מאמר:

יום השואה בגרמניה/ שחר גבאי

 

את יום השואה הזה יצא שאני מעביר בגרמניה. לא משהו מתוכנן, כך קרה. אני מתארח אצל חברה טובה בהמבורג. סיפרתי לה אמש על יום השואה שמתקיים היום בארץ (יום הזיכרון הבינלאומי לקרבנות השואה מתרחש בתאריך אחר, ב27 לינואר). בדרך כלל יש משהו קשה בלשוחח עם גרמנים על השואה, בטח כיהודי, כאשר יחסי הכוחות נחלקים בין צד אחד שנושא על גבו - שלא מבחירתו או אשמתו, הרי איני סבור שאדם שנולד זמן רב לאחר השואה אשם בהתרחשותה רק משום שזו הירושה שהורישו לו סביו או אף הוריו - את העול של היות צאצא לרוע המוחלט, בעוד הצד שמולו הוא אך ורק קורבן, קורבן לאחת הזוועות הגדולות ביותר שידעה האנושות, אם לא הגדולה שבהן.

על פי רוב, הסיפור מתמצה בכך: שני צדדים, יהודי וגרמני, אחד קורבן לרוע בלתי נתפס, שני מקרבן, אחראי לאפילה שירדה על העולם באותה תקופה. עבורי, אבל, הסיפור אף פעם לא התמצה רק בכך, בצד אחד מול צד אחר, בשאלת האשמה של גרמניה. נדייק, אין באמת שאלה לגבי האשמה של גרמניה. זו ברורה לכל אדם, יהודי, גרמני או אחר, שיש בו ולו קמצוץ של מוסר, אתיקה או רגש. מה שיש, אולם, לפחות עבורי, הוא קומה נוספת, או דווקא שכבה נוספת, עמוקה יותר, שאותה חולקים גרמנים ויהודים יחדיו, באותה רמה, לא מצדדים שונים ונפרדים משני עברי המתרס, אלא מאותו המקום והגובה, כצאצאים שהושלכו אל העולם הזה עם ירושה כבדה מאד שהם מעולם לא בחרו בה, ושמקום היוולדם וזהותם הכריחו אותם לשאת עימם לעד את הטראומה הגדולה ביותר של האנושות. במובן זה, מתוך השכבה הזו - כך אמרתי לחברתי אמש – איני רואה או חש איזה קו גבול שמתשרטט ביני לבינה, ביננו לבינם; יותר אני רואה זאת כשותפות גורל, אכזרית מאד. שנינו נולדנו לעולם הזה, דור שני, שלישי, שנים רבות לאחר תומו של אותו פרק אפל בהיסטוריה האנושית, מבלי שלקחנו בו חלק, ועם אותה "ירושה" כבדה שנכפתה עלינו הר כגיגית, שאנו נאלצים, בין אם נרצה בכך או לאו, לשאת עימנו לכל מקום אשר נלך את מטענה הכבד.

הירושה הזו היא אכן קשה, בלתי נסבלת; משקולת עצומה שאנחנו סוחבים איתנו בנפשנו ושהשפעותיה על הנפש הן אדירות. איני יודע עבור מי היא נוראה יותר: עבורנו, שנושאים עימנו את הטבח המזעזע של סבינו או הורינו, את הידיעה המחרידה שמתישהו בהיסטוריה מישהו ניסה למחות את זכרנו מעל פני האדמה בשל דתנו או גזענו או אתניותנו, והחרדה שמתישהו בחיינו שוב נפגוש באותו ניסיון, או עבור הגרמני, שנושא עמו את האשמה הבלתי אפשרית הזו, הידיעה המזעזעת שסבו ואולי אף אביו מולידו היו רוצחים נתעבים, שותפים לאירוע בתולדות האנושות שבו האדם התדרדר למדרגה שפלה בהרבה משל הבהמה העלובה ביותר. ומה, בעצם, כל זה אומר עליו, כבנו או נכדו הנושא בתוכו את הגנים של אותו רוצח.

כאמור, אין בי שום תחושות כעס או רגשות טינה אחרים כלפי הגרמני בן ימינו. הדבר היחיד שיש לי הוא התביעה לאחריות: לא אחריות על המעשים של אבותיך, אלא האחריות ללמוד את מה שאנחנו צריכים ללמוד מהם, על מנת שאף פעם עוד לא נאפשר למשהו דומה להתרחש, לא שם, לא כאן, לא בשום מקום אחר. והרי איני חושב שיש משהו "מיוחד" בגנום הגרמני שאיפשר את התרחשותה של הזוועה הזו דווקא מצדה של גרמניה, בזמן שזוועה דומה לא היתה יכולה או לא תוכל בעתיד להתרחש גם בידי עמים או לאומים אחרים. כן, גם על ידנו. אם יש משהו שהשואה לימדה אותנו, כפי שניסחה זאת בצלילות מחרידה ומבריקה חנה ארדנט בהרהורים שלה שעלו מתוך הצפייה במשפט אייכמן, זה שאכן "הרוע הוא בנאלי", ועבור הרוב המוחלט של האנשים שלקחו, לוקחים (ולצערנו כנראה) עוד יקחו בו חלק, הוא אינו קורה בשל איזה תכנון שטני קר ומחושב מראש, אלא בשל נסיבות ותנאים חיצוניים מסויימים (מנהיג פשיסטי כריזמטי, תעמולה מוצלחת, העדר חינוך לסובלנות או למחשבה ביקורתית, מצב פוליטי סוציו-אקונומי קשה וכן הלאה) שמשמשים קרקע פוריה לנביטתו של הרוע, כאשר הוא חובר אל החלק שקיים בכל אחד ואחת מאיתנו, בכל אדם, מה שקרל יונג כינה "הצל", היינו, היצרים האפלים ביותר המודחקים ביום יום ובמצבים של רווחה יחסית, שיכולים בתנאים המתאימים להפוך גם פקיד מנומס לרוצח המונים אכזר, אם הוא נעדר היכרות מספיקה ויכולת התמודדות עם אפשרות קיומה של מפלצת בתוכו; מפלצת שתפרוץ החוצה ברגע שהתנאים החיצוניים יבשילו לאפשר לה לפרוץ.

גם במובן הזה, כלומר במובן האנושי והפסיכולוגיה של האנושי, אני חולק עם חברתי הגרמניה את אותה "ירושה" של השואה, טראומה משותפת לגבי האפילה המאיימת שקיימת בכל אדם, ותמרור אזהרה עתידי הנוגע לנתיבים בהם יכולה לפסוע האנושות, ועימה גם האחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, כיצד לדאוג לכך שדבר דומה לזה לעולם לא יקרה עוד.

אבל יש גם הבדלים. וכמו שניתן להושיב את בעל החיים המכונה "אדם" על ספת הפסיכואנליזה, כך גם אפשר להושיב עם. וכמו שלכל אינדיבידואל שהולך לטיפול יש את מבנה האישיות שלו והמצוקות והבעיות שנלוות אליו, כך גם נכון לעם. שהרי גם לעם יש אישיות משלו, יש נראטיב שלט, יש מאפיינים תרבותיים, התנהגותיים, שפתיים, רגשיים, שייחודים לאישיות של אותו עם ומבדילים אותו מעמים אחרים בעלי נראטיבים אחרים, בו בזמן שהם מחברים את כל פרטיו או יחידותיו לכדי אורגניזם אחד. קוצר היריעה אינו מאפשר לנו לנסח אנאליזה מדוקדקת שתפרוש את שלל ההשפעות שהיתה לטראומה הזו על האישיות של העם היהודי (כל שכן על זו של העם הגרמני, זו גם יומרה שאיני מתיימר לה, כמובן) - על זה אפשר לכתוב ספריות שלמות; אבל כן אפשר במסגרת מצומצמת זו אולי להתחיל להרהר עד כמה אדירה היתה השפעתו של אותו מאורע בכינון האישיות של העם היהודי, ובחדירה של חלקים מתוך אותה אישיות קולקטיבית לנפשו של כל אחד ואחת מאיתנו.

אבל ראשית כדאי להוסיף גם זאת: השואה היא – אם ננסח זאת במטאפורה מן הדרמה – ככל הנראה, אירוע השיא ב"מחזה" הטראגי שלנו, אותו אירוע מכונן בדרמה שיוצר שינוי קיצוני באישיותן ובחייהן של הדמויות המשתתפות בו ושלאחריו שוב אי אפשר לראות את העבר שקדם לו, או את העתיד שיבוא אחריו, באותם אופנים שבהם הם נראו ונתפסו קודם לכן. אבל יחד עם המשמעות האדירה שלה כאירוע השיא באותה "טרגדיה", היא בהחלט אינה מנותקת משאר האירועים שקדמו לה בזמן, וכפי שלדאבוננו אנו יודעים על בשרנו היטב, היא גם הטרימה וכוננה במידה רבה את האירועים הטראגים שמלווים אותנו עד עצם היום הזה, כמעט שמונים שנה לאחר סיומה.

אם נמתח קו גס אחורה מהשואה על ציר הזמן של הסיפור היהודי, נמצא תורות גזע, פוגרומים, דיכוי והשפלה, גטאות, אינקוויזיציה, עלילות דם, גלות, חורבן בית שני, חורבן בית ראשון, גלות עשרת השבטים, מלחמות אזרחים, מלחמות על הארץ, שיעבוד במצרים; הקו שנמתח קדימה אינו שונה ממש במהותו, הוא נפתח במלחמות על הארץ (כמה מהן עם המצרים), בגלות (הפעם לא שלנו אלא של הפליטים הפלסטינים), ומשופע בלא מעט מלחמות אזרחים, ישראל ויהודה, ימנים ושמאלנים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחרדים וחילונים. וגם אם השואה היא שיאה של הטרגדיה, הרי שהיא שונה בעיקר מבחינת עוצמתה אך לא מבחינה קטגורית משאר האירועים שכוננו ומכוננים את הסיפור היהודי, ושבונים יחד את הנראטיב שלו.

ברובד הזה ההבדל בין היהודי לגרמני הוא הבדל של שמיים וארץ. אם הגרמני הממוצע של אחרי השואה חי והסתובב טבול וספוג מכף רגלו ועד ראשו באוקיינוס דביק של אשמה שמימיו גם מטפטפים לכל עבר, ומבויש ואשם, הוא ניסה בכל יכולתו להצניע את "גרמניותו", להדחיק ולהרחיק מעליו כל ביטוי (גם אם מדובר בביטוי חיובי) לפטריוטיות, אהבת מולדת, שייכות ללאום, שייכות לשפה - עד כדי לעתים לעמול קשה להעלים שיירים של מבטא בזמן של שהות מחוץ לארצו, או לקפוא במקומו בחיוורון עם כל אזכור של השואה - הרי שלעם היהודי קרה משהו אחר. וזה (גם) מה שאמרתי אמש לחברתי הגרמניה, שהיא (במקרה גם) פסיכולוגית: "חשבי על מטופל שמגיע אלייך לקליניקה. מינקותו דרך כל שנות הילדות וההתבגרות שלו, כל מה שהוא חווה היה אלים בצורה בלתי נסבלת: השפלות, דיכוי, זלזול בזהותו, חוסר קבלה שלה במימדים שאילצו אותו אף להחביא אותה או להתכחש לה או לתעב אותה, שנאה, התעללות, רדיפה, אונס ורצח. זוהי, למעשה, תמצית מזוקקת של הנראטיב של העם היהודי, העם הנבחר-להירדף; זה מה שנמצא בליבה של החינוך של כל ילד ונערה יהודים: כל הגויים הקמים עלינו דור ודור לכלותינו. כולם אוייבים. כולם רוצחים בפוטנציה. אסור לבטוח באף אחד. אסור לסמוך על אף אחד מלבד עצמנו. חשבי על מטופל שמגיע אלייך לקליניקה עם סיפור עבר כזה – אמרתי לה – מה את חושבת שיהיו ההשלכות שלו על אישיותו, אופיו, התנהגותו, התפיסה הקיומית שלו? למה הוא יהפוך כאשר הוא יהיה בעמדת המבוגר, עם הכוח שמגיע יחד איתה, כאשר זה הסיפור המרכזי שהוא מספר לעצמו על עצמו, על החיים ועל האנשים שסובבים אותו וחולקים אתו אותם? ושאלה לא פחות חשובה: מה היית עושה בכדי לטפל בו? בכדי לאפשר לו, למרות עברו, לתפקד בחיים? ליצור קשרים אינטימיים עם אחרים, לבטוח באחר, לאהוב?

במובן זה, אולי איני מכיר בהיסטוריה האנושית נראטיב יותר נורא במטענו מאשר זה של העם היהודי. את הנראטיב הזה לוקח עמו, במידה זו או אחרת, כל אחד מאיתנו לשלל מפגשיו בעולם. למפגשים שלנו כיחידים אל מול יחידים אחרים, למפגשים שלנו כבניו ובנותיו של העם היהודי במפגשינו עם בני ובנות עמים אחרים, וכמובן במפגשים שלנו כיחידה גדולה יותר, כעם, אל מול עמים אחרים.

לא, איני כופר בלגיטימציה של התפיסה שעולה מנסיון עבר כזה – כך אמרתי לחברתי – כמו שלא היית כופרת בלגיטימציה של מטופל שלך שעבר התעללות ואלימות קשה במהלך חייו לא לתת אמון באחר; להפוך אולי למסוגר, מבודד, חרדתי, פראנואיד, אולי אף אטום או קהה רגשית, מבלי שהוא ישים לב לכך; אולי אף למקרבן בעצמו, מבלי שהוא ישים לכך לב. אבל למרות הלגיטימיות, למרות שאפשר לטעון, על סמך הניסיון, שכל אלו הן מסקנות בסך הכל הגיוניות, חשבי על ההרס.

חשבי על עוצמת ההרס.

אתמול בערב, ערב יום השואה, ישבתי עם חברתי על הספה שבביתה בהמבורג שבגרמניה, ישבנו וצפינו יחד בסרט על השואה, "החיים יפים", של רוברטו בניני הנפלא. בסצינה האלמותית לקראת סוף הסרט, כאשר יום לפני השחרור מוליך סוהר גרמני את גוו'ידו לפינה חשוכה שם הוא יורה בו למוות (רגע אחרי שגוו'ידו עוד קורץ לבנו שלו הורה קודם לכן להתחבא בארון, כאומר לו שכל זה הוא רק חלק מ"המשחק" שהוא הגה לשם הישרדותו של בנו לכל אורך הסרט), עלו דמעות על פני שנינו, שלי ושל חברתי. התחלנו לבכות. שם, על הספה בהמבורג שבגרמניה, יהודי וגרמניה מחזיקים ידיים ובוכים. פשוט בוכים, יחד.  

וזה היה כל כך יפה. אני, עם המטען שלי, היא, עם המטען שלה, שבעים ושבע שנים אחרי שזה הסתיים, יושבים יחד על ספה, שם, במקום ההוא שהרבה מכל זה התרחש, צופים בסרט על השואה, מחזיקים ידיים ובוכים.        וברגע הזה, לא יכולתי לחשוב על ניצחון גדול יותר לאדם, על הפרק האפל ביותר בתולדותיו.