על הסרט מקס הזועם כביש הרעם/ ראובן שבת

בימוי:ג'ורג' מילר 120 דקות

ב1985, הרבה זמן לפני עידן האינטרט והרשתות,יצר במאי אוסטרלי בשם ג'ורג' מילר סרט אפוקלפיטי מסקרן, עוצר נשימה ועוצמתי בשם "מקס הזועם."

הסרט דאז, זכה אכן להיות סרט פולחן בקרב קהל לא גדול של אוהדים מושבעים. המבקרים ומומחי הקולנוע להוציא מעטים לא ממש התייחסו אליו.

הז'אנר נראה רחוק, המציאות ששם נפלה להם בין הכסאות ונלפתה לדידם בחוסר נוחות של התבוננות לא ממוקדת, לכאורה מבלבלת בין מציאות מערבית לפני קריסה לבין חזון מבעית על עולם אנושי, ברברי, איום וקורס.

התסריט, המשחק, הליהוק, גדולותו בעיקר של השחקן הראשי מל גיבסון וכמובן התפאורה עשו את קסמיהם בסרט ההוא והוא הפך אט אט לסרט פולחן בקרב מעריצי ז'אנר סרטי האפולקטיות העתידית

ב2015, חזר ג'ורג' מילר לביים סרט נוסף בסדרה.

הפעם, כאשר ברקע, מובלט ביתר שאת האיום להרס האקולוגי, השרידות המנכרת והמנוכרת, האינטרנט, הרשתות החברתיות, הכפר הגלובלי שנעשה למעשה כבר לשכונה צפופה מדיי.

לתוך המרחב הזה שפך מילר עלילה מופרכת לכאורה.

שוטר בודד שנטש את עבודתו(טום הארדי)-כי בעצם משטרה, נודד בדרכי הפרא ונתקל בכנופיית ענק ששליטה הוא מין ייצור מופרע אנושית, ומינית, השולט ברוע וביד רמה באיזו קהילה גדולה בעיר מדברית, שאנשיה ומרבית תושביה איבדו מזמן שפיות ואיזון, והם שרויים בדמדומי קיום הזויים.

מכאן ואילך מתחילה כצפוי מלחמה בין הצדדים שעיקרה למען שינוי, חופש ,חיים מאוזנים.

מילר , ביכולותיו הוירטואוזיות המעולות כבמאי, שילב כאן בקסם קולנועי גדול-שחקנים מעולים, תפאורה מהממת, עלילה שוצפת וטורפת.

שילוב בין קמאיות לתרבות קמפ, ססגוניות פוסט מודרנית, עם צבעוניות אלילית מקובעת.

תנועתיות דינמית שוצפת

לעג ופארודיה בין צללי הסרט. כי זאת גם הייתה כוונתו של הבמאי.

ללעוג למלחמות הרעות. אבל גם לדעת להכיר בערכן/ קיומן/ הכרחן.

הפעם, מרבית המבקרים היללו ושבחו ובצדק

מעל לכל-מקס הזועם כביש הרעם-הוא סרט שמותיר לנו, הצופים, שובל של אנחות רווחה צבעוניות.

זוהי, איך נאמר-מציאות "מעל המצופה". באימה שהיא מייצרת.

הסרט, במלוא קסמו , דווקא מזהיר ומרתיע אותנו מפניה, ומפני בואה, דווקא דרך מה שאנו צופים בו

ולא נרצה להגיע אליו

באמת.