רישומי זיכרון אברהם עוז
אין מי שיספר על קורמן אלא מתוך הזווית האישית והחוויה האישית. נער הייתי וגם זקנתי, והתיאטרון היה ונותר מנת חלקי בכל השנים הארוכות האלה. כמה דורות של שחקנים חלפו מולי, כמין פראפרזה על נאומו של ז'ק בכטוב בעיניכם על פרקי חייו של אדם. היה דור הנפילים, שגם כשזכיתי לגעת בשולי אדרתם הדרת כבודם לא סרה מעל פני. והיו בני דורי, שצמחנו יחדיו כעלוות ענף אחד. והיו תלמידי שליוויתי את דרכם מאז בקעו מקליפתם ועד שהאירו ככוכבים על פני במות.
יוסי קורמן חלף על פניי ככוכב ביניים: תחילה גיליתי אותו כנער שנשא עיניים אל צעירי התיאטרון שדיברו אלי בלשוני, ממדרגה גבוהה של כעשור שנים למעלה ממני, אבל לא נישאת ממרומים. הכרתי אותו כשחזר מלימודיו בלונדון, ונדד מבמה לבמה בתפקידים ראשיים בשלל סגנונות מאתגר: האיר ברגישות את במת תיאטרון חיפה שנוסד זה עתה כאנדריי, גיבור אנדורה קורע הלב של מקס פריש; שיעשע והצחיק במנדרגולה וארלקינו, והביא אל בני דורי את ניחוח המחזה העכשווי בתפקידיו בצ'יפס עם כל דבר והפטנט.
ואז הגעתי לקאמרי, ומי שעד אז נשאתי אליו עיניים הפך לידיד: עבדנו ביחד בסוחר מונציה של יוסי יזרעאלי ב-1972, וכמי שכמה שנים לפני כן, בסיום לימודיו בלונדון, גילם את שיילוק, אף על פי שכאן גילם תפקיד אחר, הרגשנו שנינו כבני בית המארחים את חברינו שבאו לנווט את דרכם בטריטוריה לא מוכרת. ואז בא חנוך, ומצאתי עצמי מקורב לעבודה על יעקובי וליידנטל. כהרף עין נוצרה הברית המרובעת בין חנוך ושלישיית שחקניו המקודשת שטבלו לראשונה בחומר שהיה נהיר לי כל כך בימי לימודיי הלא רחוקים כל כך עם חנוך. בן רגע סיגלו השלושה את סגנונו הייחודי, ויוסי היה ליידנטל שאי אפשר היה לנתק בינו לבין הדמות. מכאן ואילך עברה ידידותנו להיות "נגועה" במסך הטווי מדמויותיו של חנוך, גם כשגילם תפקידים אחרים, בהם ברוטוס וקולהאס ומקבת. והיו הנסיעות ביחד עם ההצגות: יעקובי וליידנטל וסוחרי גומי באדיבורג וניו יורק ולונדון. והיתה פרשת ההכנה של התרגום האנגלי, כאשר חנוך כינס אותנו יחד וכל אחד תרם למטווה הטקסטואלי האנגלי מפניני "סגנון הבית" האישי שלו או שלה, ויוסי הביא אל התבשיל המתהווה את האנגלית הפולנית שלו שנצרפה בימי לונדון שלו.
והיה יוסי הבוכה: יוסי שידע לרגש כאיוב, ויוסי של האב בהוצאה להורג והאיש הזקן באשכבה. ואחר כך היתה התקופה של אין חנוך ותפקידים אחרים, אלא שבעיניי היה בהם משהו גולה, איזו יתמות משונה. אבל כשפגשתי בו, והוא תועה במסדרונות בית החולים בפיז'מה כחולה, והדמנציה נושפת בעורפו, הוא חייך אלי חיוך נבוך וקצת דומע, ולא ידעתי לומר אם הוא עודנו ליידנטל וצינגרביי או האיש הזקן מן הוינייטות של צ'כוב, או מי שנבלע אל תוכם באיזורי השיכחה. אבל הם דבקו בו ואינם מניחים לו לשכוח את צבעם, טעמם וקולם, כמין דיבוק מתעתע. וכעת גם זכרו דבוק בהם ואינו מרפה.
