מאמר:
על פרשת ויקרא/ יואב כהן

פרשת 'ויקרא' היא הפרשה הפותחת את ספר ויקרא, הנקרא גם תורת כהנים מפני שהוא כולל בתוכו את עבודת הקורבנות ועבודת המשכן המבוצעת על ידי הכהנים.

"וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א)

במהלך שהותם במדבר מצווה ה' את בני-ישראל באמצעות משה המנהיג להקים מקום מקודש שיקשר בינם לבין ה'. המקום הזה מכונה "אוהל מועד" או "המשכן" והוא מוקם בא' בניסן. המשכן משמש לשתי מטרות עיקריות: תקשורת של משה רבנו עם האל והקרבת קורבנות, בעיקר כדי לכפר על חטאים.

למרות מעלתם הגדולה של משה ואהרון איש מהם לא העז להיכנס אל המשכן בשעה ששרתה בו השכינה, והיו כולם עומדים סביבות המשכן וממתינים למוצא פי ה' ולקריאתו. או אז פונה הקב"ה אל משה, חולק לו כבוד, וקורא לו אל הקודש פנימה.

ענווה זו של משה רבנו מעניקה לו את הגדולה האמיתית ואת ההתעלות הגדולה. הוא שברח מן השררה, ביקש והתפלל על אהרון אחיו שיזכה לגדולה. כשיש גאווה ואדם נפוח ממנה לא נשאר מקום לשכינה וכשאדם צנוע ועניו הוא משאיר מרחב לשכינה. אפשר לומר על משה כי הוא בורח מן השררה - והשררה רודפת אחריו.  

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם". (ויקרא א)

לפי עקידת יצחק הרי שקורבן היה אמור להיות קורבן אדם ולכן יצחק קיבל את היותו קורבן בהבנה. אלוהים התנגד למנהג עתיק זה ואמר לאברהם 'אל תשלח ידך אל הנער' ואכן תחת 

יצחק הקריב אברהם איל (בהמה).

המושג 'קורבן' מכיל את המילה 'קרוב'. ה'קרבן' הוא האמצעי להשיג 'קירבה', בני אדם שואפים לקירבה ולקשר, מפחדים מהריחוק ומהניכור.כל סוגי הקרבנות, הם דרכים מדרכים שונות בהם מחפש האדם קירבה פיזית אל האל וגם קירבה רוחנית.

עפ"י הרמב"ם, מקריבים קורבנות כדי להרחיק מעבודה זרה. אומות העולם היו עובדים באותה תקופה לבקר ולצאן, ולכן ציוה ה' את בני ישראל לשחוט דווקא את הבהמות האלה לשם ה' "כי כן יתרפאו האמונות הרעות"

הרמב"ן, לעומתו, סובר שמטרת הקורבנות היא לעזור לנו לחזור בתשובה ולקרב אותנו לה', ללא כל קשר למניעת עבודה זרה.

קורבן יכול לקרב את האדם ל-ה'. וקורבן יכול להרחיק את האדם מאלוקיו. אם אדם מקריב קורבן וחושב שהוא סיים את עבודתו ובכך יצא ידי חובתו, הוא איבד את משמעותו הפנימית של הקרבן. אך אם הקורבן מבטא את הכמיהה להתקרבות אל ה', והרצון העצום לדבוק בו, האדם מממש את העומק הפנימי של הקורבן.

על הקורבן שמים מלח ויש בזה שימור של מצב.
 

מלח מונע מבשר להתקלקל וכך משמר את המצב הקיים. ככה צריך האדם המקריב להמשיך וולהישאר טהור אחרי שאלוהים מקבל את קורבנו ומכפר.

הקורבנות הם נושא שרחוק מאתנו, מעין דבר שהיה נהוג בעבר ולא קיים עוד. זאת היתה הדרך להתקרב אל האל.ואבותינו תחת מנהג הקורבנות תיכנו תפילות שבאמצעותן מביע אהבה והודייה. היום אנו מתפללים שלוש פעמים ביום, שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ונוכל לחזור ולעסוק בהקרבת קורבנות.

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם ושפיכות דמים. במסכת שבת (לג ב) מובא: "בעוון שפיכות דמים בית המקדש חרב" ומסביר הרב קוק מדוע בגלל עוון שפיכות דמים נחרב המקדש. והסברו הוא: בית המקדש נועד לפעול לא רק על כנסת ישראל לבדה אלא על האומות כולן, ומתי יוכל אור ה' להתפשט על האנושות כולה? רק כאשר המצב המוסרי של עם ישראל יהיה על הגובה, כאשר עם ישראל יהיה אור לגויים. אומר הרב קוק:"רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה אפשר להשיב את בנין בית המקדש למקומו"

שבת שלום.