שיר:
נַעֲבֹר אֶת מַחְסוֹם זְמַנֵּנוּ הַתַּם / חַיִּים סֶפְטִי

נַעֲבֹר אֶת מַחְסוֹם זְמַנֵּנוּ הַתַּם, אֶת תֹּם הַכֹּחַ הַגּוּפָנִי

בַּחֲלָלִיּוֹת הַמִּלִּים נֵצֵא לַדֶּרֶךְ וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה

בַּחֲלָלִיּוֹת הָרוּחַ נַעֲלֶה, בְּכֹחֵנוּ זֶה

הַחוֹשֵׂף, הַבּוֹדֶה,

הַיּוֹצֵר בַּשָּׂפָה קִמְטֵי צוּרָה, תְּנוּדוֹת בְּמִשְׁטַח פְּנֵי הַלָּשׁוֹן לְעָמְקָן

נַעֲבֹר אֶת מַחְסוֹם זְמַנֵּנוּ הַתַּם.

("...בִּקְרִינַת הָרֶקַע הַקּוֹסְמִית... קְמָטִים זְעִירִים, תְּנוּדוֹת שֶׁל טֶמְפֶּרָטוּרָה..." –

"קמטים בזמן" לסְמוּט ודייווידסון, עמ' 20-19).

(מתוך הספר "הזמן קורס, ניתך", הוצאת "כרמל").