תערוכת יחיד לגיא גולדשטיין/ מארי רוזנבלום

ארטפורט, מיסודה של הקרן המשפחתית על שם תד אריסון, פועלת מזה עשור ללא מטרות רווח לקידום וטיפוח האמנות העכשווית בישראל. דרך כנסים, תערוכות, סדנאות מקצועיות לאמנים ותכנית הרזידנסי הבולטת בישראל.

 ארטפורט פועל להשמעת קולם של אמנים במרחב הציבורי ולקידום הקשרים בין אמנות וחברה.

במסגרת תוכנית הרזידנסי, משתתפים שישה אמנים ישראלים בתוכנית משכן אמן כבת שנה, במסגרתה הם מקבלים סטודיו, מלגה חודשית ותמיכה וליווי בהפקת פרויקט.

לצידם עובדים אמנים ואוצרים בינלאומיים המגיעים לתקופות קצרות יותר.

עד כה השתתפו בתוכנית כ 50 אמנים ישראליים וכ 60 אמנים בינלאומיים. 

תערוכת יחיד לגיא גולדשטיין

תערוכה זו משלבת מערך פיסולי העשוי מיציקות, פיסול ידני ושאריות תעשיה, לצד מיצב קינטי המבוסס על רשת של עמודי תווים היוצרים מערך מורכב של צלילים ופיקוח. חגיגה ביקורתית שמחברת בין ירידי עולם, מסיבות קוקטייל והצורך לדעת.

כוס נושקת לכוס, עין פוגשת בעין, ידיים מושטות ללחיצה. ב"טעויות העתיד וכיבוד קל" מפגיש גיא גולדשטיין שני אירועים שונים – היריד העולמי רב המשתתפים וקוקטייל ביתי קטן ואינטימי. מהשקת כוסות יין להשקת גשר הזהב בסן פרנסיסקו, משיחה בארבע עינים למערכת כריזת חוצות, מהדרישה שלא להתקהל לכמיהה להיות חלק מהקהל, התערוכה מתבוננת על הצורך הבסיסי במפגש אנושי ועל המקומות בהם הוא מתכופף ומתאים את עצמו לצורך האנושי בארגון, פיקוח ושמירה על הנורמות.

ירידי העולם, שהחלו באמצע המאה ה 19, היו חגיגת ענק של תיירות ומסחר – חוד החנית של ההמצאות והחידושים המדעיים, המסחריים, הטכנולוגיים והאמנותיים. קרנבל ענק שמקפל בתוכו ארכיטקטורה מונומנטלית יחד עם שיקולים פוליטיים וכלכליים, מתובלים בחלומות וסקרנות על עתיד האנושות. ההמצאות הגדולות – משידור הטלוויזיה ועד לקטשופ, מצילומי הרנטגן ועד גביע הגלידה הוצגו לראשונה ביריד. ערים התקשטו ומבנים דוגמת מגדל אייפל בפריז, הספייס נידל בסיאטל והקריסטל פאלאס בלונדון נבנו במיוחד. הערים התקשטו לאירוע החגיגי - מבנים פאליים הורמו ופעמים רבות גם הוסרו כהרף עין, העולם הרגיש, ולו לרגע קט, טוב יותר.

באפריל 1939 נפתח היריד העולמי בניו יורק תחת הכותרת "עולם המחר" (World of Tomorrow). בין מבנים מונומנטליים לספינות אויר מרחפות הסתובבו המוני המבקרים עם סיכות הקוראות "ראיתי את העתיד" (I Have Seen the Future), שהשתלבו היטב עם הבטחתם של הירידים לפניו ואחריו להציץ לשחר של יום חדש.

העתיד ההוא, שדמיינו לאורך רוב המאה העשרים, נמצא עכשיו כאן. אנחנו מכירים אותו היטב מסרטים וספרים: מכוניות מעופפות, חדרי בקרה מלאי מסכים, תלבושות כסופות והתעתקות. נראה שרק עם התחלפות המילניום והתובנה שהעתיד ההוא שצפינו בו שנים ארוכות במשדרי שחור לבן נראה קצת אחרת, ויתרנו עליו. ויתור שרק הלך והתחזק בשנתיים האחרונות בהם הובהר סופית כי המציאות עולה על כל סרט מדע בדיוני. ועדיין – התפיסה של העתיד כפי שהתקבעה לאורך ירידי העולם הנוצצים נותרה איתנו: מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.

מתי הפסקנו לדמיין את העתיד? מתי השתנה המבט האופטימי שלנו ולצד השיח על שחר של יום חדש התחלנו לדבר על שקיעתה של האנושות? מתי הפסקנו לעקוב בהתפעלות אחרי חידושי הטכנולוגיה והתחלנו לפחד שהיא זו שעוקבת אחרינו? מתוך שאריות תעשייה שנאספו ממפעלים שנסגרו גיא גולדשטיין בורא מרחב קיום חלופי ללא זמן או מקום ברורים, מרחב של עתיד מדומיין לעבר מדומיין לא פחות, רגע אוטופי בהווה דיסטופי - אפשרות לתיקון בתוך רצף בלתי פוסק של טעויות.

זה מה שכתבו כשהזמינו אותי.

אבל לראות את התערוכה, לראות את "הקוסם", המגיש בהומור, בכאב, בשאלה, בתמיהה את חיינו מהעבר לעבר ההווה המאוד לא ניתן לביטוי, מהפריזמה של העין, לצבע, לחשיבה, לילדות, לצליל,  לגעת ולהרגיש ולהתחבר לרעיון. עולם אחר- שלנו ולא שלנו..

משהו מחשמל, מרענן ומזמין יש בה, בתערוכה זו ועל כך יבורך האיש, הגאון הזה.

הנאה לילדים וצחוק והתרגשות למבוגרים.

הכל זז בה, ואתה זז איתם, עם המחוג, עם הנוצה, עם הרכבת, עם האורות...

חגיגה לעיניים, גאוניות של השכל, שם נפלא לתערוכה.

והמקום היפה בתוך כל המבנים של פעם, ששומר על נקיים ומעצב מחדש ונותן לנו לגעת ולהנות, רק להנות.

בואו.