תמונות מחיי גירושים/ רונן דליהו  

"משפחה היא אחת מיצירות המופת של הטבע".

ג'ורג' סנטיאנה

כמה עצוב לצפות בגסיסתה של האהבה, ועצוב עד כאב לצפות בגסיסתה המכוערת. קשה להאמין שהזוגות שמתכתשים בבית המשפט על עוד בדל רכוש, שמגייסים את כל דמיונם כדי לבצע מהלך אכזרי נוסף, עמדו פעם מתחת לחופה, אחזו ידיים, רקמו חלומות משותפים ונשבעו לאהוב זה את זה לנצח. בכל פעם מחדש אני שואל את עצמי איך אנשים שבנו בית, הביאו ילדים לעולם, הסבו בערב שבת סביב השולחן ולמחרת נסעו לים או לכנרת, שונאים עכשיו זה את זה לפחות באותה עוצמה שפעם אהבו, שנאה שמעוורת אותם מלראות את הנזק הגדול שהם גורמים לילדים שגידלו יחד.

חשבתי שכבר ראיתי ולמדתי הכול על תולדות השנאה – זוגות שרבו על הכלב, בעל שהציב מצלמות בבית כדי לתעד את עוולות אשתו, אישה שהעלילה עלילות שווא על בן זוגה – עד שהגיעו אבנר ורחל ולימדו אותי פרק חדש. כמעט עשור העסיק המאבק המכוער שלהם את כל מערכת המשפט – מהערכאה הנמוכה ביותר עד לבית המשפט העליון. שופט בית המשפט לענייני משפחה בעיר שבה הם גרים הכירם באופן אישי והיה בקי בכל פרט בסיפור חייהם. כל בני המשפחה נסחפו למאבק האלים הזה, החולני משהו, ואף אחד מהם לא היה חף מטעויות או מרוע. חיים נעצרו, כספים נזרקו, נזקים עצומים נגרמו – עד שהגיע סוף הפרשה, או מה שאני, בתמימותי, פירשתי כסוף. כי אחריה צץ מפנה מפתיע בעלילה, והיא נמשכת עד עצם היום הזה.

***

תחילת המעשה בבני זוג, רחל ואבנר, באמצע שנות החמישים לחייהם, הורים לארבעה ילדים בוגרים. הוא איש קבע בדימוס שעובד כיועץ עצמאי בשוק האזרחי, היא עובדת בשירות הציבורי. זוג רגיל, נורמלי לחלוטין, השכנים בדירה מולכם, אולי אפילו החברים שאיתם אתם מבלים בערב שבת.

לאחר 32 שנות נישואים, שידעו עליות ומורדות, נקלעה הזוגיות שלהם למשבר. אבנר ביקש להיפרד. רחל הפצירה בו שלא יעזוב אותה ונענתה לבקשתו לנסוע לבדו לחופשה קצרה בחו"ל, כדי לשקול את המשך צעדיו. הכול נעשה בהבנה ובהסכמה, עד שאת מקומו של שותפו המיועד לחופשה, שהודיע ברגע האחרון שהוא אינו יכול לנסוע, תפסה ידידת נעורים של אבנר. מרגע זה נפרצו הסכרים ומחול השדים יצא לדרך. הגפרור נזרק למדורה – והאש שהוצתה הלכה והתפשטה.

מרגע שכף רגלם נחתה בחו"ל, הופצצו הטלפונים הסלולריים של אבנר ושל שותפתו לנסיעה בהודעות נאצה ואיום מצד אשתו ומצד ילדיהם. בהודעה אחת איימה רחל כי אם יעזו לקיים יחסי מין היא תירה להם כדור בראש, ובאחרת נכתב: "אם לא תבוא מיד הביתה, נהרוס לך את הג'יפ". מאחת ההודעות נודע לאבנר כי רחל רוקנה את חשבונם המשותף בבנק ומשכה את כל חסכונותיהם. כ-100 אלף שקלים נעלמו. רק מאוחר יותר יתברר לו שרחל סיפרה לפקידת הבנק כי היא זקוקה לכסף כיוון שהוא עבר התקף לב בחו"ל והיא צריכה להשיבו ארצה במהירות. בנו הבכור של אבנר האשים אותו כי תמיד היה אב רע שהכה את ילדיו, ואיים עליו שהוא עוד ישלם על מעשיו. בסופו של דבר, החליט אבנר לקצר את הנסיעה ולשוב לביתו מוקדם מהמתוכנן – רק כדי לגלות שכל זה היה הפרומו. הרע עוד לפניו.

בשובו גילה אבנר שכשרחל איימה עליו שתשאיר אותו "בלי זוג תחתונים", היא התכוונה לכל מילה. בעצם, גם תחתונים היא לא השאירה לו בביתם. מנעול הדירה הוחלף וכל חפציו – מגרביים ועד חליפות – נדחסו לארגזים שהמתינו לו בפתח הבניין. בין החפצים הונחו גם גללים של צואת כלבים. המחשב האישי שלו נעלם יחד עם כל הספרייה של תיקי הלקוחות. בצר לו פנה אבנר לתחנת המשטרה בעירם, שם התברר לו כי רחל הקדימה אותו, הגישה נגדו תלונה על איום ברצח וביקשה להוציא צו שיורה על הרחקתו מביתו וממשפחתו.

חייו של אבנר הפכו לגיהינום. גם אם רצה לפתוח דף חדש, בני משפחתו והנסיבות לא אפשרו לו. בהיעדר המחשב והחומר המקצועי שלו, התקשה להמשיך לעבוד. וכאילו לא די בכך, בני משפחתו פנו לכל הגורמים המקצועיים שאיתם עבד וסיפרו להם שהוא אדם חם מזג, אלים ומסוכן שאסור לעבוד איתו. אנשים שעבדו איתו התקשו להאמין שמדובר באדם נעים ההליכות שהכירו. חשבונות הבנק המרוקנים והחובות והעיקולים שהגיעו בעקבותיהם הפכו אותו ללקוח מוגבל, נטול אמצעי תשלום. כמעט בן-לילה הפך אבנר מאזרח ממוצע מהשורה, איש משפחה שניהל חיי שגרה, לאדם שעולמו חרב עליו, כמעט חסר כול.

ולמרות תנאי הפתיחה האלה, כשאבנר פנה אליי בבקשה שאייצג אותו בהליך הגירושים, חשבתי לתומי שמדובר בתיק לא מסובך במיוחד. אחרי הכול, הרכוש המשותף היה די מוגבל וקל היה לחלק אותו בין הצדדים, הילדים כבר היו בוגרים – לא נדרש תשלום מזונות עבורם ולא היה צורך בקביעת זמני שהות – ולפחות בשלב זה נראה ששני בני הזוג רוצים להיפרד. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? גם ניסיוני הרב לא הכין אותי לצונאמי שעומד להתרגש עלינו ולסחוף את כל הצדדים.

רחל הגישה לבית המשפט למשפחה בקשה לצו הגנה מפני הבעל בטענה שהוא מסוכן ואלים. היא כמובן לא סיפרה מה היא וילדיהם עוללו לו. עוד לפני הדיון ניסיתי לדבר עם עורכת הדין שלה. הצעתי לה שנסיים את הפרשה כאן ועכשיו, בלי צו הגנה ובלי ללבות עוד יותר את היצרים. אני תמיד מעדיף להביא את לקוחותיי בהקדם לקו הסיום, בלי לרושש אותם ובלי לפגוע במרקם היחסים במשפחה, גם אם זה לכאורה פוגע בפרנסתי. אבל עורכת הדין לא רצתה לשמוע על כך ובמקום זה ניסתה להסביר לי, בשלל סיבות ותירוצים, למה לא כדאי לסיים את התיק.

השופט סירב להוציא צו הגנה ולהרחיק את אבנר מביתו, אבל רחל והילדים לא השלימו עם התוצאה. כשאבנר שב לביתו, בנו הבכור פתח את הדלת וקידם את פניו בגז מדמיע. אבנר הבין שהוא לא יכול להישאר בביתו ושכר דירה. בתו ביקשה להיפגש איתו. הוא חשב שהנה, סוף-סוף אחד מילדיו מבקש להתפייס איתו ואולי אפילו לנסות לגשר בינו לבין רחל. הוא קבע עם הבת פגישה במכוניתו. דקות ספורות לאחר שנכנסה למכונית, גילה אבנר לחרדתו כי נפל למארב מתוכנן. אשתו ובנו התנפלו עליו, קיללו אותו, הכו אותו נמרצות, שברו את משקפיו, השליכו אותו מהרכב ונמלטו עם המכונית.

עוד תלונה שעסקה באלימות במשפחה הזו נוספה לערימת התלונות הגבוהה על שולחנה של המשטרה בעיר הצפונית. אני מניח שהיומנאי, כמו השופט, הכיר היטב את הנפשות הפועלות. בית המשפט לענייני משפחה דן פעם אחר פעם בצווי ההגנה שהוציאו רחל ואבנר זה נגד זה. באחד הדיונים, בזמן שהמתנו מחוץ לאולם, אבנר הלך לשירותים. לפתע שמעתי צעקות במסדרון. האב ובנו ניצבו פנים אל פנים וכל אחד מהם טען בצעקות שהאחר תקף אותו. גם צווי ההגנה לא הצליחו להוריד את סף המתח. הודעות, לכאורה אנונימיות, עם האשמות והטחות נשלחו מצד לצד.

לאחר אחד הדיונים הזמין אותי אבנר לנגב חומוס במסעדה מקומית. זמן קצר לאחר שהתיישבנו במסעדה, נפתחה הדלת ובאורח פלא נכנסו רחל, הבן הבכור ובת זוגו והתיישבו כמה שולחנות לידנו. אבנר רצה לגשת אליהם ולבקש שיעזבו את המקום כדי שלא ייווצר עימות, שהרי צווי ההגנה מורים להם להתרחק זה מזה. המלצתי לו שיתעלם מהם וימשיך לאכול, אבל הפעם הוא לא שעה לעצתי. אשר יגורתי בא – ובמהירות. מיד לאחר שאבנר ניגש לבני משפחתו בשולחן הסמוך, נפתחה במסעדה מהומת אלוהים. בנו רצה לתקוף אותו בעזרת סכין וכוס שאחז בידו, בעוד שהנשים ניסו לעצור אותו, אבל זה לא מנע מרחל להכות בעצמה את אבנר. הבנתי שכבר לא איהנה מהחומוס שהזמנו.

למקום הגיעה ניידת משטרה. הזכרתי לשוטרים שמצלמות האבטחה של המסעדה תיעדו הכול והצעתי להם לקחת את שמות הסועדים במסעדה, שהיו עדים להתרחשות. השוטרים הצליחו להרגיע את הרוחות. כך לפחות חשבנו. אבנר ואני נכנסנו למכוניתו, אבל זמן קצר לאחר שהתחלנו לנסוע, ראינו במראה שהשלושה עוקבים אחרינו. אחר כך גם השליכו בקבוק מים על המכונית. סובבנו את ההגה ופנינו לכיוון תחנת המשטרה. העוקבים לא המשיכו לנסוע אחרינו. הפעם נוספה עדותי לתיק התופח של אבנר נגד רחל, ולהפך.

בפרשה הזו לא היה רגע דל. רחל דרשה מאבנר תשלום מזונות בסך 11 אלף שקל בחודש, וכשבית המשפט דחה את בקשתה ואישר רק עשירית הסכום שביקשה, נטרפה דעתה עוד יותר. הילדים המשיכו לגבות את האם, תדלקו את מדורת השנאה וסיפקו תעסוקה שוטפת למערכת המשפט. רחל נפגעה לא פחות מאבנר מהתכסיסים שהפעילה נגדו, אבל הרצון בנקמה היה חזק יותר מכול, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". גם לאחר שהיא עצמה נקלעה למשבר כלכלי בעקבות משיכת הכספים, התעלמה רחל מצווי בית המשפט שהורו לה להשיב את הכסף ונהנתה לראות איך המעקלים לוקחים את מכוניתו של אבנר. על פי בקשתנו דן בית המשפט בפירוק השותפות בדירה והחליט למנות כונס נכסים ניטרלי, כיוון שהצדדים לא הצליחו להידבר ביניהם. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגישה רחל על פירוק השותפות, אבל היא סירבה לעזוב את הדירה ועשתה זאת רק לאחר שרשויות החוק התערבו.

הסכסוך יצא מכלל שליטה. לבית המשפט הוגשו עוד ועוד בקשות ותביעות. "אתם כבר בני בית פה", אמר השופט בייאוש לרחל ולאבנר כשהתייצבו בפניו לדיון נוסף. בני הזוג, שכבר מזמן יכלו להיות גרושים ולפתוח דף חדש בחייהם, היו כמו שני מתאגרפים שממתינים, מתנשפים וזבי דם, בקצה הזירה, נשענים על החבל המתוח ואוגרים כוחות לרגע שיישמע האות והקרב יתחדש.

ניסיתי למצוא פתרונות יצירתיים כדי להביא לסיומו של הקרב. נותר לנו עוד קלף אחד אחרון: רחל נהגה במכונית שהייתה רשומה על שמו של אבנר. כשהגיע הגרר כדי לקחת את הרכב, משהו בה נשבר. רחל הבינה, כנראה בפעם הראשונה, שהכלים החוקיים שעד כה ניצלה לטובתה יכולים לפעול גם נגדה. היא הסכימה לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמות, ובכלל זה להסדרת החובות.

תשע שנים אבודות חלפו מיום שהחל הסכסוך בין רחל לאבנר ועד שחתמו על הסכם הגירושים. כל אחד מהם פנה לדרך חדשה. הוא מיסד את יחסיו עם ידידת הנעורים, היא מצאה זוגיות, אבל נפשם נותרה מצולקת ומשפחתם נהרסה. הילדים עדיין אינם מדברים עם אביהם וספק אם אי פעם ישובו לאהוב את האיש שהביא אותם לעולם.

***

והסיפור הזה עדיין לא הגיע לסיומו.

לאורך כל הדרך התנהל מאבק עז בין אבנר לבין בנו הבכור, הקיצוני מבין הילדים ביחסו אליו. הם שלחו זה לזה הודעות דואר אלקטרוניות ומסרונים עם השמצות מכוערות – כבר אמרתי שאיש לא היה חף מרוע בסיפור הזה. אבנר הגיש תביעות נזיקין נגד בנו בגין אירועי אלימות ופגיעה בפרנסתו. הבן מצידו הגיש תביעת דיבה נגד אביו בטענה כי פגע בשמו הטוב בכתבה שפרסם נגדו בעיתון מקומי.

לתדהמתי, לפני חודשים אחדים סיפר לי אבנר כי הוא ורחל משתפים עתה פעולה יחד במאבק נגד בנם. שאלתי אותו אם הוא מתלוצץ איתי, אבל אבנר היה רציני לחלוטין. רחל חידשה את היחסים איתו וטענה בפניו כי הבן היה זה שליבה כל העת את היצרים וניהל את מסע הנקמה.

האויבים הגדולים מהעבר הפכו עכשיו לבעלי אינטרס משותף. התברר כי הבן התנחל בדירה שהורישו הסבים, הוריו של אבנר, לנכדיהם ומסרב לבקשת הוריו למכור אותה ולחלוק את הכסף שיקבל תמורתה עם אחיו. רחל ואבנר שכרו יחד את שירותיו של עורך דין שמייצג אותם בתיק החדש. שופטת בית המשפט לענייני משפחה – השופט הקודם שטיפל בתיק שלהם כבר פרש – הציעה להם באחרונה לברר הכול בפני בוררת. אולי היא תהיה זו שתצליח להביא את הסאגה המשפחתית לקו הסיום הסופי.

וכך ממשיכה מערכת המשפט לדון בסיפורה של המשפחה שהתפרקה עד עצם היום הזה.