פרשת פנחס ומעשה בנות צלופחד.

                                     מאת: אסתר ויתקון זילבר

בפרשת פנחס, ישנן מספר אירועים דרמטיים, שכל אחד מהם הופך את  המציאות על פניה

באורח קיצוני, אך בסגנון התנהלות שונה.

 הפרשה נפתחת בתיאור זנות פולחנית בוטה ומתריסה, שנערכת בפומבי לעיני משה, נשיאי העדה וכל העם,
על ידי דמות ציבורית חשובה נשיא אב למשפחה

חשובה - זמרי בן סלוא השוכב עם אישה ממשפחה חשובה במדיין- כזבי בת צור. משה, אהרון,

 זקני העם  ונשיאיו נתקפים בהלם ובאלם. זה לא מכבר, נהו חלק נכבד מהעם אחר  בעל בעור ,

שהיה פולחן אלילי, מדייני, המתבטא בעשיית צרכים בנוכחות האליל 'בעל פעור' תוך כדי אורגיה

מינית. מה  שמכונה  זנות פולחנית.

 על כך העם נענש במגפה, בה מתו עשרים וארבע אלף איש. למרות זאת, יש עדיין מי שקורא

 תגר על שלילת הפולחן האלילי "המענג" הזה, בצורה בוטה ומתריסה . מול אילמותה של ההנהגה

עומד העם ובוכה כניראה ממבוכה וחרדה מפני עירעור כה חריף של החוקים המקודשים

ומפני התוצאות הצפויות בוודאי בעקבותיו. פנחס הכהן, נכדו של אהרון הכהן, מתעשת,

 תופס רומח ותוקע אותו בגופם של הזוג המתעלס וממיתם. ורק אז אלוהים נכנס לתמונה

ואומר למשה, שבזכות מעשה פנחס, ניצל העם מחרון אפו.  ולכן הוא כורת עם פנחס ברית שלום לו

ולבניו לדורות. במעשה הקנאות שלו, ללא הוראת בית משפט, ללא הנחיה ממשה, שהאל

משום מה לא גילה לו בו במקום מה עליו לעשות, הבטיח את שלום העם. אם נרגיש היום

אי-נעימות מול הקנאות הדתית של אלוהים, משה ופנחס, חשוב, שנזכור שזניחת האל העברי אל

לשם עבודת האלילים, והמתירנות המינית המופקרת, הייתה עסקת חבילה שלמה ובלתי נמנעת

לזניחת המוסר העברי שמקורו באלוהי ישראל, מוסר, שטיפח משפחה יציבה, ערכי

חסד ורחמים כלפי החלשים בחברה -לעבד, לעני, לגר וליתום, מכלול מצוות שבאות לרסן את

התאווה לנכסים ועושר, איסור ניצול החלש בריבית ונשך, איסור לניצול ברוטאלי של עולם החי והצומח, שלילת העבדות המפרכת, שיחרור עבדים ודחיית שלטון אנושי רודני.

לא ארחיב על סיפר מרתק וקשה זה, ומה חשבו חז"ל אודותיו, אלא בסיפור אחר בפרשה,

שיש בו בטויים של שיתוף פעולה למטרה טובה, אומץ, חוכמה נשית, נועם ופתיחות נאורה

והעיקר הפי-אנד. גם סיפור זה משנה לגמרי את המציאות שהיתה מוכרת לפני כן.  וזהו הסיפור-

בנות צלפחד פנו אל משה, ובפיהן סיפור ובקשה: "ָאבִ ינּו  מֵ ת  בַּ מִ דְ ב ר... בְ חֶ טְ או  מֵ ת" . נראה שאף על פי שמת צלפחד בחטאו, חשו בנותיו כבוד לזכרו. "ּובנִים לא-ה יּו לו " - מכיוון שהשאיר אחריו רק בנות, ובנות לא ירשו ולא קיבלו נחלה בארץ, ולא יכלו להעביר את שם אביהן לדורות הבאים, טענו הן: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן. תנו לנו אחוזה בתוך אחי

אבינו" בנות צלפחד ביקשו נחלה לא כדי להיות  בעלות רכוש, אלא כדי להנציח את שם אביהן בנחלה שיקבלו. בקשה לשינוי הלכות ירושה בגלל מצב אישי נראית חצופה. אך מאחר שמדובר היה בנחלה, בהקמת משפחה ובשמירת שמה, סברו בנות צלפחד שיש מקום לבקשתן.

חולשת מצבן המשפטי הניעה אותן לחפש דרך להתגבר על חוק שעלול לנשל את שם אביהן וזכרו.   ניסוחן הזהיר והשקול של דבריהן מוכיח שחשבו היטב מה לומר, כדי שתביעתן לא

תישמע כחוצפה, ואיך להציג את בעייתן כדי שתתקבל:

1. "וַּתַּעֲמדְנה  לִפְנֵי" : ביטוי של הכנעה וקבלת מרות, המבטא נכונות לקבל כל פסק דין שיינתן בעניינן.

2. הצדקת הדין: "כִ י- בְחֶטְאו  מֵ ת" - כך הביעו נאמנות לדת, למסורת ולסמכות הנהגת העדה.

3. כדי שבקשתן לא תישמע כמרד הדגישו: "וְהּוא לא-ה י ה  בְ תוך  העֵדה   הַּנועדִים עַּל-ה' בַּעֲדַּת-

 קרַּח" ,  שמרד בסמכותם של משה ואהרון אחיו כמנהיגי העם הבכירים.

4. הן הגישו את בקשתן לפני הכניסה לארץ, ובזה הוכיחו אמונה בהבטחת ה' שינחיל לעמו את א"י.

5. הן פנו "לִ פְנֵי מ שֶ ה  וְלִפְנֵי  אֶלְעזר  הַּכהֵן  וְלִ פְנֵי  הַּנְשִיאִים  וְכל-העֵדה" – זהו הפורום הנכבד ביותר בחשיבות האנשים ובמספרם. הן לא שכחו שום גורם חשוב שיש לחלוק לו כבוד.

 פנייתן  מעידה על אומץ לב נדיר ומיוחד. מול אומץ ליבן, נשים לב לנאורות שגילה משה כלפיהן.

 למרות היותן בנות לאב שמת בחטאו, לא דחה אותן משה אלא שמע בסבלנות את בקשתן. זוהי דוגמההמוכיחה את הליברליות של המשפט העברי: כל אחד יכול לדרוש צדק . ניזכר גם בנשים הזונות במשפט שלמה המלך.

משה הגיש את בקשתן לפני ה'. אלוהי,  שהכיר בצדקת תביעתן, ציווה את משה "נ תן תִיּתֵן  להֶם אֲחֻזַּת נַּחֲלה" , וחידש את החוק שנקבע לדורות: "איש כי ימות ובן אין לו , והעברתם לו את נחלתו

לביתו" . אם אין לאב יורש בן, הבנות יורשות אותו.

הצלחתן המלאה של בנות צלפחד נבעה מאחדותן ומשיתוף הפעולה ביניהן:" ותקרבנה כולן"-

בראש אחד, בלב אחד.

רות ונעמי הן דוגמא נוספת להצלחת נשים בחברה פאטריארכאלית, בזכות שיתוף פעולה הדוק

ביניהן. אך אין זה סוף הסיפור המרתק הזה. בעקבות זכייתן בטעתנן, עולה החשש, שהעלו נציגי

שבט מנשה באוזני משה, שבנות צלפחד יינשאו לבני שבטים אחרים, וחלק

מנחלת השבט יעבור עקב כך לשבטו של הבעל.  משה, לאחר התייעצות עם ה' מסייג את פסיקתו לבנות צלפחד:  

"ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" –

עקרון הנאמנות לשבט חשוב כמו חוק הירושה ההוגן.

 נעים להיווכח שכבר אז בימים הרחוקים ההם, של ראשית התגבשותו של עם

ישראל, יכלו נשים חכמות, יוזמות וצודקות להשיג את מטרתן הראויה, ולהשפיע לדורות.



.