פגישת מחזור/אילן הרן
כשקיבלתי במייל הודעה על פגישת מחזור של בית הספר היסודי, עלו בי מיד הרבה מאוד רגשות מעורבים. מצד אחד, אלה הם האנשים שעימם עברתי תקופה משמעותית בחיי, כל ימי בית הספר היסודי עד כיתה ח' (בזמני לא היתה נהוגה חטיבת הביניים), ומצד שני אחדים מהם האכילו אותי מרורים בכיתות ו', ז', ח', אנשים שלא הייתי איתם בקשר 40 שנה. אבל הסקרנות ניצחה ואישרתי את הגעתי.
וביום המיועד, הגעתי.
התחושה היתה מוזרה: מצד אחד יש חיבור ומצד שני האנשים הם זרים לי.
בשונה מפגישות מחזור של בוגרי תיכון שצורתם החיצונית כבר התעצבה, הרי שבוגרי היסודי, כשנפרדנו ניראנו כולנו כילדים לא מעוצבים בתחילת הצמיחה שלהם.
אני באופן אישי, כשסיימתי את כיתה ח' הייתי רזה, נמוך, חלש, מסוכסך עם עצמי, והכי גרוע, בנוסף, עברתי בכיתה ז' חרם כיתתי מלא שעד היום אינני בטוח בסיבותיו מעבר לעובדה שהייתי בצד של הלא מקובלים.
יחד עם חולשה פיזית וקטנות קומה, הייתי גם צעיר בשנה מכל חבריי, והעובדה שניחנתי בלשון חדה ומִתחכמת רק החמירה את הפער והדחִיָה שחוויתי בשנים ההן.
נכנסתי למפגש בצעד מהסס ולא האמנתי למראה עיניי.
חלק מענקי השכבה של פעם, הגיעו עתה עד לגובה הכתפיים שלי בערך, והבנות ששברו את ליבי אז בחיוניותן נראו לי עכשיו אחרת לגמרי...
הרגשתי שאני בסרט של פליני.
גיחכתי בתוכי, ומיד התביישתי.
מה רציתי? למה ציפיתי?
מתי אבין כבר שהחיצוניות היא לא העיקר... אני יודע לדקלם את הנכון, אבל ברגע המבחן אני נכשל!
שוב עוסק בהשוואות, שוב עוסק בשיפוט, נכשל בדיוק באותם מקומות שבהם עברתי אני את הדחִיָה ואת הפסילה שחוויתי, ואני עושה בדיוק את אותו דבר ...
נשמתי עמוק והתחלתי לדבר עם חלק מהנוכחים שהתקשו מאוד לזהות אותי, ובצדק, צמחתי לגובה, הנוכחות שלי שידרה תדר אחר לגמרי. שוחחתי בעיקר עם כמה מהבנות שבחבורה, הופתעתי לגלות את הפערים בין הזיכרונות שלי לזיכרונות שלהן מאותם מתרחשים וזה לימד אותי מחדש עד כמה הזיכרון שלנו יכול לתעתע.
כאשר מדובר בזיכרון העובדות, הזיכרונות שונים אצל אנשים שונים עד כי נראה שמדובר במתרחשים שונים לגמרי.
מסתבר ש-"רשומון" הוא לא רק סרט, הוא החיים עצמם, ועל כן עלינו להיזהר מאד בהצבת "עובדות" במפת הדרכים שלנו.
ויותר חשובה ההבנה שהפרטים עצמם הרבה פחות חשובים מהמשמעויות שאנחנו נותנים להם, כי מה שמלווה אותנו בחיים הן המשמעויות שנרשמות בנפש.
