וקבלו הערכה רבה מכל הדוברים המכובדים והקהל, אין ספק ששוקי הראה שיש מקום להמשיך ולכתוב שירה עכשווית על השואה, מהצד של הדורות הבאים, גם אנחנו חווים, גם אנחנו תוהים, גם לנו יש שאלות שאין עליהם תשובות וזה כוחה של השירה, לטפל במה שאין לו פתרון ממשי ובוודאי שלא סופי.