סינגלים ישראלים חדשים
מה עוד אפשר לעשות/גיל רבינוביץ'
כבר נאמר שלא צריך להסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו, ואין ספק שהסינגל המעולה הזה של גיל רבינוביץ' מוכיח את זה שוב. הסתכלתי על השם הזה, גיל רבינוביץ', וכל הסטיגמות השטחיות צפו לי למעלה. ציפיתי לשמוע שיר שבטח נכתב בחדר האוכל של הקיבוץ, בין תורנויות שטיפת כלים בחדר האוכל המשותף ושמתנגן לו בארבע אחרי הצהריים, פחות קטע אקוסטי יפהפה ועדין עם נגיעות r&b מדויקות וקול שקורע את האפילה בלילה ומתאר חוויה אנושית כל כך, מוכרת כל כך, של ספק, של חוסר ביטחון, של ספירה של כל הטעויות שלך שוב ושוב ושוב, של תחושה כזו שהחלומות שלך רק הולכים ומתרחקים ממך ושאין לך שום דבר לעשות בנידון מלבד להיות נוכח בחיים, להתעורר בבוקר ולקום ובכל זאת לנסות להמשיך להתגלגל על הגלגל. יש שירים כאלו, שבאים אליך בדיוק ברגע הנכון. גיל רבינוביץ' שבר לי את הלב, ואני לא יודע אם אני בוכה כרגע יותר עליו או יותר על עצמי. אני לא יודע מה עוד אפשר לעשות, אבל מה שבטוח הוא שלא משנה אם אתם למעלה או למטה, טוב שיש מוסיקה טובה כמו של גיל רבינוביץ', לדחוף אתכם בעליות ולהחזיק חזק בירידות.
Mi Kerido - Daniel Fine Feat. Sigal Chameides
האם יכולה להיווצר תנועה כלשהי בפנים כשאתה מקשיב לשיר כלשהו גם בלי שתבין אף מילה?
מוסיקה היא השפה של הנפש, והנפש יודעת ומרגישה, בפשטות, בעדינות, בלי מילים. יש חשיבות עצומה לטקסט, אבל יותר מזה יש חשיבות לתנועה שנוצרת בפנים כשאתה מקשיב לשיר, למוסיקה, לאופן שבו מגישים לך את השיר. כשאתה לא מבין אף מילה, יש לך אפשרות לקחת את השיר אליך, למקום האישי שלך. המשורר אולי התכוון למשהו אחד, אבל לך יש את הפריבילגיה לא להיות צמוד ומקובע לטקסט אלא פשוט לנוע ולהרגיש.
לא הבנתי מילה, ובכל זאת הרגשתי אהבה עצומה, כמיהה של אישה ליקירה שישוב אליה, של אם שבנה יצא למסע בארץ רחוקה. רק טבעי שהשיר היפהפה הזה יתבסס על טקסט בספרדית – שפה עשירה ומלאה בגעגוע, ומנגד – הקשבתי למוסיקה המדויקת ודמיינתי את עצמי באמצע מועדון ג'אז מעלה עשן בניו יורק של שנות ה-40, מקשיב לקול העוצמתי הזה של סיגל, שיודעת להשתמש בו באופן מאוד מדויק, לא יותר מדי ולא פחות מדי, צופה באצבעות המכושפות האלה של דניאל, נעות על גבי הפסנתר בחושניות, ואיכשהו זה ממש לא נשמע כמו התחלה של בדיחה אלא כדבר הכי הגיוני ושפוי שישנו. יופי צרוף.
לחן דק/אורות
האינסטינקט הראשוני היה להגיד שעל זה אני לא כותב, לא כי הייתי רחוק מהשיר, אלא להפך, כי הרגשתי קרבה עצומה, כאילו ישבתי מול האנשים היקרים והמוכשרים מאחורי פרויקט "אורות", סיפרתי להם את הסיפור האישי שלי ושימשתי השראה לטקסט המאוד כנה ואמיץ הזה, שחושף כל פצע וסוד, בלי להסתיר כלום, בלי רמיזה, בלי מטאפורה. ישר לאוזניים. אין לך מקום להתחבא כשאתה מקשיב לשיר הזה.
זה שיר שכולו זעקה לעזרה, למישהו שיבוא בחצות הלילה ויגיד שהכל יהיה בסדר, שסימני השאלה יהפכו לסימני קריאה, שהשברים של הלב יתאחו ושהשנה הבאה תהיה טובה יותר, ככה כל שנה, והשנים חולפות, ואין קול ואין עונה ואין נחמה.
זה שיר שחושף באומץ חוויה של עצב וקושי, ואם חשבתם שאולי תמצאו מקום להימלט לפחות בלחן ובהפקה, "אורות" לא עושים לכם הנחות גם שם. המוסיקה מאוד אפילה, עבודת הגיטרות המרשימה הולמת ומתאימה בצורה מדויקת למילים, והנגיעות האלקטרוניות מצמררות.
לחן דק הוא לא שיר פשוט או כזה שעושה הנחות. הוא שיר מאוד מאוד תובעני. יפהפה ועדין ובו זמנית קורע את הלב. "אורות" לא באים לעשות לכם נעים בגב או להבטיח סוף טוב. במקום זה, הם מציעים לכם מקום שבו תוכלו להניח רגע את הנשק, להפסיק לשקר ולהעמיד פנים ולהיות כל הזמן דרוכים אלא לשבת ולבכות – על עצמכם, על הקרובים לכם, על העולם כולו.
Sivan Laor - U&Me
פער. אני חושב שזו המילה הכי מדויקת לתיאור החוויה האנושית. פער. פער בין הרצוי למצוי, פער בין הלכה למעשה, פער בין האידיאולוגיה לאנשים שעומדים מאחוריה, פער בין הרצונות שלך לרצונות של אחרים. כמעט כל יום אנו חווים איזשהו פער, ותמצית החוויה האנושית היא לנסות לגשר עליו. לפעמים אנו מצליחים, לרוב לא, ואנו נאלצים ללמוד לחיות עם זה ככה, פחות אבל כואב.
כבר בשנייה הראשונה לשיר המופלא הזה חוויתי פער. הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו זה: "מה??? היא לבנה???". הייתי בטוח שהקול המופלא הזה יכול לבקוע רק מגרונה של זמרת שחורה.
באווירה מינימליסטית, עם נגיעות עדינות של בלוז ו r&b ואווירה של מועדון אפלולי בניו יורק שלנות ה-40, בדיוק כמו שאני אוהב, שרה סיון לאור על פער בלתי נסבל בין האהבה שלה לחוויית הדחייה, לעובדה שזה לא הדדי. כמה פגיע, כמה עצוב, כמה מוכר, כמה אנושי. זה נדמה כאילו השיר נכתב אחרי הדרמה, כשהיא מנסה לעבד ולהבין על מה ולמה הפער, למה היא לא מקבלת בחזרה את האהבה שמגיעה לה.
ואז הגיע לקליפ. לרוב אין לי עניין בקליפ. אני מעדיף לדמיין בעצמי את הויזואליה של השיר, אבל פה קלטה העין ישר את הפשטות והגאוניות ובעיקר הבדידות – כלה בשמלה לבנה שבמקום לחגוג את החופה יושבת לבדה, נטושה, בוכה. זהו. וככה, בשוט אחד, בשיר אחד, הצליחה סיון להעביר חוויה של פצע מדמם. הכאב מעולם לא נשמע יפה כל כך.
עידן צ'או – צחי
עידן צ'או היה סוג של חידה בשבילי. מצד אחד, כבר מהפעם הראשונה ששמעתי אותו, לפני כמעט שנה, היה ברור לי שמדובר בפצצת אטום של כישרון שרק מחכה לפזר את הקרינה שלה לכל עבר. מצד שני, תמיד היה נדמה לי שהוא מנסה להציג בשירים דמות קצת יותר מדי בוגרת, שהוא לא נותן לעצמו לעבור את החיים האלה אלא מנסה לדלג לשלב שבו אתה יושב מול החלון בדיור המוגן ומסכם את חייך. איפה הסקס, הסמים והרוקנרול, יא רבאק?
ואז הגיע אליי השיר החדש שלו, וחיוך ענק נמרח לי על הפנים. קודם כל בגלל ההפקה המוסיקלית מצוינת ומקפיצה. בן שופן ניער המון אבק והוציא מעידן את מי שהוא באמת - בחור צעיר בן 25, משעשע למדי ומלא אנרגיה, אבל זה היה הטקסט שקרע אותי מצחוק והכאיב לי בו זמנית, שעוסק בנושא שהוא אמנם קלישאתי וחבוט וכבר נכתבו עליו אלפי שירים - מערכות יחסים, אלא שפה יש טוויסט מעניין שלא ראיתי אותו מגיע. עידן הוא הזבוב על הקיר, צופה מהצד בחבר שלו, מסתכל עליו ועל מערכת היחסים שלו, שליש ממנו עצוב בשבילו, שליש דווקא שמח ושליש אחר נקרע מצחוק. סקס, סמים ורוקנרול
שחר כהן-עורך מדור המוזיקה.
http://www.scmusic.co.il/
