גן הורדים / אילן וייס

קוֹץ שֶׁל וֶרֶד

שֶׁנִּנְעַץ לוֹ הַיְשֵׁר בַּלֵּב

הַיֹּפִי, הַזֻּהֲמָה

הַחֲלוֹמוֹת הַמֻּכְתָּמִים בְּדָם

קוֹל צְעָדִים מְהַדְהֵד בַּזִּכָּרוֹן

מַה שֶּיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת

אוּלַי כָּל הַמְּצִיאוּת

אוּלַי הַכֹּל רַק הַפְשָׁטָה, סְפֶּקוּלַצְיָה

הוּא יוֹשֵׁב עַל סַפְסָל בְּגַן הַוְּרָדִים

הַצְּלָלִים, הָעֲנָנִים הַזּוֹרְמִים, כְּחֻלִּים וּמְשֻׁגָּעִים 

אֲבָל אוּלַי אֵין סַפְסָל, לֹא וְרָדִים, לֹא עֲנָנִים, לֹא שָׂפָה

שֶׁתְּתָאֵר, שֶׁתִּבְרָא אוֹתָם?

וֶרֶד הוּא וֶרֶד הוּא וֶרֶד הוּא סְתִירָה טְהוֹרָה

הוֹ,אַתְּ, חֲלוֹם תַּת-יַעֲרִי צָלוּל, אָפֵל