פרק מספר:
הפצועים הולכים למות/ אורי מילשטיין 

 

מפקד גוש עציון, עוזי נרקיס, משגר מברקים היסטריים שמכניסים את הפיקוד בירושלים ובתל אביב ללחץ; סיוע אווירי לגוש עציון; ארגון חפוז למשלוח חומרי רפואה לגוש עציון ולביצוע משימות לא דחופות בגוש; מיהו דני מס – המזוהה יותר מכל אדם אחר עם פרשת הל"ה.

 

1.              " המברקים והתשדורות מגוש עציון היו היסטריים "

 

            במוצאי-שבת, 17 בינואר, בשעה 7, אישר הש"י סופית: "חיילים בריטים מצאו שלושים וחמש גוויות על השביל שבין הכפר אל-ג'בעה לכפר צוריף, בהר חברון." אחרי זמן-מה קלטו אנשי הש"י שיחת טלפון בין שני מפקדים ערבים: "היחידה היהודית שהושמדה עמדה להגיש עזרה לכפר עציון. כנראה אין די כוחות בכפר עציון, והוא לא יחזיק מעמד בהתקפה נוספת." יהושע פלמון, איש המדור הערבי בסוכנות, נפגש בלילה ההוא עם שייח' עבד-אל-רחמן אל-עזי, ששלט על עשרים כפרים באזור בית-ג'וברין. השייח' סיפר: אתמול נתקלו רועים ערבים בקבוצה של שלושים עד ארבעים יהודים שחשו לגוש עציון. הרועים רימו את היהודים, הראו להם דרך אחרת והזעיקו את כל תושבי הסביבה. היה קרב. היהודים, שנפלו עד אחד, נלחמו בגבורה. בייחוד אחד מהם, שחור שיער.

                ב-14 בינואר 1948, כשנהדפה ההתקפה על גוש עציון, חשש עוזי נרקיס מהתקפה נוספת, דרש ממטה המחוז לחזק את הגוש בנשק ובתחמושת, ולא נענה. הוא סיפר: "יגאל ידין סירב להאמין שהערבים נסוגו בלי להשאיר נשק ותחמושת בשטח, לכן לא נטה להיענות לדרישותיי לתוספת ציוד לחימה." הרופא המקומי אמר שסכנה נשקפת לחיי הפצועים ושיש לאשפזם מיד בבית-חולים, או להביא אליהם מיד ציוד רפואי ומנות פלסמה. בשעה 20.30 בערב, מיד אחרי הקרב, הודיע נרקיס באלחוט לצבי זמיר ולשלום דרור: "בִּרְבדים יש שלושה פצועים קשה שאי-אפשר לטפל בהם. שִלחו מהר אמבולנסים." ב-20.45 שלח מברק נוסף: "מצב הפצועים קשה מאוד. רבדים נשארה כמעט בלי אנשים. האם אפשר לשלוח תגבורת של אנשים עובדים, להשלמה למשק? חובה לשלוח אמבולנס עם צבא הלילה לכפר עציון. דו"ח מלא על הפעולה תקבלו יותר מאוחר." ואחרי חמישים דקות: "חוסר ניכר בפרודוקטים לכל המשקים. שילחו מיד שיירה עם פרודוקטים. מה עם האמבולנסים? יש פצועים קשה מאוד. שילחו במהירות האפשרית." ב-23.25: "אם לא יישלח אמבולנס לגוש ימותו הפצועים קשה. מורגש חוסר בחובש. מה עם צוובנר?[1] השתדל לשלוח תחבושות אישיות." ואחרי חצות: "ענו תשובה מהירה בעניין האמבולנס. אני מחכה לתשובה והפצועים הולכים למות."[2]

                בו בערב דיווח מפקד ירושלים, ישראל עמיר, למטה הכללי, ש"הבחורים על הגובה והפילו עשרות ערבים"; שהבריטים הבטיחו לשלוח אמבולנס צבאי למחרת בבוקר ולהביא את פצועי גוש עציון לבית-חולים בירושלים; שלדעתו תתחדש ההתקפה על הגוש ביתר-שאת; שהוא שולח לגוש מחלקה שתצא מירושלים ברגל עוד באותו לילה, ותביא תרופות לפצועים ותחמושת ללוחמים. ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, הורה לעמיר במברק להטיל על מחלקה זאת לפוצץ גשרים בין כפר עציון לחברון, והודיע לו שהפלמ"חניקים מהנגב יפוצצו גשרים בין חברון לבית-ג'וברין, כדי להפריע לתגבורות של ערבים לבוא להר חברון. אם ימשיכו הערבים לתקוף – כתב גלילי – על עמיר לשלוח אנשים, בו בלילה, לתקוף כפר ערבי, בין ירושלים לגוש עציון, כדי לרתק את האויב. מחלקת חי"ש תישלח מן השפלה לירושלים למלא את מקום המחלקה שתצא לגוש. ואכן, באותו לילה הורה גלילי למפקד חטיבת "אלכסנדרוני", דן אבן, לשלוח מחלקה לירושלים.[3] מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח, אליהו סלע (רעננה), שאחדים מן הל"ה היו פקודיו, אמר אחרי שלושים ואחת שנים: "המברקים והתשדורות מגוש עציון היו היסטריים ועשו רושם קשה בירושלים. למברקים אלה היה חלק מכריע בחיפזון בהכנות ליציאת הל"ה." גם ראש אגף המבצעים במטכ"ל יגאל ידין העיד: "מברקי נרקיס עשו רושם בתל אביב."[4]

                ביומן כפר עציון נכתב ביום ד', 14 בינואר: "בשעות הערב. בשוך הקרב, הובאו תשעה פצועים ממקומות שונים, חלק מהם במצב קשה, למרפאת כפר עציון. הרופא המקומי הגיש להם עזרה ראשונה כמיטב יכולתו, אך לא יכול לתת להם את הטיפול הדרוש, מחוסר מכשירים וסידורים מתאימים לניתוחים דחופים. המטה בירושלים נתבקש לפנות לצבא בדבר הוצאת הפצועים והעברתם לירושלים. אנשינו יצאו לשטח הקרבות לחפש שלל. הם הביאו שלושה רובים ישנים. אמנם שכך הקרב, אך בלב הכול מכרסם הספק: 'האם לא ישובו מחר?' ידיעות שונות מחזקות את ההשערה. האנשים דרוכים על משמרתם. תוגברו המשמרות בעמדות ובמשלטים. בנות החי"ש באו גם הן להשתתף בשמירה בעמדותינו, כדי לאפשר לחברים לנוח ולהחליף כוח ליום המחרת." 

                דב קנוהל מכפר עציון כתב ביומנו: "לאחר המתיחות בכל שעות היום, עומדים האנשים עכשיו דרוכים וערים למתרחש. לא קלה העמידה הזאת. העיניים נעצמות והגוף הלֵאה נכסף למעט מנוחה, אך עליך להיות ער ולצפות בקטע שלך, עד בוא תורך לנוח... קרו לנו ניסים היום. האם נוכל לעמוד כך ימים רבים? והעזרה מאין תגיע?... פתאום הנך מרגיש בצל הנע ומתקרב. נשמעת הסיסמה, מופיע המא"ז ומוסר הוראות לשמירת הלילה. הוא מזהיר כי אם בשעות הלילה האחרונות תתקרב קבוצת אנשים בדרך הראשית אין להיבהל ואין לפתוח באש. ייתכן שתגיע תגבורת מירושלים. למשמע הבשורה רחב הלב. אכן לא בודדים אנו. חשים לעזרתנו."[5]

                לא רק בשל קריאות העזרה הבהולות של המפקד בן העשרים ושלוש (עוזי נרקיס), שכל האחריות על ביטחון הגוש ועל חיי הפצועים רבצה עליו, אלא גם בגלל דיווחים היסטריים של עיתונאים, היה נדמה שגוש עציון ייפול אם לא יקבל תגבורת מיד. למחרת ההתקפה, ב-15 בינואר, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה: "משעות הבוקר המוקדמות החלו אלפי ערבים להתרכז בסביבות גוש עציון ולהטיל מצור על ארבעת הישובים היהודיים שבהרי חברון... לפי ידיעות ממקורות ערביים הכריזה הוועדה הלאומית בחברון על גיוס כללי למלחמה נגד היהודים, וכל הגברים נצטוו לצאת להרים. גם מבית לחם, וכפי שמוסרת העיתונות המצרית היום – גם מירושלים ומכל הכפרים שבסביבה יצאו לוחמים להרי חברון."[6]

            נראה ש"המקורות הערביים" האנונימיים ראו מהרהורי ליבם, או שיקרו בכוונה.

            הקריאות לעזרה מהגוש הדאיגו את צמרת הביטחון. לא רק גוש עציון שיווע לתגבורת. אך מצבו היה החמור ביותר. עוד לפני 14 בינואר דרש הפיקוד העליון ממפקדת המחוז לשלוח שיירה אל הגוש, כדי להעלות את המורל של תושביו ולהפריך את הטענה שהם מופקרים. צבי זמיר סיפר ש"הרופא של הגוש אמר: 'הֲביאו מיד פלסמה! הרעיון היה שהאנשים יגיעו לגוש, ייצאו ממנו לפשיטה, יכו בערבים, יתנו לישובים אורך נשימה ויחזרו לירושלים."[7]

 

2.   סיוע אווירי

 

                ב-14 בינואר, יום ההתקפה על גוש עציון, שלח ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, את הטייס יצחק הננסון לסיור מודיעין מעל לגוש, במטוס אר.וה.דה. 13. הננסון חג בשמי הגוש בשעה 15.40, תוך כדי התקפת הנגד של טפר ופקודיו. בדו"ח שלו כתוב: על הכביש הראשי נראו עשרים וארבע משאיות, ולידן כמאתיים ערבים. ריכוזי ערבים נראו על הגבעות; יריות רבות נורו על המטוס.[8] באותו ערב הוכרזה כוננות מבצעית עליונה בש"א.[9] אנשי טייסת א' נאספו בבית-הספר לפעילי ההסתדרות וקיבלו תדרוך מיגאל ידין (לשירות האוויר היה מטה משלו, אבל ידין פיקד למעשה על ביצועיו). חמישה מטוסים –  מחצית מהכוח האווירי של היהודים בימים ההם – היו אמורים להשתתף במבצע. בוריס סניור (מדרום אפריקה) ואלי אייל (מהפלמ"ח) היו אמורים לירות במתנפלים ממקלע, ולזרוק עליהם רימונים מה"טייגרמוט"[10] הדו-מושבי, כדי להסיח את דעתם משני מטוסי-התובלה – ה"אוסטר" של יצחק הננסון (מקלוב התעופה) ועזר וייצמן (שהשתחרר מחיל-האוויר הבריטי), והאר.וה.דה 13. של יעקב בן חיים (בלק הפלמ"חניק) ופסח (פוסי) טולצ'ינסקי (מתנדב אמריקאי), שיצניחו תחמושת וציוד צבאי ורפואי לכפר עציון. אם יגלו הבריטים את הטייסים בשעת מעשה, עליהם לשנות כיוון, לנחות בבארות יצחק, לנקות את המטוסים מכל סימן מרשיע, ולחזור לתל אביב בהתגנבות יחידים. את הדלק מתל אביב לבארות יצחק יביא אדי כהן (אמריקאי) במטוס "טיילורקראפט" דו-מושבי. אם לא יוטל הציוד הצבאי בגוש עציון, מסיבה כלשהי, על הטייסים להשאירו בבארות יצחק ולחזור "נקיים" לתל אביב.

                בחסות החשכה הוגנבו מתחנת-רדינג לשדה-דב – סטנים, תחמושת, רימונים ונפצים. ב-15 בינואר, בבוקר השכם, יצאו הטייסים, אנשי מטה ש"א ונציגי המטה הכללי, בשיירת מוניות, לשדה התעופה. לאנשי הצבא הבריטי ששמרו בשדה-דב ובסביבה אמרו האורחים שהם יוצאים לטיסות שגרתיות של ספורט,  אימונים וסיור. ליד שער שדה התעופה עמדו זקיפים סנגליים בכוננות-ירי. היהודים השמיעו את הסיסמה – שהייתה ידועה להם – והשער נפתח. הטייסים המריאו בחושך, ברוח עזה, וספגו מכת-קור במושבים הפתוחים, על אף לבושם החם. אייל ניסה את המקלע: הכלי ירה כדור אחד ונעצר, מפני שהשמן קפא. לשווא ניסה לספר על התקלה לסניור: צינור-הדיבור לא פעל, וגם שפה משותפת לא הייתה להם. אייל לא ידע לדבר אנגלית, סניור לא הבין עברית. שלושת המטוסים טסו במבנה, והייתה זאת טיסת המבנה הישראלית הראשונה. המפקד, סניור, טס בראש. מכשירי קשר לא היו לטייסים, והם אותתו זה לזה בתנועות מוסכמות. עננים נמוכים כיסו את הר חברון. סניור מצא "חור" בעננים וצלל אליו. אייל החזיק בידיו שני רימונים וחיפש ערבים על רקע הסלעים שהלבינו באור השחר. ה"טייגר" חלף על פני השטח, בטיסה נמוכה מאוד. איש לא נראה.

                "מטוסי-התובלה" זרקו את החבילות לחצר של כפר עציון. עזר וייצמן ראה למטה את האנשים המנפנפים בידיהם ואת הצמיגים שהוכנו לבלימת מכת הנפילה, וזרק את הארגזים. אחדים מהם התפוצצו. חלק גדול מהתחמושת ורבים מהכלים יצאו מכלל שימוש.

                כשהתחיל מטוס התובלה השני בסיבוב השלישי של הטלת הציוד, אמר טולצ'ינסקי לבן-חיים: "יש לנו אוסטר בריטי על הזנב."

                "דחפתי את המטוס קדימה והסתלקנו," סיפר בן-חיים. "עברנו מעל צוריף. נאמר לנו להטיל רימונים על כפר זה אם נעבור מעליו. אמרתי לפוסי: 'זרוק את הרימונים.' הבחור לקח רימון. צעק 'על החיים ועל המוות,' הוציא את הנצרה והשליך. כך נפטרנו משלושת הרימונים. היינו בגובה אלפיים רגל: רימון מתפוצץ אחרי ארבע שניות. הפניתי את הראש וראיתי רימון מתפוצץ באוויר. תחתינו. שאלתי את פוסי, 'מה קרה עם הרימונים האלה?' והוא השיב. 'שמע. זה רימון-יד. זה מתפוצץ תחת המטוס.'"

                סניור ראה שה"אוסטר" הבריטי רודף אחרי המטוס של בן-חיים ואחר-כך משנה כיוון למזרח, ואותת להננסון לטוס לבארות יצחק. הטייסים נחתו בבארות יצחק ו"ניקו" את מטוסיהם. לפתע שמעו זמזום מטוס. "המחשבה הראשונה הייתה, מטוס-סיור בריטי," סיפר אייל, "אבל היה זה מטוס המכלית של הש"א. כל צוות חטף את הג'ריקן שלו, תידלק מהר את מטוסו והמריא לתל אביב".

                טייס ה"אוסטר" הבריטי דיווח למפקדיו על מה שראה בשמי גוש עציון, והשלטונות הודיעו שאם בעל המטוס החשוד לא יסגיר את עצמו יושבתו כל מטוסי היהודים. "הוחלט שאחד מאתנו יסגיר את עצמו," סיפר עזר וייצמן. "דיון קצר... הוציא מכלל חשבון את חבריי היקרים: בוריס הוא דרום-אפריקאי ובעל רישיון-טיס אזרחי, שחבל לאבד אותו. אלי פיינגריש   (אייל) כבר ישב בלטרון. יש לו 'תיק' ויאסרו אותו שוב. פוסי, חלילה, הוא עריק מהצבא האמריקאי. בלק הוא קליינט מ'השבת השחורה' של לטרון וכבר בילה ברפיח. איצ'ה (הננסון) בעל רישיון טיס אזרחי. בקיצור, עוד לפני שקראו בשמי כבר ידעתי ש'התנדבתי'.

                "עם התקווה הקטנה שאין לי תיק[11] אני דופק בדלת, נושא איתי שתי שמיכות ומכריז: 'אני הטייס הזה.' שולחים אותי אל המשטרה ברחוב השחר. אני מבלה שם לילה לא כל-כך נעים, ובבוקר מודיעים לי שמיד ייקחו אותי למשטרת יפו... הודעתי: 'לא. ליפו לא!' המוסדות התארגנו, והוציאו אותי לחופשי."[12]

                בחדשות-הרדיו הודיע הקריין כי שם הטייס החשוד הוא וייצמן, וכי בחיפוש אצלו לא נמצא דבר. העיתונים הערביים כתבו: פרופ' חיים וייצמן טס מעל גוש עציון.

 

 

3.          יחידה לא אורגנית

 

            "יום לאחר ההתקפה על הגוש נעשה ניסיון להצניח אספקה ממטוסי 'פרימוס'." סיכם לימים, עוזי נרקיס: "הטייסים היו חסרי ניסיון. חבילות הכדורים וסוללות הקשר התנפצו, ותוכנן התפזר לכל עבר. רק הציוד הרפואי נחת בשלום. בעקבות זה, ובעקבות לחץ שהפעלתי, החליט מפקד הגדוד השישי, צבי זמיר, לשלוח מחלקת תגבורת לגוש עציון המנותק והנצור. נבחרו שלושים וחמישה לוחמים[13] מן המעולים שבירושלים, בפיקודו של דני מס, אשר הכיר היטב את הגוש ובעיותיו."[14]

            מסעות ברגל לגוש עציון, מירושלים ומן השפלה ובחזרה, היו חלק מתוכניות האימונים בקורסים של הפלמ"ח והחי"ש, לפחות מתחילת שנות הארבעים. סיפורים וצ'יזבטים התהלכו על מסעות כאלה שהצליחו ועל מסעות שנכשלו. בינואר 1948 סברו המפקדים שמסע כזה אינו כרוך בסיכונים מיוחדים, על אף ההתקפה הגדולה על הגוש, זה-עתה, ועל אף הידיעות המודיעיניות על התארגנות הערבים באזור. חודש לפני כן, בדצמבר 1947, זמן-מה אחרי אסון "שיירת העשרה", הוטל על מנחם גרוס (גורן), מפקד קורס מפקדי כיתות שהתאמן בהר הצופים, לתכנן מסע ברגל של מחלקה מאנשי הקורס, מבית-צפפה לגוש עציון. המחלקה הייתה אמורה להביא נשק למפקדי הכיתות שהתאמנו בגוש עציון ונתקעו בו, ולחזור איתם לירושלים. גורן העריך את משך המסע בשש או שבע שעות, והמתכננים התווכחו מתי רצוי לצאת לדרך: בשעה 7 או בשעה 9 בערב, לאחר שרוב הכפריים כבר מכונסים בבתיהם. המסע בוטל מפני שרוב מפקדי הכיתות מהגוש הגיעו לירושלים בשיירה שפרצה את הדרך.[15]

            ב-12 בינואר, אחרי שנפגעה "שיירת-השניים", שלח קצין-המודיעין של גדוד "מכמש", מוש (משה) זילברשמידט'[16] את הסמל אורי גביש לבדוק דרכים חלופיות אל הגוש.[17] מפקד המחוז, ישראל עמיר, קרא ללשכתו את המטה הקרבי המצומצם, עליו נמנו המג"דים צבי זמיר, שלום דרור וזלמן מרט. דרור סיפר: "סוכם להוציא מחלקה. קבענו תוכנית וציר תנועה, מעין כרם דרך הרכסים לגוש עציון, וציר אלטרנטיבי מדרום, דרך הרודיון. מרט נתן כיתה ואני נתתי כיתה מהפלוגה של אברשה טמיר. קבענו תקן של תחמושת וציוד. מקום הריכוז היה סמינר בית הכרם."[18]    

                איש מהמג"דים לא ויתר על מחלקה שלמה. לכן נשלחה ב-14 בינואר אחרי הקרב, לא מחלקה אורגאנית, אלא יחידה מקובצת. הפלמ"חניקים באו ממעלה החמישה, מקריית ענבים וממלווי השיירות. וגם אנשי החי"ש באו מיחידות שונות. המפקדים ביחידה המקובצת לא הכירו זה את זה. וגם לא הכירו את כל פקודיהם. מפקד היחידה, דני מס, מונה יומיים לפני כן לסגנו של צבי זמיר, מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח. הדאגה לגורל הגוש, שהיה קודם בפיקודו, לא נתנה לו מנוח. מצפונו הציק לו: פקודיו לוחמים בחזית והוא "בעורף". החשש פן תתחדש ההתקפה על הגוש, ולחבריו לא יהיו די נשק ותחמושת, הטריד אותו יומם ולילה. הוא ידע היטב כמה אין הגוש מוכן למלחמה.

                לא דני מס הוא שהחליט לשלוח את היחידה למבצע (אף שהייתה לו, כנראה, השפעה על ההחלטה). אבל הוא היה האיש בעל הסמכות המקצועית העליונה בתכנון המסע ובארגונו, והוא פיקד על ביצועו.

 

4.      דני מס

 

            דני מס עלה עם משפחתו מגרמניה לארץ ישראל, בגיל עשר. בן שש-עשרה הצטרף לאצ"ל, אך אחרי שלוש שנים התנדב לפלוגה ו' של הפלמ"ח, שישראל ליברטובסקי הקים אז בירושלים. כמה מחברי אצ"ל ולח"י עזבו את ארגוניהם והצטרפו לפלוגה זאת, ואליהו גולומב הורה לליברטובסקי לשלוח אותם לקיבוץ רוחמה שבנגב, לתקופת מבחן – או להכשרה רעיונית – של חצי-שנה. את דני מס לא שלח ליברטובסקי לרוחמה. הוא העמיד אותו, ואת כמה מחבריו, במבחן אחר, ופקד עליהם להביא אוהלים של אצ"ל, כנדוניה, לפלמ"ח. לפלוגה ו' היו אפוא אוהלים, יותר מאשר לכל פלוגת פלמ"ח אחרת. ויצחק שדה, שתהה על תופעה זו, שמע את ההסבר מפי ליברטובסקי, חייך ועבר על הפרשה לסדר היום.[19]

            דני מס היה למפקד  מחלקה בפלמ"ח, וממכתביו (משנות הארבעים) ומסיפורי חבריו, הוא מצטייר כאדם שדיכא את היסוסיו בהחלטות נועזות. ששה ימים אחרי אסון השלושים וחמישה תיאר אותו נועם גרוסמן[20], במכתב ששלח להוריו: "בחור צנוע, חרוץ, אמיץ, תמיד עם חיוך על פניו. הוא היה איתי יחד בכפר עציון שבוע לפני ההתקפה'[21] ועבדנו יחד בהגנת המקום. אולי הודות לו החזיק האזור מעמד. היה יושב איתי בערבים, שותה קפה, והיינו משוחחים עד שעה מאוחרת. בחור שבתקופת המאבק ביצע מבצעים נועזים, ולו היה לנו צבא סדיר היה מקבל מדליות על אומץ וגבורה. הוא יצא מאחדים בנס. היה מרושל תמיד בתלבושתו, לא מגולח, אבל איש עבודה. איש שדה. שש שנים שירת בפלמ"ח. השנה צריך היה להשתחרר, ועם פרוץ המאורעות נקרא שוב, ככל בחור. הוא היה המפקד בהא הידיעה ב"הגנה". בחור חמד."[22]

            המבצע הראשון של דני מס כמפקד היה "ליל המשטרות". ב-23 בפברואר 1946 פשטו אנשי פלמ"ח על בסיסי המשטרה הבריטית הניידת בשרונה,[23] בשפרעם ובג'נין. התוכנית הייתה לפשוט על כל ארבעת הבסיסים, במתואם, בשעה 1 אחרי חצות, ודני מס פיקד על הכוח שיצא לשרונה. לדברי משה גורן, שהיה אז קצין מודיעין וסיירים ב"הגנה", סברו כמה מפקדים (הוא היה אחד מהם) שתוכנית הפשיטה לקויה, ושיהיה זה נס אם תצליח."[24] ההתקפות בשפרעם (בפיקוד עודד מסר) ובכפר ויתקין (בפיקוד משה בן-דרור) בוצעו כמתוכנן; בשרונה ובג'נין היו תקלות. הלוחמים שיצאו לשרונה קיבלו את הנשק באיחור, ובמצב לא תקין, ויציאתם נדחתה בשעתיים. ארבע היחידות לא צוידו במכשירי קשר, על כן לא תואמה שעת האפס של פעולת שרונה עם שאר היחידות, וגם לא בוטלה. מבסיסי המשטרה הניידת של שפרעם וכפר ויתקין, שכבר הותקפו, נשלחו אזהרות למשטרת שרונה, אבל דני מס דבק במשימה על אף האיחור. המחפים ריתקו אליהם את אש הבריטים, הגדר נפרצה והחבלנים נכנסו למחנה, אך אש החיפוי העיקרית לא נורתה: בדרך מקרה השתמשו הבריטים בלילה ההוא באורות זיקוקין, שנקבעו כאות נסיגה ליחידות היהודיות, ויחידת החיפוי, שראתה את האות, נסוגה. החבלנים, שנקלעו לתוך אש, התקדמו אל המשוריינים הבריטיים בזחילה, פוצצו אותם ונסוגו תחת אש קטלנית, בחיפוי חלש. בחילוץ הנפגעים היו תקלות. הם לא קיבלו טיפול רפואי בעוד מועד; יהודים שהתגוררו ליד שרונה, בקריית מאיר, לא פתחו את דלתות בתיהם בפני הלוחמים והפצועים, מפני שפחדו מהבריטים. אחד הפצועים, שפניו הושבו ריקם, מת מאיבוד דם. מספר ההרוגים היה ארבעה.[25]

                "אם להביא בחשבון את נסיבות הקרב ואת עוצמת אש האויב, יש לראות מספר אבדות זה כקטן לערך, אולם לנו הייתה זאת אבדה כבדה," כתב יגאל אלון. "אין ספק שהמפקד ואנשיו נהגו, בנסיבות המתוארות, באומץ לב בלתי-רגיל." אבל אלון גם ציין שהפלמ"ח השתדל תמיד לשמור על חיי האנשים, ושבכל מבצעיו המסוכנים עד אז, לא נהרגו חבריו.

                את הכוח שנסע לג'נין עיכבו חיילים בריטים, לחיפוש שגרתי. הם לא מצאו את הנשק אבל העיכוב מנע את הפעולה. אנשי-ה"הגנה" כבר ניתקו את זרם החשמל לאזור ג'נין, והכוח עדיין לא הגיע ליעד. החיילים הבריטים שחנו בג'נין איישו את העמדות והפעילו גנראטורים, בהתאם להוראות  הקבע שלהם. שריוניות יצאו לפטרל סביב המחנה. מפקד הכוח, חיים אבינועם, הבין שאין סיכוי למלא את המשימה, מבלי לסכן את פקודיו והורה להם לסגת. מטה הפלמ"ח ציין אותו לשבח בעקבות החלטתו.[26]

 

 

 

פרק שלושה עשר :  המסע הראשון שנכשל

 

מדוע נשלחה המחלקה  בפעם הראשונה ,בחיפזון, לגוש עציון? שחצנות בלתי מבוססת של מפקדים בפלמ"ח; חוסר מקצועיות וסיירות גרועה;  תכנון שאין גרוע ממנו על ידי מפקדים שאחרי המלחמה בנו את צה"ל,  והוא הסיבה העיקרית לאסון.

 

 

 

1.   "עזרה לפצועים הקשים"

 

זאת פקודת המיבצע שמסר צבי זמיר לדני מס משהוחלט לשגר בדחיפות ציוד רפואי לגוש עציון:

                "עליך להגיע בכל ההקדם לכפר עציון, ולעמוד בקשר עם עוזי (נרקיס). לאור הנסיבות תקבע מה מידת הזמן שעל יחידותינו לעשות במקום. השתדל לחזור בכל ההקדם. פרטים על כך תודיענו ב'חומר'.[27] הציוד הרפואי שהנך נושא מיועד להגשת עזרה לפצועים הקשים של גוש עציון, שמחוסר תחבורה לא הועברו לירושלים. בשהותך במקום סייר את אחד הגשרים שתגלה בו, תפסיק קשר בין בית לחם לחברון, תודיע לי כשיוכן הגשר ואודיעך את מועד ההפעלה."[28]

                את ההוראה להקצות אנשים ליחידה המקובצת קיבל אליהו סלע (רעננה), מפקד פלוגת הפלמ"ח בקריית ענבים ובמעלה החמישה. ביום ד', 14 בינואר. בשעה 17.30. כמה מפקודיו ישבו במשלטים, אחרים עמדו לצאת לקורס מפקדי  כיתות. במעלה החמישה חנתה מחלקה ותיקה, בקריית ענבים התאמנו טירונים. רעננה הרכיב יחידה מהאנשים שהיו תחת ידו באותה שעה. הוא לא שיתף ביחידה זאת את מפקדי הכיתות והמדריכים שאימנו את הטירונים, ומדריכים אחדים כעסו עליו. רעננה סיפר: "מהרגע שנודע על ההתקפה על גוש עציון לא מצא דני מס מנוח: שם מתנהלים קרבות, והוא בירושלים. הוא דאג שימנוהו למפקד על הכוח. כולנו חשבנו שאפשר להגיע מירושלים לגוש עציון ברגל בלילה אחד בלי קושי. נסענו לירושלים בשעה שבע וחצי בערב, דחוסים במשוריין אחד ובלי נשק. היה עוצר. החבר'ה שרו כל הדרך. לא נתקלנו בבריטים. הגענו לסמינר בית הכרם. שם היו הלוחמים אמורים לקבל נשק ממחוז ירושלים. העניינים זזו לאט. בשעה תשע בערב ראיתי שאין לי מה לעשות שם והסתלקתי."[29]

            יגאל בוטרימוביץ ממחלקת קריית ענבים. סיפר: "יצאנו לפנות ערב מקריית ענבים. נסענו לסמינר בית הכרם... במקומות מוסתרים במכונית השנייה הוחבא הנשק. ההישג הגדול היה שכל אחד מארבעים הבחורים שלנו קיבל נשק אישי. זה היה נדיר מאוד באותה תקופה. הכניסו אותנו לבית הכרם וסיפרו לנו בהרחבה על העניין של גוש עציון  ועל הדרך שאנו עתידים ללכת."[30] ישראל גפני חזר באותו יום מתל אביב, מליווי שיירה. בשעה בשבע וחצי בערב אכל במסעדה הקואופרטיבית עם שניים מחבריו. הוא סיפר "נכנס זמיר ואמר, 'נחוצים שני מתנדבים לפעולה מסוימת.' שלושתנו התנדבנו. "דוד צוובנר, שהיה חובש, נבחר מיד. ביני ובין השלישי הוטל מטבע. זכיתי."[31]

 

2.         שחצנות הפלמ"ח

 

סמל המודיעין של גדוד "מכמש", אורי גביש סיפר: "קצין המודיעין הגדודי מוש (זילברשמידט) תפס אותי, אמר שיש כוונה להעביר תגבורת ברגל לגוש עציון ושעלי לבדוק את האפשרויות. ליקטתי מידע מהש"י וממחלקת הסיירים. פסלתי את הדרך לאורך הכביש ועל גב ההר, מפני שהיו בה ריכוזי כנופיות. הצעתי ציר שיוצא ממערב ירושלים, דרך ואדי פוכין."[32] זילברשמידט שלח את גביש אל מפקד המחלקה המקובצת, שהתמקמה בבית הסמינר שבבית הכרם. "מסרתי לדני את מִמצאי," העיד גביש. "תשובתו הייתה: 'אין צורך בתוכניותיך, יש לנו תכניות משלנו.' הסבתי את תשומת ליבו לריכוזי הכנופיות, והוא השיב בקוצר רוח: 'יש לי אינפורמציה.' תגובותיו לא היו חריגות במערכת היחסים שהייתה בין החי"ש לפלמ"ח. מצער, אבל עובדה. היחידה התארגנה, והייתי אמור להצטרף אליה כאיש הכוח המוביל."[33] לפי הדו"ח ששלח צבי זמיר למטה הפלמ"ח נשאו איתם ארבעים אנשי התגבורת ארבעה מקלעי ברן, שישה-עשר רובים ועשרים סטנים, וכן "ציוד רפואי לפצועים, שלא הועברו – בגלל קשיי תחבורה – מגוש עציון לירושלים."[34] ישראל גפני סיפר שכל לוחם נשא ציוד אישי, בקבוקי פלסמה לעירוי דם, ז'לאניט, חומרי חבלה וכדורים רבים. היה זה משא כבד.[35]

                דו"ח זמיר: "בשל חוסר סידורים טכניים מתאימים התעכבה היחידה ואיחרה ביציאתה. במקום ב-22.00 כמתוכנן יצאה ב-01.00." למחרת סיפר דני מס לרעננה שהנשק של החי"ש הגיע מגורז, היה צורך לנקותו, ולכן בוזבז הזמן היקר."[36] אביבה הזז סיפרה שבעלה, טוביה קושניר, בא למחרת בבוקר לחדרם ואמר לה: "הכול מתנהל לא כמו שצריך. נגרמו עיכובים רבים בהכנות ליציאה, ואחד ממפקדי המחוז דיבר לפנינו, לפני צאתנו לדרך, דברים מיותרים."[37]

                בשעות הקטנות של הלילה, אור ב-15 בינואר, שלח מטה מחוז ירושלים מברק אל עוזי נרקיס: "הלילה בשעה 01.00 יצאה יחידה מבית-וגן אליך, בת ארבעים איש. תגיע בין 06.00 ל-07.00 לעין צורים מצפון. תודיע על כך ליחידות בשטח. מביאים תחמושת."[38] הפיקוד העריך אפוא שבמקרה הטוב תגיע התגבורת לגוש בשעות הבוקר המוקדמות.

                האם הערבים ו/או הבריטים קלטו את המברק הזה ומברקים נוספים שרצו בין ירושלים, גוש עציון ותל אביב? אין לדעת. על-כל-פנים הייתה אפשרות שיקלטו אותם.

                כשעמדו ארבעים הלוחמים לצאת לדרך אירעה תקלה. יגאל בוטרימוביץ סיפר: "בביקורת הנשק התברר שהסטנים שלי ושל חברי קשוולה' חסרים. דני מס התעקש: אנחנו בלי נשק לא נזוז. רצתי אל רעננה ודרשתי נשק. (אבל) הסטנים שלנו לא נמצאו. דני הכריח, בפקודה, את קשוולה ואותי להישאר. כאב לנו מאוד. רצינו ללכת לגוש עציון. שם ישבו חברים שלנו. לא ראינו במבצע משהו חריג. היינו רגילים להליכות ממושכות. חרה לנו שבגלל איזו טעות מִנהלית או הזנחה נעלמו דווקא הסטנים שלנו."[39]

 

3.              "התווכחנו איפה הצפון"

 

                בשעה אחת בלילה יצאו שלושים ושמונה הלוחמים מבית הכרם ונסעו באוטובוס משוריין לכיוון מיס קרי ועין כרם. כמה מאות מטרים לפני השביל שממנו היו אמורים לצאת למסע רגלי נתקלו במחסום, ירדו מן המכונית, לא פינו את המחסום, כדי לא להרעיש, והחלו ללכת. בראש הלכה קבוצת הסיירים, והסייר-הפלמ"חניק הוביל אותה. אורי גביש, שלא היה לו תפקיד מוגדר ביחידה, התווכח עם הסייר. הוא סיפר: "ניסיתי לשכנעו להתקדם בשביל או צמוד אליו. הוא התעלם ממני. הלכנו על מדרונות, בשטח מכוסה גדרות בוסתנים. ולא הייתה אפשרות, לדעתי, לנווט בתוואי עקבי בלי להיצמד לשביל. תשובת הסייר הייתה ה'סמוך' המקובל בפלמ"ח. מהטון שלו השתמע: מה חי"שניק מתערב בענייני הפלמ"ח? הסתבכנו בתוך הבוסתנים ובין הגדרות. ברגע מסוים התווכחנו איפה הצפון. הוא הסתמך על מצפן והראה לכיוון מסוים; אני הצבעתי על כוכב הצפון. בכיוון ההפוך. חששתי שיקרה אסון והתעקשתי. גם הוא התעקש. דני מס ניסה לפשר בינינו. הסתבכנו סופית. הגענו למצוק ולא יכולנו לרדת לוואדי. השביל שבין ההרים אבד לנו מזמן. שמענו יריות. נכנסנו ללחץ. מה עושים? הסייר איבד את השליטה בשטח. הוצע לשוב לירושלים. התווכחו כמו באסיפת קיבוץ. לכל אחד היה מה לומר. נורו עוד שלוש יריות. לא ידענו מי יורה ולמה. האם אלינו או בלי קשר אלינו? 'מועצת-המלחמה' החליטה שאם הסתבכנו, יורים. והשעה מאוחרת כל-כך, ודאי לא נגיע לפני האור, אין טעם להמשיך וחוזרים. עד אז רחקנו רק שני קילומטרים בקו-אוויר מירושלים.

                "שבנו לסמינר בית הכרם. רוב האנשים הלכו לישון. לי לא היה מה לתרום לחבורה ובגדוד חיכתה לי עבודה רבה. ביקשתי מדני להשתחרר. הוא סירב והורה לי בפקודה להישאר בסמינר, בטענה שהפעולה סודית ושעל המשתתפים להישאר במקום. אחר-כך נודע לי שלא כך נהגו כלפי כולם."[40]

                בדו"ח של זמיר כתוב: "בגלל אי-הכרת הדרך החליט דני לחזור, מחשש שייקלע לאזורים ערביים עם אור היום. היחידה חזרה באותו לילה וחנתה בבית-וגן."[41]

                מאחר שהיה משקל לנימוק "אור היום", מדוע יצאו לדרך בשעה אחת אחר חצות? ומדוע יצאו למחרת בשעה אחת עשרה בלילה?

                כיתת החי"ש מגדוד "מכמש" במחלקה המקובצת הורכבה בתחילה מוותיקי הבריגדה. ב-15 בינואר החליפה אותה כיתת טירונים. "חנינו בבית הכרם," סיפר משה חזן, איש הכיתה ההיא. "ביום רביעי קיבלתי חופש לכמה שעות, וכשחזרתי סיפרו כי שלושה מכיתתנו יצאו לגוש עציון. למחרת בבוקר נודע שחזרו. לקראת הצהריים קרא לנו סגן מפקד המחלקה וביקש שחמישה מכיתתנו יתנדבו למסע לגוש עציון. נמניתי איתם, וכן חברי יעקב בן-עטר. התרשמתי שלכל הארבעה לא היה שום ידע צבאי. אני, 'המנוסה', ידעתי להטעין רובה ולירות. להם גם זה היה קשה."[42]

                יעקב סלמן, שהיה מפקד-שדה בגדוד "מוריה" (חי"ש), סיפר שאנשי גדודו שנשלחו למסע לגוש עציון לא היו מסוגלים לעמוד במשימה. וכי הוא מעולם לא בחר אף לא באחד מהם למשימות-חדירה. דברים דומים אמרו גם החבלן יצחק בר וגם זאב נאוה, ששירת בפלוגת החי"ש בגוש עציון.

                לא רק בבחירת האנשים היו ליקויים אלא גם בהכנות. ביום ה' (15 בינואר) בבוקר הוחזרו הנשק והציוד לסליק. דני מס ומפקדיו החליטו לנסות שוב, אבל בידי היחידה לא היה נשק מוכן. בשעה 13.30 הורה  מפקד המחוז, ישראל עמיר, ללוחמים להיות מוכנים בשעה 14.30. בדו"ח סגן מפקד פלוגה מגדוד "מוריה", שהיה אחראי להכנות, כתוב: "ההכנות, הבירורים והחיפושים אחרי הנשק גזלו שעות מספר... 'הסידורים' מעוררים בי ובאנשים ציניות גמורה ואי-אמון בכושרו וביכולתו של המנגנון הפיקודי. המטה אינו מבין כי עבודת הצבא מבוססת על צירוף דברים קטנטנים כמו אוכל, ציוד, לבוש וכו'. אצלנו מסתפקים במתן פקודה. 'תוציא' וחסל. השאלה אם כיתה זו צריכה לקחת עימה אוכל, מציקה ומיותרת."[43]

                אחד מכללי הימים ההם היה לא ללכת פעמיים בדרך אחת. הוצעו שתי אפשרויות: ללכת באיגוף מדרום, דרך הר-הורדוס, בציר רמת רחל-גוש עציון, או לפרוץ במכוניות את דרך הר-טוב-רבדים. לעמוס חורב, שפיקד אז על אחד מאזורי ירושלים, נודע על כישלון הניסיון הראשון אחרי חצות הלילה, כשחזר מסיור בעיר העתיקה. הוא סיפר: "מיהרתי לסמינר, הערתי את דני משנתו והצעתי לו לבחור במסלול הר-טוב-גוש עציון. עשינו את המסלול הזה בעבר לא פעם. המלצתי לצרף את יצחק זבולוני. הוא עבר אצלי בפלוגה ח' קורס סיירים בפיקודו של 'הבּארֶל'.[44] והכיר היטב את הציר. ההנחה הייתה שהם יעשו את הדרך בלילה ולא היה כל חשש שהערבים יפעלו בלילה."[45]

                               

4.   מדוע יצאו מהר-טוב?

 

            אחרי נפילת הל"ה צוין פעמים אחדות שציר הר-טוב-גוש עציון היה מוכר היטב לסיירי הפלמ"ח ולכמה מיחידותיו ושאפשר לגמאו בשבע שעות הליכה,[46] אבל כמה אנשים ערערו על קביעות אלה.

                עמוס חורב העיד שהציר היה ידוע, שלפני 29 בנובמבר 1947 הלכה בו מחלקת פלמ"ח לגוש עציון, ושזה היה מסלול תיקני של קורס הסיירים בקריית ענבים וגם הוא עצמו עבר בו לא פעם. וגם במברק שנשלח לגוש עציון ביום ו', 16 בינואר, כתוב שהיחידה אמורה להגיע "לפי תוכנית המסעות הקבועה אל כפר עציון של החטיבה."[47] אבל אריה טפר טען שלא היו מסעות לילה בציר הזה. לדבריו הוא הוביל רק פעם אחת (ב-1947) מחלקה מכפר מנחם לגוש עציון ומגוש עציון לקריית ענבים, ולפני-כן ואחרי-כן לא הלך באותו מסלול.[48] את טענת טפר אישרו יעקב סלמן[49] ויצחק בר,[50] סיירי החי"ש מירושלים. צבי סיני, שהיה אז קצין התכנון של גדוד "מוריה" ולפני-כן קצין סיירים ומודיעין בצפון ומדריך בקורסי-מודיעין, אמר שערביי הסביבה ההיא היו ידועים כמסוכנים ותוקפניים.[51] אורי גביש העיד שכאשר חיפש דרכים ברגל לגוש לא בחן את ציר הר-טוב - גוש עציון מפני שקשה ללכת בו ומפני שהוא עובר ליד כפרים ערביים צפופים.[52] אפרים מאירון, רחל חן ודינה בן-ארי ממחלקת קריית ענבים ופוקסי סטקלוב ממחלקת מעלה החמישה אמרו כי מעולם לא הלכו בציר הזה, וכי אין הם זוכרים שמסע של הפלמ"ח עבר בו.[53] יצחק כהן, מאנשי הרזרבה שתגברו את המחלקה בקריית ענבים, זכר שבנערותו הגיע עם טיול של הגדנ"ע עד מערת התאומים ובית-ג'מאל. "הלאה. לכיוון בית נטיף, היה טאבו."[54]

                כותב שורות אלה נפגש עם שני חברי פלמ"ח שהשתתפו במסעות בסביבה ההיא בשנת 1947. גדעון שניר מרבדים סיפר שאנשי הרזרבה יצאו באותה שנה למסע לילה מגוש עציון לקריית ענבים דרך הר-טוב,[55] ויצחק קריצ'בסקי ("המושבניק") זכר מסע מקריית ענבים לגוש עציון דרך ואדי נחלין, שהר-טוב ובית נטיף לא נכללו בו.[56] מאנשי היחידה שנשלחה אל גוש עציון השתתף באחד משני המסעות הללו רק זבולוני.

                האם היה ביחידה אדם שהכיר את הציר ושהיה יכול לנווט בו מסע קרבי בלילה? אביבה הזז[57] סיפרה שטוביה קושניר ואיציק הלוי הכירו היטב את הסביבה וסיירו בה פעמים אחדות, ולדברי עמוס חורב הכיר גם יעקב זבולוני את הציר. לדברי צבי זמיר דיבר זבולוני בזכותו של הציר שנבחר מפני שהיה מוכר וקל לניווט. אריה טפר טען שקושניר והלוי היו "סיירי שבתות וקוטפי פרחים'"[58] ולא יכלו לנווט מסע קרבי. הוא גם סיפר שעוזי נרקיס הציע שהוא, טפר, יצא לירושלים ויוביל את היחידה, אך הדבר לא יצא לפועל. יעקב סלמן טען שמכל אנשי החי"ש שהיו ביחידה הכיר את השטח רק אורי גביש (שנשלח בחזרה מהדרך ושהוצב לפני כן במאסף)."[59]

                מפקד גדוד "מכמש", שלום דרור, סיפר כי לפנות בוקר נודע לו שדני מס חזר מפני שלא הספיק להגיע לגוש בחסות החשכה, וכי באותו בוקר החליטו ישראל עמיר והמג"דים להחליף את האנשים במחלקה המקובצת. "הוריתי לאברשה טמיר לשלוח אנשים חדשים. אחר-כך לא התייעצו איתי," סיפר דרור. "היו לי שתי הפתעות מרות: אי-החלפת הפלמ"חניקים ובחירת הציר הר-טוב-גוש עציון. הכרתי את הציר ממסע קורס מפקדי הכיתות ב-1945 , בהדרכת ישראל ליאור. במסע ההוא תעינו, נכנסנו לדיר-אבן[60] ולא הגענו לגוש, ולאחר מסע של יומיים הגענו לרוחמה. נודע לי שישראל עמיר הוא האיש שהחליט על ציר הר-טוב."[61]

                בתחילת דצמבר סיירו דני מס (שנתמנה אז למפקד גוש-עציון) ושמואל פרודובסקי (מפקד קורס מפקדי הכיתות בגוש) באזור שהל"ה הלכו בו בינואר. הם ראו ערבים מתאמנים והגיעו למסקנה שהאזור מסוכן."[62] מטכ"ל ה"הגנה" ידע שהכפר צוריף (שהמחלקה הייתה אמורה לעבור, בדרכה לאל-ג'בעה) הוא מרכז אימונים.[63]

                נראה שהציר שהציע עמוס חורב היה ההצעה הרעה ביותר. הוא לא היה מוכר: הוא לא היה קצר ונוח להליכה: הוא עבר ליד בסיס אימונים של האויב. הדרך הקצרה והנוחה ביותר בין ירושלים לגוש עציון יוצאת מרמת רחל, עוברת לרגלי המנזר מר-אליאס, חוצה את כביש ירושלים-בית לחם, מתפתלת בין בית-ג'לה לכביש הראשי, בתוך מטעי זיתים ממערב לבית לחם, עוקפת את הכפר אל חדר ועולה לשלוחת "משק כהן", שתושבי גוש-עציון היהודים שלטו עליה. "משק כהן" גבל עם גוש-עציון מצפון. אורכה של דרך זו תשעה קילומטרים. במהירות של שלושה קילומטרים בשעה היה אפשר לעבור אותה בשלוש שעות. סיירי פלוגה ח' הכירו את הדרך הזאת.[64]

                הדרך שנבחרה בניסיון הראשון, שאורכה אחד-עשר קילומטרים, עברה בין מלחה לבית-מזמיל.'[65] חצתה את מסילת הברזל שממערב לעין יאלו. עלתה בשלוחת בני-חסן, עקפה את בית-ג'לה ממערב, עברה בין חוסן לאל חדר והגיעה ל"משק כהן". בקצב של שני קילומטרים בשעה אפשר לגמוא את הדרך הזאת בשש שעות. נראה שדני מס חשש ללכת באותה דרך לילה אחר לילה.

                סיירי פלוגה ח' הכירו גם את הדרך היוצאת מקריית ענבים ועוברת על רכס צובא, בנחל שורק, בין הכפר דיר-א-שייח' לכפר עקור, בנחל שמורת קטלב, מתקדמת על רכס נס-הרים, ממשיכה בוואדי פוכין ובין חוסן לנחלין ומגיעה ל"משק כהן". אורכה של דרך זאת שבעה-עשר קילומטרים וקשה ללכת בה. אבל היה לה יתרון: בסיס הפלמ"ח היה בקריית ענבים, והכוח היה יכול לצאת בשעת לילה מוקדמת.

הל"ה לא הלכו אף באחת מהדרכים האלה.

                מהר-טוב היו שתי דרכים לגוש-עציון, והם הלכו בארוכה שבהן, הנוחה להליכה רק בתחילתה והקשה מאוד להליכה בסופה. אורך הדרך הזאת עשרים וארבעה קילומטרים, והיא עוקפת את משטרת הר-טוב ממערב ועוברת בעמק האלה ובין הכפרים ג'בע וצוריף. דרך אחרת, רומאית, עוברת ליד הכפר דיר-אל-אהואה ומצפון לוואדי פוכין. אורכה שישה-עשר קילומטרים והיא קשה להליכה בתחילתה ונוחה בסופה.[66]

                מדוע בחרו צבי זמיר, עמוס חורב, דני מס ויצחק הלוי, בדרך הקשה יותר? לשאלה זאת אין, כנראה, מענה סביר. כשקיבלו דני מס ויצחק הלוי את ההחלטה בהר-טוב הם היו עייפים מאוד.

                ההכנות למסע השני החלו בשחר יום ה', 15 בינואר. בשעה 7 בבוקר באותו יום נשלח מברק מהמפקדה בירושלים לנרקיס בגוש-עציון: "המחלקה תעתה בדרך וחזרה. יש תוכנית לשלוח במכונית דרך הר-טוב-אל חדר. הודיעני מיד דעתך."

                נרקיס השיב: "אין אפשרות לבצע הבאת תגבורת בדרך הר-טוב -אל-ח'דר, מחשש מחסומים. בין 10.00 ל-16.00 נע צבא בדרך ירושלים-חברון. נחכה עד הלילה. לדעתי צריך שהאנשים ייצאו מקריית ענבים. מה בעניין האמבולנס?"[67]

                               

 

 

פרק ארבעה עשר: פרשת הל"ה – המחדלים שלפני הקרב

 

מי היו הל"ה: כמחצית מקבוצת הל"ה השתתפה בלילה הקודם בניסיון הכושל להגיע לגוש עציון והאנשים היו עייפים עד מוות; בינתיים פינו הבריטים את הפצועים מגוש עציון באמבולנסים לבית חולים בירושלים, והדחיפות ליציאה לגוש התבטלה; הייתה סדרת מחדלים בהכנות האחרונות ובתחילת המסע לגוש; ונוספה פרשת חזרתו מאמצע הדרך של איש הפלמ"ח, ישראל גפני.

1.   תאבי-חיים וברוכי-כשרון

 

            מעשרים ושניים אנשי חטיבת "עציוני" שיצאו למסע חזרו שניים מהדרך – אורי גביש ומשה חזן. מהעשרים שהמשיכו במסע היו – שלושה משוחררי הצבא הבריטי; ארבעה אנשי משטרת הישובים העבריים; שניים מוותיקי החי"ש, ואחד-עשר אנשים שגויסו זה מקרוב. מספר הפלמ"חניקים היה שישה-עשר, ואחד מהם, ישראל גפני,  חזר מהדרך. אחד מאנשי המחלקה המקובצת, אמנון מיכאלי, היה בן שש-עשרה, שניים היו בני שבע-עשרה, אחד בן שלושים ושש והאחרים בני שמונה-עשרה עד עשרים וחמש. שלושה מהם החלימו ממחלות קשות זמן-מה לפני המסע. אחדים התנדבו למבצע. אחרים, בפקודה, או שנקלעו אליו במקרה.[68] אנשי המחלקה המקובצת לא היו אנשי צבא, אלא אנשים שסברו כי הערכים שהם מאמינים בהם מחייבים אותם למעשים. הייתה להם מוטיבציה גבוהה, אך יכולתם הייתה מוגבלת. הרבה סוּפר ונכתב על הל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון. כמה מהם השאירו אחריהם מכתבים, דברי-ספרות ועבודות-מחקר, מהם מצטיירים אנשים תאבי-חיים וברוכי כשרון. מבחינה אנושית הייתה זאת, אמנם, יחידה נבחרת.

                בתוכנית לזכרם, שהפיקה הטלוויזיה הישראלית ב-1978, סיפר משה טבנקין כי זמן רב תהה על "שיר עשרה אחים" של נתן אלתרמן: מה מקשר אנשים שבאו מעולמות שונים כל-כך בידידות אמיצה ובברית גורל? באחת מפגישותיו האחרונות עם המשורר, הציג בפניו את השאלה. "עיין בסיפור הל"ה" השיב לו אלתרמן.

להלן תיאורים קצרים של אחדים מהל"ה:[69]

                טוביה קושניר (בן עשרים וארבע), יליד המושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל, עמד לסיים את לימודיו במדעי-הטבע באוניברסיטה העברית, אך כבר פרסם מחקרים בעיתונות המקצועית ונחשב  לחוקר מעולה. מורו, פרופ' שאול אדלר, העיד: "מה שכבר ביצע תלמיד צעיר זה בשנה השלישית היה מוסיף כבוד לחוקר מנוסה. טוביה היה אינדיווידואליסט, שנא מלחמות, הִרבה בסיורים בארץ, מהחרמון עד מידבר סיני, וגילה עשרים ושניים מיני צמחים. "סתוונית-טוביה", שגילה בהר-הורדוס, נקראת על שמו." טוביה קושניר ואשתו אביבה התגוררו בכפר הערבי עיסוויה, הסמוך להר הצופים, והתיידדו עם שכניהם. קושניר הציע לאהרן קצ'לסקי (קציר), אחד ממפקדי ה"הגנה" בעיר, להקים יחידה מיוחדת למשימות מודיעין מעבר לקווי האויב. קציר דחה את ההצעה, וקושניר הצטרף למחלקת הפלמ"ח שחנתה במעלה החמישה.

                במכתבו האחרון (ממעלה החמישה), שלושה ימים לפני מותו, כתב טוביה קושניר: "לעיתים, בשעות פנאי, פותח אני ספר יפה שביפה בביוכימיה, הפורש את פלאי תהליכי החיים לאור הידיעה האנושית, בכישרון כה גדול, עד כי נדמה לך שקצב החיים פועם משורות הספר ומהנוסחאות האפורות, וטובה לי שעה זו משאר השעות, אם כי הסיפוק הוא באמת שלם בכל מעשינו כאן. הייתי אפילו משתמש בפראזה ואומר: הסיפוק היחיד שיכול להיות עתה לנער יהודי."[70]

                יצחק הלוי (בן עשרים ושתיים, יליד נהלל). מוותיקי הפלמ"ח, היה הסייר שהוביל את הל"ה מהר טוב לגוש עציון. לפני המלחמה היה סטודנט מצטיין בפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית. ואחרי 29 בנובמבר היה למפקד כיתת הפלמ"ח שחנתה במעלה החמישה. "סמכנו עליו בכול והאמנו בו ללא סייג," סיפר פקודו אפרים מאירון. "אילו נשאר בחיים והיה ממשיך לשרת בצבא, היה צפוי לו, לדעתי, עתיד מזהיר." יחד עם טוביה קושניר, וגם לבדו, הרבה איציק הלוי לסייר בארץ. בעיזבונו רשומים שמונים ושלושה טיולים. אביבה הזז (קושניר), שהשתתפה באחדים מטיולים אלה, זכרה שפעמים אחדות כיתרו אותם ערבים חמושים אך תמיד ידעו איציק, טוביה ויונה לוין, לצאת בשלום ממצבי-סכנה.[71]

                יונה לוין (בן עשרים ושתיים) היה איש הרזרבה של הפלמ"ח וסטודנט (שנה שלישית) במכון לחקלאות ברחובות. כשפרצה המלחמה הצטרף לכיתה של ידידיו במעלה החמישה. במכתב ששלח אל חברתו כתוב: "ימי הלימודים ורחובות, עטורי הירק, נראים לי כחלום רחוק... נהפכתי לפתע לאיש-דמים... לעתים מתבונן אנוכי בידיי המגוידות, האוחזות בשלח. וקשה לי להאמין שרק לפני זמן קצר מאוד אחזו ידיים אלה בפרח זעיר ורך ופרקוהו לחלקים: עלי-גביע, עלי-כותרת, אבקנים, עלי-שחלה... עינינו נשואות אל ההרים הרחוקים, תרות ומשוטטות, שמא תיראה איזו תנועה חשודה, ורגלינו המאובקות רומסות ללא הבחנה פרחי שדה דקי-מבנה, הפורחים ומלבלבים על אף הכל.

                "אינני מסוגל לפתוח ספר כלשהו, ואפילו ספרי לימוד בבוטניקה, בזואולוגיה ובגיאולוגיה... אך גם עתה, כשנפשי אטומה, כאילו, איני יכול שלא להיעצר רגע קט לשמע צלילי מוסיקה."

                לפני שיצא למסע האחרון כתב: "עוד מעט קט אנו יוצאים לדרך ארוכה וקשה. עודנו עייפים ורצוצים מן ההליכה בלילה הקודם, כה עייפים עד שאין ביכולתנו לעמוד ממש על רגלינו.[72] שעות רבות צעדנו בלילה בשורה עורפית ארוכה ומפותלת בשבילי ההרים... עם הנץ החמה חזרנו לבסיסנו כלעומת שבאנו, כולנו בציוד מלא ועמוסים לעייפה בתחמושת וצרי-מרפא לאחים יקרים במצור. לו ראית אותנו כאן – חברים נבחרים ונאמנים – לפני צאתנו אמש, היית חוזה במחזה מרהיב באמת. כולנו בתלבושת פרטיזנית ממש, מצנפות לראשינו ונעליים אוסטרליות אדומות-עור לרגלינו."[73]           

                יעקב (יורדן) כהן (בן עשרים ושלוש), יליד ברלין. היה מאנשי הרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח, למד באוניברסיטה היסטוריה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ועבד כמדריך בבית-הילדים "בית-חנה". היה גבוה מאוד (כשני מטרים) ולוחם מעולה. אחד מחניכיו סיפר: "טיילנו בהרים. פתאום הופיע ערבי ורצה להתנפל עלינו בסכין. הילדים רצו לברוח. אך יעקב נשאר במקומו. הרים אבן גדולה והערבי לא העז להתקרב... יעקב שימש לנו דוגמה." ב-1 בינואר כתב יורדן ביומנו: "עלי לברך ברכת 'הגומל' על מספר הפעמים שבהן ניצלתי וניצלנו מסכנות כליה. אי-אפשר לדעת היכן אורב המוות, אך להסתכן אפשר בכל מקום, ומשום כך זכות קדימה לברכת הודיה לבורא, ששמר עלינו עד כה, ותפילתי כי נעמוד ונעבור את זמן החירום בשלום, ושלווה תשרור בארץ."[74]

אלכסנדר לוסטיג (בן עשרים ושלוש), מלוחמי המחתרת הציונית בהונגריה, שאיבד בשואה את כל משפחתו (מלבד את אחיו), למד ב"בצלאל" ועבד במחלקה הגראפית של הסוכנות היהודית. אחרי 29 בנובמבר הצטרף לחי"ש ירושלים. ב-1 בינואר כתב ביומנו: "אני מרגיש שאין עוד דרך חזרה. גורלי למות, אך אינני רוצה לברוח מזה." ולמחרת כתב: "אולי חבל למות בגיל צעיר כל-כך. אני מרגיש שצפוי לי עתיד יפה וכי הייתי יכול לצייר עוד הרבה דברים יפים... לעומת זאת אני יודע היטב את החובה להגן על עצמי ועל עמי, על העם הזה אשר נתן לי חיים חדשים והשכיח מלבי את הסבל הגדול באירופה."[75]

                אמנון מיכאלי (בן שש-עשרה) עבד במוסך והיה מדריך בתנועת "השומר הצעיר" ופעיל ב"הגנה" מגיל שלוש-עשרה. בהפסקות הצהריים שלו היה אוכל בקונדיטוריה "פת" שברחוב הרב קוק, ומפקדי ה"הגנה", שסעדו שם גם הם, שמו לב אליו. המשימה הראשונה שהוטלה עליו הייתה הובלת כרוזים ממוצא המושבה – לירושלים, על אופנוע, בדרך הרומאית: אחר-כך נשלח לקורס מפקדי כיתות. כשפרצה המלחמה, יצאו חבריו לנגב, והוא נשאר בירושלים כמפקד כיתה וישב בעמדות בשכונה מקור-חיים. כששמע שתגבורת יוצאת לגוש עציון, הצטרף אליה, בתקווה להסתלק ממקור חיים ולהצטרף, אחר-כך, אל חברי ההכשרה שלו.[76]

            נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון, שבן דודתו יעקב בן עטר נמנה על הנופלים, שימש באותה עת ראש שירות הידיעות הערבי בירושלים, היה הראשון שדיווח למפקד המחוז, ישראל עמיר, על השמועות שקלט מערביי ירושלים, לפיהן נפלו הל"ה ביום שישי 16 בינואר. לימים הוא העריך: "כל הקבוצה הזאת, המחלקה הזאת, לולא הייתה נהרגת, מתוכה היית מוצא ראש ממשלה, שר חוץ, ראש כנסת...והכול בקבוצה של שלושים וחמישה איש, שרובם היו סטודנטים... אבדה נוראה"[77].

 

2.              עייפים ועייפים מאוד

 

            ביום ה', 15 בינואר, היו אנשי המחלקה המקובצת אמורים לנוח בסמינר שבבית הכרם. לא היו מיטות לכולם, והמולת ההכנות הפריעה את מנוחתם. אפשר לסווג את היוצאים להר-טוב לשלוש קבוצות: המתמוטטים מעייפות, העייפים מאוד, ואנשי כיתת-החי"ש החדשה, שהיו רעננים יחסית. הפלמ"חניקים שפעילותם התחילה בערב הקודם היו עייפים עד מאוד: הפלמ"חניקים מקריית ענבים. שחזרו ביום ד' מסיור של שלושים שעות ליד רמאללה, התמוטטו מעייפות. ההחלטה לתת להם לישון על הרצפה בסמינר  ולא לאפשר להם לישון באחד מבסיסי הפלמ"ח ברמת רחל, בקריית ענבים או במעלה החמישה, הייתה הרת אסון ומצביעה על שרלטנות פיקודית.

                כמה וכמה החלטות מוטעות היו בפרשת הל"ה, אך להחלטה לשלוח למסע את האנשים הממוטטים מעייפות אי-אפשר למצוא הצדקה כלשהי. כותב שורות אלה גם מעז לטעון שההחלטה לשלוח את דני מס למסע בפעם השנייה הייתה מוטעית, ובוודאי שהייתה מוטעית ההחלטה לשלוח למסע את איציק הלוי וחבריו, שיצאו למשימה בפעם השלישית, לילה אחר לילה.

                על אנשי היחידה המקובצת נאסר לצאת מבית הסמינר, אך טוביה קושניר הבלתי-ממושמע הסתלק – בידיעת מפקדו, רעננה – ויצא אל ביתו. הוא סיפר לאביבה על הקורות אותו, אכל ושכב לישון בבית. בשעות הצהריים, בעודו שקוע בתרדמה עמוקה, הלכה אביבה אל בית הסמינר ושאלה את רעננה אם על טוביה לחזור מיד. רעננה השיב שעליו לחזור עד שעה 3 אחרי-הצהריים. אביבה מיהרה הביתה והעירה את טוביה, וכשהגיעה השעה ליוותה אותו לבית הכרם, וגם הביאה "כיבוד" לבחורים, תפוחים שהשיגה מירקן-ידיד בשכונת-הבוכרים. היא נשארה איתם עד שיצאו לדרך. כל היום ההוא – סיפרה אביבה – עמדה ניידת המשטרה הבריטית סמוך לבית הסמינר. איציק הלוי ניסה לשרטט על מפה את ציר-ההליכה. "בחור גבוה ורזה, אשר פנים לו מחוטבים ועיניים לו גדולות ובוערות... יושב גחון על מפה וממלמל לעצמו, 'כפרים גדולים, כפרים מאוכלסים, כידוע, פה יש לעקוף ומכאן יש להתרחק ככל האפשר, להתחמק ולהגיע. ובזוויות-פיו חיוך אל רעיו, ומבטי-אמון נישאים אליו. וכבר קרבו חברים, שרבבו ראשיהם לעבר המפה. 'מה טעם ללכת בדרך זו?' אף נמצא אחד ששתק כל הזמן, ועתה אמר, 'צריך היה להחליפנו, לא ניתנה לנו די מנוחה, הדרך תהיה כנראה קשה, והמשא רב. והמם-כף (הלוי), השקוע עדיין במפה ונראה כלא שומע, אומר, תחילה בלחש: 'באמת האנשים עייפים כל-כך. ודאי נצטרך הלילה להיכנס לקרב, והאנשים עייפים.' ובקול גובר, כמתגבר על עצמו, הוסיף, 'אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת.'[78] ולקח עיפרון והשעין את המפה על ילקוט, וביד בטוחה ובכוונה רבה, כמעט בדבקות של רוך, מתח קו מהר-טוב, בדרך ההולכת ומתעקלת ועוקפת כפרים ויורדת ואדיות ושבה עולה על גבעות, ועולה ועולה עד משואות יצחק. ושם נח העיפרון. וכל אותם שעיניהם נעוצות היו במפה והיו מלוות את מהלך העיפרון על פניה, קפאו בשתיקה. שתיקה ממושכת."[79]

3.   הבריטים פינו את הפצועים

               

באותו יום, 15 בינואר, לפני הצהריים, פינתה שיירת אמבולנסים בריטית את הפצועים מגוש עציון לירושלים. הידיעה על בוא שיירת הפצועים פשטה. ורבים קיבלו אותה ברחובות העיר בקריאות שמחה. כל הפצועים אושפזו בבית-החולים "הדסה".[80]

                בחבילה שהוטלה מהמטוס לחצר כפר עציון, יום לפני כן, היו מכתבים, ובאחד מהם הודיע דני מס לידידתו, דינה בן-ארי, כי הוריה באו לארץ ישראל והם מתאכסנים בפנסיון בחיפה. דינה, ביקשה ממפקדיה לשלוח אותה לירושלים כדי שתוכל לנסוע לחיפה ולהיפגש עם הוריה, שלא ראתה אותם יותר משש שנים. היא צורפה לצוות של אחד האמבולנסים, והגיעה אתו לירושלים.

                "אחרי-הצהריים הגעתי לסמינר בבית הכרם," סיפרה דינה בן-ארי. "הבחורים היו לפני היציאה להר טוב. סיפרתי לדני שהגוש מלא גוויות, שבדרך ראיתי אלפי ערבים ושמצב הישובים קשה מנשוא." אפשר לשער שדיווח זה של הנערה בת השבע-עשרה, שראתה הרוגים בפעם הראשונה בחייה, הגביר את רצונו של דני מס להגיע לגוש עציון בו בלילה.[81]

            פינוי הפצועים ייתר את ההכרח לשלוח את המחלקה בחיפזון ובסיכון רב לגוש עציון. בארבעת קיבוצי גוש עציון נמצאו כארבע מאות לוחמים והוא לא היה זקוק לתגבורת בכוח אדם. חומרי רפואה ואספקה לא צבאית ניתן היה לשלוח לגוש על ידי הבריטים ואמצעי לחימה הועברו לגוש אחרי פרשת הל"ה בדרך האוויר. ניתן היה לעשות זאת גם לפני הפרשה.

 

4.      "להגיע הלילה ויהי מה"

 

            המקורות העיקריים של סיפור מסע הל"ה הם ישראל גפני, אורי גביש ויעקב חזן (שחזרו מהדרך);[82] יגאל בוטרימוביץ (שלא יצא אליה מפני שגם בהר-טוב לא נמצא נשקו); מפקד הר-טוב, רפאל בן-ארויה; קצין-המשטרה הבריטי, המיש דוגין, וכמה תחקירים: תחקירי הש"י שנכתבו זמן-מה אחרי האסון, תחקירי הש"י שנכתבו לאחר זמן רב יותר, תחקירים עיתונאיים ותחקירים היסטוריים-חינוכיים. שִחְזַרתי בשטח את המסלול ואת הקרב יחד עם אריה טפר-עמית, והוא גם קרא והעיר הערות לגרסה הראשונה של מחקר זה. תחקירי הש"י מבוססים על סיפורי המודיעים הערבים. כותב שורות אלה מעיד, אחרי שעיין ביותר מעשרים דו"חות וראיונות רבים – שנשמעו בהם עשרות גרסאות – שבפרטי האירועים העיקריים של הפרשה לא היו סתירות בין העדויות ששמע וקרא.

                לפי עדות של איש מחלקת הביטחון בסוכנות היהודית, נעמן סתוי, בשעה 5 אחרי-הצהריים עלו אנשי המחלקה על מכונית משוריינת מכוסה ברזנט, ומשוריין עם נוטרים חמושים נלווה אליה לאבטחה.[83]  הנשק היה אמור להגיע במכונית אחרת. אביבה הזז סיפרה: "הם ידעו כי מגמת פניהם לסכנה מרבית. כשחיכו למכוניות שרו בארבעה קולות שיר מקובל בימים ההם: 'אז תשיר כל בקעה ויריע כל הר, עורה העם העובד.'"[84] יגאל בוטרימוביץ[85] סיפר: "היינו ארבעים חבר'ה, עליזים ושמחים. לא אשכח את השיר האחרון, כשעזבנו את העיר. זה היה השיר על הצוענייה, 'שלום שלום צוענייה נחמדת.' אנשים יצאו לרחובות, נפנפו לעברנו בידיהם."[86] מפקד משטרת חברון, הקצין המיש דוגין, סיפר: "הבחורים שרו, וייתכן שכך נודע לערבים על בואם להר-טוב."[87]

באחד הדו"חות נמצא כתוב: "בראשית דרכם הדביק אותם משוריין בריטי עם משדר, עיכבם שעה קלה, הסתובב ומיד חזר לירושלים. יש יסוד להשערה שמכאן נמסרה ידיעת ריגול לאויב על צאת הקבוצה."[88]

                על פי התוכנית אמורה הייתה המחלקה לצאת מהר-טוב לגוש עציון בשבע בערב.[89] אך היא הגיעה להר-טוב, לפי מחקרו של יעקובסון,  רק בשבע וחצי  ויצאה לדרכה רק באחת-עשרה וחמש דקות. כלומר, הם שהו בהר-טוב שלוש וחצי שעות. השהיה הזאת בשעות הלילה הייתה קריטית, כי בגללה יצא שהיה עליהם להיות חשופים לכפרים ערביים בשעות האור  גם אם ילכו במהירות רבה וללא תקלות.

                ממפקדת המחוז נשלח מברק לעוזי נרקיס: "תגבורת יצאה לכפר עציון, בנסיעה במשוריינים עד הר-טוב ובהליכה עד כפר עציון. עד הר-טוב הגיעו בשלום."[90]

                מפקד הר-טוב רפאל בן-ארויה סיפר: "הודיעו שתגיע מחלקה בדרכה לגוש עציון. התבקשתי להאכילם ולהדריכם בדרך. הגיעו ב-21.30, בלי נשק ועייפים עד מוות. הקציתי להם את בית-הספר לקשי-חינוך. שם נחו, והוכנה להם ארוחת ערב. (לפי עדות של נערה מהר-טוב כללה הארוחה משקה חריף, והלוחמים השתכרו ולכן איחרו לצאת).  דני מס סיפר לי שפטרול בריטי עצר אותם וחיפש אצלם שעה ארוכה.[91] הם התעכבו זמן ממושך מפני שהנשק הגיע אליהם באיחור, בטנדר נוטרים. היו קשיים בפירוק מקלעים אחדים מדפנות הטנדר, אך הדחיה הזאת לא הייתה ממושכת. ישבנו במטבח בית-הספר ובדקנו את תוכנית המסע. התברר שבתכנון לא הובאו בחשבון משטרת הר-טוב והנוטרים הערבים, שהוצבו על אחד הגשרים שבציר, ושהחבר'ה היו עלולים לעבור סמוך מדי לכפרים עוינים. תכננו עיקוף נוסף. בסך-הכול היה אורך המסלול עשרים ושמונה קילומטרים.

                "השעה הייתה קרובה ל-23.00. אמרתי לדני שלא כדאי לצאת בשעה כה מאוחרת, פן יתגלו לאור היום, והרי המטרה אינה להילחם בדרך, אלא להגיע לגוש. דני עמד על דעתו: 'קיבלתי הוראה להגיע הלילה ויהי מה, ואני אגיע.' גם אני עמדתי על דעתי: 'אתה בשטח הפיקוד שלי. אני פוקד עליך להישאר כאן.' הוא צחק והשיב: 'תוכל לעצור אותי רק בכוח.' ניסינו להתקשר לירושלים, לקבל הוראות, ולא הצלחנו. ראיתי שהוא נחוש בדעתו. לא היה טעם להרבות במלים, מפני שהיציאה הייתה נדחית עוד יותר. ויתרתי. באותו יום היו הפרעות בתקשורת עם גוש עציון. דני סבר שסוללת-המשדר שבגוש התקלקלה או התרוקנה, ולקח מהר-טוב סוללה בשביל הגוש."[92] אורי גביש לא שותף בהתייעצויות, אך הקשיב להן. הרי דיווחו: "סיירי הפלמ"ח התווכחו על התוואי ועל ההתארגנות. היו שהציעו לחתוך ישר, להסתכן בהליכה סמוך לערטוף ובשטחים מעובדים, וכך לקצר את הדרך ולהרוויח זמן. אחרים העדיפו לעקוף, בבחינת 'ארוכה וקצרה'. לבסוף הוחלט לעקוף את המשטרה מצד מערב, בתוך מטע זיתים, לרדת דרומה, לחצות את מסילת-הברזל ליד בית-ג'מאל, לרדת דרומה מעבר לבית נטיף בוואדי רחב, ללכת עד פרשת הוואדיות שלפני צוריף, ומשם לעלות לגוש על אוכף של פרשת-מים, לכיוון משואות יצחק. אורך הציר היה, לפי הערכתי, עשרים וחמישה קילומטרים. כבר בהר-טוב הוטל ספק באפשרות למצוא מעבר במזלג הוואדיות שלפני צוריף. היה ספק אם הסיירים יצליחו למצוא את הכיוון הנכון.

                "ההכנות נמשכו זמן רב. היה עלינו לשאת נשק ותחמושת, כמו בלילה הקודם. בהר-טוב נודע לנו שמטוסים כבר הצניחו תחמושת לגוש. על כן השארנו שם את התחמושת הרזרבית, כדי למעט במשא. את חומר-הנפץ, ואת מנות-הפלסמה לקחנו אתנו.[93] במסדר בדיקת הנשק התברר שלשניים מאתנו חסר נשק, ולפיכך יצאנו לדרך שלושים ושמונה."[94] השניים שלא יצאו – בוטרימוביץ וזרחי (קשוולה) – ביקשו ממפקד הר-טוב לתת להם רובים בהשאלה, אך הוא סירב, בגלל מיעוט הנשק שהיה ברשותו.[95]

                השלושים ושמונה יצאו לדרך. כאמור, ב-15 בינואר ב-23.05. מדוע לא לקחו איתם מכשירי-קשר? על-פי גרסה אחת החליט מישהו לא לתת להם מכשיר-קשר משיקולי סדרי עדיפויותיו; על-פי גרסה אחרת לא הגיע מכשיר-הקשר להר-טוב כמתוכנן; על-פי גרסה שלישית לא עלה הנושא הזה על הפרק. פעולות רבות נעשו בימים ההם בלי מכשירי-קשר.[96]

                במברק ששלח ישראל עמיר לעוזי נרקיס כתוב: "המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. היא מביאה חומר-נפץ לפיצוץ גשרים בין חברון לכפר עציון. אם תוכל, בצע זאת עוד הלילה."[97] ההנחיה של מפקד חטיבת "עציוני" לבצע פיצוץ עוד באותו לילה מלמדת שהוא היה מנותק לחלוטין מן המציאות המבצעית של אירוע זה לפחות, ורומזת על הבנתו המבצעית בכלל. אחר-כך נשלח עוד מברק: "היחידה יצאה מהר-טוב למשואות יצחק. תגיע למקום בשתיים או בשלוש אחרי חצות. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימון. יביאו חומר לפוצץ הגשר. פרטים אצל דני (מס)."[98]

                בדו"ח של צבי זמיר כתוב: "ידיעות ברורות על דרך תנועת היחידה הועברו לגוש עציון. נקבעו סידורי קשר עם היחידה. מחוסר סידורי קשר עם הר-טוב לא ידענו את שעת היציאה המדויקת."[99] ישראל עמיר וצבי זמיר הניחו שהמסע יצא בזמן ונע בציר "שנבדק לא פעם על-ידי 'יחידות יהודה'" שסיירו בדרך זו, בשש או שבע שעות" (דו"ח זמיר). הם לא הביאו בחשבון תקלות, ולא הכינו תכניות סיוע וחילוץ.

 

5.   פרשת ישראל גפני

 

                בחניה הראשונה, על הכביש, סמוך לבית ג'מאל' אירעה תקלה לישראל גפני. הוא סיפר: "עליתי על סלע ברגל ימין, החלקתי ונקעתי את הקרסול... סבלתי מכאבים חזקים ומקשיי נשימה... (דני מס) אמר שעלי לחזור. בזמן ההליכה ליוונו נביחות כלבים מכפרי הסביבה. פעם פגשנו ערבי על חמור. שוחחנו אתו. הוא המשיך ללכת. הייתי באמצע השדרה. ראיתי אותו עובר על ידנו."[100] גביש וחזן, שחזרו אתו, לא אישרו את הסיפור על הפגישה, וגביש טען כי הוא בטוח שהמחלקה לא פגשה שום ערבי לפני שעזבו אותה השלושה.[101]

                לדני מס הייתה בעיה: אם ללכת עם  גפני, לא תוכל המשלחת להגיע אל היעד במועד. לשלוח אותו בחזרה לבדו – אי-אפשר. השעה הייתה 01.10 אחרי חצות, והמרחק עד הר-טוב חמישה קילומטרים בקו-אוויר. גביש סיפר: "דני ביקש ממני להחזיר את גפני, מפני שאני מכיר את השטח. מכיוון שהבן-אדם לא היה בכושר, ביקשתי מלווה. אם יהיו תקלות יוכל אחד לתמוך בגפני, והאחר להתגונן." המלווה, משה חזן. סיפר: "דני אמר לי, 'הבחור ההוא חולה, מישהו צריך לחזור אתו.' קודם פנו לחי"שניק אחר, אבל הוא התנה את שובו בליווי של כיתה שלמה. כולם חשבו שלחזור מסוכן יותר מאשר להמשיך. היססתי, לבסוף עניתי שאשוב אם יתנו לנו ברן. דני אמר שאין הוא יכול לוותר על מקלע, והרגיעני בהבטחה שגביש מכיר את השטח."

                בשעה 01.20 אחרי חצות, לאחר שעברו שבעה קילומטרים (בדרך הארוכה), המשיכו השלושים וחמישה ללכת לכיוון גוש עציון, ושלושת החוזרים הסתתרו בצל סלע, חיכו עד שנאלמו הקולות וחזרו להר-טוב בדרך הקצרה. חבריהם נעלמו "לתוך הלילה ולתוך האגדה," כפי שרשם אורי גביש ביומנו. לפי גביש וחזן, לגפני לא היה נקע ברגל, אלא התקפת אסטמה, והיו לו בעיות נשימה קשות. כשהחלו את הדרך חזרה, נעלמה האסטמה, וגפני הלך בלא בעיות. כשהגיעו להר-טוב לא היה נעים להם לספר את האמת. אז החליטו השלושה שגביש וחזן יישאו את גפני ויפברקו סיפור שהוא נקע את רגלו. בהר-טוב פגשו השלושה את  בן-ארויה שלא הצליח לתקשר עם ירושלים ולדווח על מה שקרה. השלושה מצאו פינה באחד האוהלים ושקעו בשינה. את סיפור פברוק הנקע מסרו לי  גביש וחזן, בנפרד. גפני הודה באזניי ש"סבל מקשיי נשימה".[102]

                היעדר מכשיר-קשר היה אחת מסיבות המסתורין העוטפים את סיפור של הל"ה. זאב טריינין, שהיה קצין הקשר במחוז ירושלים, סיפר שהוא הציע לצייד את היחידה המקובצת במכשיר-קשר, אף שבירושלים היו אז רק מכשירים נייחים. טריינין הציע להכניס כמה שכלולים במכשיר-קשר נייח כדי שיתפקד במהלך המסע. מאחר שלא השתתף בישיבות הצוות שתכנן את המסע, לא ידע טריינין את פרטי לוח-הזמנים של היחידה. ב-16 בינואר בבוקר נסע במשוריין להר-טוב, עם מכשיר-הקשר המועשר. ובדרך ניסה כמה פעמים להתקשר עם ירושלים, בהצלחה חלקית. בהר-טוב נודע לו שהמחלקה כבר יצאה לדרך בלילה הקודם. והוא חזר לירושלים, יחד עם שלושת החוזרים מהמסע.[103]

 

פרק חמישה עשר: – קרב-ייאוש

 

מיתוס הרועה הערבי, שהל"ה לכאורה, חמלו על חייו והוא לכאורה, הביא למותם, לא היה ולא נברא; איך באמת גילו הערבים את הל"ה? מטוסי שירות האוויר של ה"הגנה" נשלחו לחפש אחרי הל"ה שלא הגיעו לגוש עציון והבחינו בסימנים של קרב, אך לא נשלחה עזרה; תיאור מפורט של הקרב שבו נפלו הל"ה, על פי מסמכי מודיעין מ-1948;  המחקרים בצה"ל בשנות החמישים, על הקרב.

1.      הרועה הערבי שלא היה

 

            בשנת 1970 סיפר מוכתר הכפר אל-ג'בעה כי הל"ה הלכו "במעלה ואדי דיר-אבן, ואחר-כך ואדי נג'יס, ואדי בנענה ואחר-כך אום א-ג'ג ואחר כך סלאליק, עלו לשאב זאקוט ואחר-כך עברו בהר אום-שאליק ושלוחת אל-גוזלן. ומשם פנו לכיוון חביק ועברו מדרום, הגיעו לחור-יאסין ועברו את חור-ג'בעה. כשהיו בקורנט אל-גורזן פגשו רועים... (אחד מהם) קם וצעק: 'יאהוד, יאהוד!' היה בצוריף נשק, והם הזעיקו את הסביבה ביריות. כשראו היהודים אנשים יורים פנו צפונה, עברו בריצה את שעב-אסוס ותלת אל-ג'וזה והגיעו לדאהר אל-ח'גה."[104]

            קצין המשטרה הבריטי המיש דוגין סיפר: "מהתחלת דרכם, בסביבות הר-טוב, עקבו אחריהם (ערבים) והזעיקו את כל הסביבה. הם מצאו מחסומים בכל שביל שפנו אליו, ונאלצו לשוב ולעקוף עד שהגיעו לסביבות צוריף, בשעות הבוקר המוקדמות. שתי ערביות יצאו מצוריף, לקושש עצים, וראו שני צופים מהקבוצה. הבחורים אמרו להן שהם מההגנה הערבית.[105] השתיים הפילו את הזרדים, חזרו לצוריף ושם סיפרו את כל הסיפור. כל זה לא היה לפני שעה 8.30 או 09.00 בבוקר. היהודים התקדמו בוואדי. בדווי שבא ממול ראה אותם."[106]

                למחרת הקרב, בשבת, 17 בינואר. דיווח ראש הש"י הירושלמי יצחק לוי במברק (שנשלח בשעה שלוש אחרי-הצהריים) לראש הש"י דוד שאלתיאל על מה שהעלה יחזקאל סהר, איש-הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים: רועים ערבים ראו את המחלקה ליד בית נטיף והזעיקו את תושבי הכפרים דואימה, עגור, בית נטיף, תרקומה, דיר נחאז ומדאונה. אלפי ערבים ארבו להם בוואדי אל-צור. המחלקה הושמדה בקרב, ושישה פצועים נמצאים בידי הערבים."[107] אחרי דקה הודיע יגאל ידין לישראל עמיר במברק על הידיעה שהגיעה אל הש"י בתל אביב ממודיע ערבי חברוני: הקרב היה בוואדי אל צור.[108] נראה שאלה היו הגרסאות הראשונות על קרב הל"ה.

                ביום ב'. 19 בינואר. שלושה ימים אחרי הפרשה, כתב איש הש"י הירושלמי דו"ח על-פי סיפורי מודיעים ערבים: "לפני שחר יום ו' עברו כמה עשרות יהודים ליד בית-צוריף, פגשו ערבי זקן, ברכוהו לשלום והמשיכו בדרכם. הזקן מיהר לכפר וסיפר כי באו יהודים להתקיף את הכפר. הערבים השמיעו אזעקה ונכנסו לקרב עם היהודים. היהודים נכנסו לבית-צוריף, עברו אותו. פנו לעבר ג'בעה ונכנסו לוואדי-ג'בעה ברצותם להגיע לכפר עציון. בינתיים הופיעו מאות מוזעקים מהסביבה, אשר הטרידו את היהודים בעוד לילה, ועם בוקר התבצרו היהודים בתוך הוואדי והערבים התבצרו בגבעות מסביב".

                מודיע ערבי שאיש-הקשר שלו הגדירו כ"מפוקפק'" סיפר לאנשי הש"י, מיד לאחר התקרית: "בני הכפרים חזרו מההתקפה על כפר עציון חפויי-ראש, הודו שאנשי כפר עציון הראו גבורה עילאית והתפלאו על ה"הגנה" ששלחה תגבורת כבר אחרי יומיים. הטעות של השלושים וחמישה היא שבאו מצד מערב ולא מצד בית ג'אלה-אל חדר, שבו עובר שביל ושבו לא היו מרגישים בהם, בייחוד בלילה. לאסונם עברו מהר-טוב לדיר-אבן ולחרבת אבל-רוס. אך לפני שהגיעו לחרבה פנו לצד מזרח ועברו בוואדי. כנראה תעו בדרך. כי הדרך בין החרבה לצוריף מהלכה חמש שעות. כאשר הגיעו לצוריף הייתה השעה בין 8 ל-10 בבוקר. אילו ידעו את הדרך יכלו לעקוף את כפרנו מצד דרום ולהינצל.

                "בקרבת הכפר ראו ערבי חורש. אחד מאנשי הקבוצה, שידע ערבית, ניסה להוציא במרמה מפיו איפה הדרך לכפר עציון. הם טענו שהם מהמורדים, שבאו לתקוף כפר יהודי. אבל לא הועילו הכפייה והעקאל. הערבים כבר ידעו על היהודים המתחפשים לערבים. גם המבטא לא היה מדויק. הרי אילו היו מ'צבא-ההצלה' היו נכנסים ישר לכפר. כל זה עורר חשדות, והפלאח הראה להם דרך הפוכה ומיהר לכפר, להודיע על המקרה. באותו זמן היה בכפר איברהים אבו-דיה, בן הכפר ומזכירו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. הוא הזעיק מיד כמאה וחמישים איש וחילק אותם לשתי פלוגות. אחת עלתה על פסגת ההר ואחת רדפה אחריהם. אבו-דיה הזעיק את אנשי הכפרים הסמוכים, ג'בעה ובית אומר."[109]

                אחרי שכבש צה"ל את בית נטיף במלחמת העצמאות תיחקר קצין ישראלי את תושבי הכפר והסביבה, והרי דיווחו: "הל"ה יצאו מהר-טוב דרך הוואדי העובר ממערב לדיר-אבן, ומשם המשיכו במעלה הוואדי מצפון מערב לצוריף. עם שחר נתקלו ברועה ערבי ושאלוהו לדרך. הרועה הזעיק את ערביי הסביבה. הכפר צוריף שימש אכסניה ובית-ספר ללוחמים ערבים מקומיים. הללו יצאו בהמוניהם, ובשעה 09.00 החל הקרב בין אנשינו ובינם."[110]

                במחקר פנימי של קצין בכיר בצה"ל כתוב: "המחלקה סטתה במקצת בסוף דרכה, נכנסה לאחת משלוחות הוואדי המובילות דרומה והגיעה לגבולות הכפר צוריף, בשעות הבוקר המוקדמות. לולא הסטייה הקטנה הזאת הייתה מגיעה עם שחר למרחק של שני קילומטרים בערך ממשואות-יצחק, והייתה מגיעה בשלום אל הגוש. ליד הכפר נתגלתה המחלקה, ותושביו ויחידות מגויסות שחנו בו תקפו אותה."[111]

                עוזי נרקיס הורה לשומרים בגוש עציון לא לירות בבאים, אבל השחר עלה ואיש לא בא. נרקיס סיפר אחר-כך שהוא סבר כי המחלקה נשארה בשטח הערבי באור היום והסתתרה באחת המערות או באחת החורשות. בתשע בבוקר הודיע במברק לירושלים שהתגבורת לא באה, ואחרי כשעה הודיע לישראל עמיר ולצבי זמיר: "שמענו קצת יריות מכיוון צוריף ב-10.00."[112]

                מקום הקרב האחרון של הל"ה היה במרחק חמישה קילומטרים ממשואות יצחק ומרבדים. האם שמעו נרקיס ואנשיו את היריות? ואם שמעו, מדוע לא הגיבו? בניגוד למברק ששלח ביום האסון, סיפר נרקיס אחרי שנים שרוח מזרחית עזה ("שרקיה") נשבה ביום ההוא בהר חברון, ולא היה אפשר לשמוע דבר.[113] כל העדים האחרים סיפרו שהיו אלה ימים יפים ובהירים ורוח לא נשבה. סערות החורף ההוא פרצו רק אחרי קבורת הל"ה, ביום ב', 19 בינואר.

                בנצי, חבר רבדים, ישב בעמדה באשמורת האחרונה. הוא סיפר שלא הייתה שרקיה, וכי שמע את היריות.[114] גם אריה טפר סיפר בגילוי-לב ששמע יריות. עוד אמר טפר כי יריות היו נשמעות אז כל שעות היממה, כל הימים וכל הלילות, ו"חוץ מזה לא היה בגוש עציון כוח שהיה מסוגל לחלץ את הל"ה בנסיבות ההן."[115]

                איציק המושבניק סיפר: "היה ידוע ששלושים ושמונה לוחמים אמורים להגיע. ביום ו' נפוצו שמועות ששוחטים את המחלקה. לא התייחסנו לשמועות ברצינות: הרי הדפנו אלפי ערבים בכוח של שתי כיתות יומיים לפני-כן. לא העלינו על דעתנו ששלושים ושמונה לוחמים, בפיקוד דני מס, עם ארבעה ברנים, לא יוכלו לפרוץ. תיארנו לעצמנו שהם תעו באחד הערוצים ושימצאו לבסוף את דרכם. באווירת הימים ההם כל הכוח שהיה בגוש לא היה שקול כנגד הל"ה, בגלל איכות הפיקוד, מספר הלוחמים המגויסים, איכות הנשק וכמות התחמושת."[116]

                יעקב אידלשטיין מכפר עציון זכר כי חבריו, ששמרו באותו יום, סיפרו ששמעו יריות, "אבל יריות היו אז תופעה רגילה."[117] אביבי רוזמרין, שפיקד על השמירה ברבדים בלילה, סיפר כי בבוקר ההוא יצאו ארבעה אנשים לחפש את הל"ה, וכשחזרו אמרו שפגשו ערבי ושמעו מפיו שהייתה היתקלות עם קבוצת יהודים. הערבי לא ציין בדיוק את מקום ההיתקלות.[118] גדליה שור מרבדים זכר כי ב-16 בינואר לפני-הצהריים נראו אמבולנסים בכפר ג'בעה. שאול רז, חבר כפר עציון, סיפר שבאותו בוקר ביקרו בכפר החיילים הבריטים שהיו מספקים דלק לגוש וסיפרו שיהודים תקפו את צוריף בלילה.[119]

                בשעות הבוקר המוקדמות שמעו אנשי הר-טוב יריות ופיצוצים מרחוק, ורפאל בן-ארויה שיער שהל"ה נתקלו באויב. בשעה 10 לפני-הצהריים סיפר לו מודיע מהכפר ערטוף כי שמע שחמישים יהודים, וביניהם אישה אחת, נהרגו בידי תושבי צוריף. בן-ארויה התקשר אל מפקד מחוז-ירושלים והודיע לו על השמועה.[120]

            ביומן כפר עציון נכתב: "בשעות הצהריים הודיעו ממשואות יצחק ועין צורים כי בסביבתם נשמעות יריות רבות. התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד".[121]

                               

2.      חיפושים מן האוויר

 

            בשעה 8.40 בבוקר המריאו עזר וייצמן ומישה קנר (קרן) במטוס "אוסטר" משדה-דב  בתל- אביב בפקודת יגאל ידין לחפש את הל"ה ולנסות לאתר בהזדמנות זאת, את הג'יפ בעל הכיסוי הלבן של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. מעל באר טוביה הטיל וייצמן פתק: "אני יוצא לחפש את המחלקה." ב-9.40 חג ה"אוסטר" מעל צוריף. בדו"ח הטיסה של וייצמן כתוב שהוא ראה "ריכוז ערבים. שלוש מכוניות-משא... וג'יפ לבן, שיצא בכיוון לכביש הראשי, ירושלים-חברון... נפגש עם רוכב אופנוע שנעצר, ואדם אחד ירד מהאוטו ודיבר עם רוכב האופנוע. הג'יפ המשיך לכיוון בית אומר. המשכנו בסיור ולא נמצאו כל עקבות של המחלקה."[122]

                אחרי שלושים ואחת שנים זכר מישה קרן את הטיסה: "לעזר וייצמן היה אקדח פרטי. רדפנו בין ההרים אחרי הג'יפ, חלפנו מעליו בטיסה נמוכה מאוד – חמישה מטרים – וירינו לעברו. פעם היטיתי את המטוס ועזר ירה, ופעם הוא היטה ואני יריתי. הג'יפ נעצר ונוסעיו תפסו מחסה בין הסלעים. כשנגמרו כדורי-האקדח הִנחנו לג'יפ." בדרכם לתל אביב הטילו השניים פתק נוסף לבאר טוביה והודיעו שלא מצאו את המחלקה ושראו ריכוזי ערבים בצוריף ובבית נטיף. בתל אביב דיווחו על ממצאיהם לקצין-המודיעין של שרות האוויר וליגאל ידין.[123] הטייס אלי אייל זכר שהשניים ננזפו, מפני שהפעילו נשק מן האוויר והיה חשש שהבריטים יקרקעו את המטוסים בגלל מעשה זה.[124]

                כשהודיע נרקיס לירושלים שהמחלקה לא באה, בשעה 9 בבוקר, טס פסח טולצ'ינסקי אל שמי גוש עציון, חג חצי-שעה מעל צוריף ודיווח: "לא ראיתי כלום."[125] ב-10 בבוקר דרש ישראל עמיר מהמטכ"ל, במברק בהול, לשלוח מטוס לחפש את הנעדרים, ובאחת וארבעים בצהריים חזרו עזר וייצמן ואלי אייל לגוש עציון. בשעה 2.30 אחרי-הצהריים ראו שניהם בג'בעה אמבולנס צבאי, נושאת-ברן ושלוש מכוניות צבאיות, וסמוך לבריכת שלמה ראו שלושים איש על גג בניין ובחצר.[126]

                ברבע לארבע אחרי-הצהריים המריא מטוס-החיפושים האחרון באותו יום, עם הטייסים יצחק הננסון ומשה פלד. בוואדי, שבו היו הל"ה אמורים ללכת, נראו ארבע-מאות ערבים שעלו מהוואדי והלכו בדרך לצוריף.[127] בשעה 6.50 לפנות ערב הודיע יגאל ידין במברק לישראל עמיר שהטייסים לא גילו את הל"ה, אך ראו ליד הכפר ג'בעה קבוצות גדולות של ערבים, וכארבעה מאות ערבים נעים לכיוון צוריף.[128]

                הידיעות שהצטברו ביום שישי, 16 בינואר, מטיסות-הסיור ומפי המודיעים, והיריות שנשמעו בגוש עציון, הצביעו על האפשרות שהל"ה נקלעו לקרב. האם ביקשו היהודים עזרה מהבריטים ? לא נמצא רמז לפניה כזאת במסמך כתוב. אחרי שנים אמר מפקד יחידת הקשר עם הבריטים בירושלים, יוסף שני: פניה כזאת לא הייתה. לעומת זאת סיפר קצין המבצעים ב' של ירושלים, אליהו ארבל, מפי שלישו של מפקד המחוז, ישורון שיף: תוך-כדי הקרב נודע עליו לבריטים, והם מסרו את המידע לשיף כדי שימסור אותו ל"הגנה". על-פי הוראת מטה המחוז ביקש שיף מהצבא הבריטי בירושלים לחלץ את השלושים וחמישה. המפקדים הבריטים הבטיחו לו לסייע, אבל לא מיהרו. עד שארגנו את כוח החילוץ הסתיים הקרב.[129]

להלן מברקים אחדים שנשלחו ביום הקרב, 16 בינואר, מהמטה בירושלים לעוזי נרקיס בגוש עציון:

- בשבע בערב: "קיבלנו ידיעה שבבוקר בשש הותקפה צוריף על ידי יהודים. כנראה תעתה המחלקה והדרימה. יתכן ויש להם פצועים. חפשו אחריהם!"

- בשמונה וחצי בערב: "קיבלנו ידיעות בלתי ברורות על קרבות בין המחלקה לבין הערבים בשטחים בין צוריף ובין נטיף. תעלו מדורה כל הלילה לסמן את הדרך".

- בעשר ורבע בלילה: "ידיעות בלתי ברורות מהערבים על השמדת יהודים על יד בית צפפה. זה קרוב אליכם. עשו לפי מיטב יכולתכם".

- בעשר וחצי בלילה: "הקרב עם המחלקה קילומטר וחצי מכפר עציון. הערבים עומדים להתקיף בכוח קטן לשם הסחה את כפר עציון. רכזו כוחו עיזרו למחלקה".[130]

- בתשע בערב נתקבלו ידיעות מהש"י , ממקורות ערביים ש"יחידתנו הגיעה בנסיגתה מצוריף לקרבת הכפר בית נטיף".

            מכל האמור לעיל ברור שהיו למפקדי ה"הגנה" נתונים להעריך שהשלושים וחמישה במצוקה וזקוקים לעזרה דחופה, ואף-על-פי-כן לא שלחו כוחות לעזרתם כל אותו יום. נראה שגם אנשי המטה הכללי, גם אנשי מפקדת מחוז-ירושלים וגם המפקדים בגוש עציון קיוו שהבחורים ייחלצו בכוחות עצמם. ואולי הייתה זאת תגובת-שיתוק בגלל ודאות-האסון. חוסר המעש הזה של הפיקוד והמפקדים הוסתר, ונעדר ממיתוס גבורת הל"ה.

 

3.              הקרב

 

            הדו"ח הרשמי המוקדם ביותר שמצא כותב שורות אלה על הקרב האחרון של הל"ה הוא של הסי.איי.די. (מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט), מיום ו', 16 בינואר: יחידה של כמאה יהודים, לבושים חאקי, הגיעה לכפר צוריף ממערב. היהודים צעדו במבנה צבאי וירו על הכפריים ברובים, בסטנים ובאקדחים. ירו בטווח חמש-מאות מטרים. עד שעה 19.00 או 19.15, ונסוגו לכיוון בית לחם. שישה ערבים נפצעו ופונו לבית-החולים בבאר שבע. בשעה 22.50 דיווח מפקד משטרת חברון[131] שעל פי מקורות בעיר נהרגו ארבעים ושבעה יהודים בקרב שהתנהל ממערב לצוריף בין 07.00 ל-15.30, שישה נשבו ונתפס נשק יהודי. אבדות הערבים שלושה הרוגים ושלושה פצועים. המפקד אינו מאשר את המידע. הוא אומר שהיה בצוריף בשעה 13.00, ולא הבחין בשום דבר מיוחד."[132]

                למחרת נרשם ביומן ה-סי.איי.די: "גוויות של שלושים וחמישה יהודים פגועים מכדורים, רסיסים ודקירות-סכינים נמצאו על רכס גבוה בין צוריף לבית נטיף. בלי בגדים. הסידורים להביאן לירושלים נדחו בגלל החשכה. גילתה אותן יחידת צבא ומשטרה שבדקה את האזור, בשל השמועות על קרב בין יהודים לערבים ליד צוריף ועל יהודים רבים שנהרגו. נראה שהיהודים האלה היו חלק מכוח שעזב את הר-טוב  ב-16 בינואר והתקדם ברגל לכפר עציון. הכוח נעלם. נודע ששתי נשים ערביות מצוריף ראו, בשעה 08.00, יהודים על אדמות הכפר, והזעיקו כוחות ערביים מזויינים. נודע שהיהודים פתחו באש על הכפר מכלי-נשק אוטומטיים. האש נמשכה שלושים דקות. כשראו את התגבורות נסוגו היהודים. אין מידע איך התנהל הקרב. בדו"חות לא-רשמיים נאמר ששבעה ערבים נהרגו ושמונה נפצעו, ארבעה מהם קשה."[133]

                בדו"ח שהגיע אל מטה-הפלמ"ח אחרי ימים אחדים כתוב שהגוויות נמצאו בקרבת בית נטיף. "ידיעות שהגיעו ממקורות ערביים אומרות שהיחידה לחמה בגבורה עד האיש האחרון. תוך מהלך הקרב כבשו את הכפר צוריף למשך שעתיים. הערבים הזעיקו עזרה מכל כפרי הסביבה. לפחות שש-מאות איש השתתפו בפעולה נגד השלושים וחמישה."[134]

                המיש דוגין סיפר לאנשי גוש עציון: "מיד אחרי הקרב שאחרי ההיתקלות בצוריף הסתתרו הל"ה במערות עד שעה 3 אחרי-הצהריים. אחר-כך התחילו לעלות על השטח של אל-חור (אדמת יהודים). ובדרך נתקלו באש צולבת ובאש צלפים ולא ראו את המתקיפים. רובם נפגעו מאחור, בגב. את הפצועים דקרו בכל-מיני מכשירים עד שמתו. אחד, גבוה וחסון, הצליח לעלות על השטח וזרק רימונים על המתקיפים. לבסוף נפגע אף הוא מצלף."[135]

                בכל התיאורים נזכר הבחור הגבוה והחסון שנלחם עד נשימתו האחרונה, זרק רימונים ונמצא מת עם אבן ביד. לפי כל הסימנים, וגם על-פי שמועות שהגיעו אל מחלקת קריית ענבים, היה זה יורדן (יעקב כהן).

                בדו"ח של הש"י כתוב: "עם בוקר התבצרו היהודים בתוך הוואדי, כשהערבים מתבצרים בגבעות מסביב. בגלל המצב הטופוגראפי האש של היהודים לא הייתה יעילה, אך הם נלחמו עד האיש האחרון. כאשר היה נדמה לערבים כי כולם נהרגו התחילו להתקרב. אז קם יהודי פצוע קשה וזרק פצצה. הערבים ירו ופגעו בו. הוא תפס אבן והשתדל לזרוק אותה בערבים. אך כוחותיו אפסו והוא גווע ומת ובידו האבן. בקרב זה נהרגו שבעה ערבים וכחמישה-עשר נפצעו. קרב זה בוואדי ג'בעה, כמו קרב כפר עציון, עשה רושם גדול ועמוק על הערבים, באשר הוכחו כושרם הקרבי, אומץ ליבם וגאוותם של הלוחמים היהודים, והעיקר, הוכח לערבים כי מלחמתם ביהודים אינה משחק, ולא תהיה קלה ונוחה."[136]

לפי סיפור של מקור הערבי שהוגדר כמפוקפק נתפלגו הל"ה אחרי ההיתקלות לשתי קבוצות: "אחת התנגשה עם הערבים שהיו על ההרים, ואחת עם קבוצת ערבים אחרת, שטמנה לה מלכודת: היא נסוגה והיהודים רדפו אחריה עד סמטאות הכפר. שם נהרגו כמעט כולם. הקבוצה הראשונה, שמנתה אחד-עשר איש, הותקפה מכל צד. התבצרה במערה ולא נכנעה על אף האש החזקה. הערבים הודיעו לנצורים שאם לא ייכנעו יפציצו את המערה. ואז יצאו. הערבים לקחו מהם את נשקם והרגום. בקבוצה זו הייתה בחורה. אותה לא הרגו, והמוכתר מסר אותה לידי הצבא. בזמן המערכה הגיעו למקום אנשי-צבא – כנראה בגלל קריאה לעזרה ברדיו של היהודים – וירו באוויר. פלוגה מהצבא נפגשה עם שרידי היהודים. ואנשי הפלוגה שאלום אם הם רוצים עזרה, אך היהודים ענו שהם בוחרים למות ולא לקבל עזרה מהאנגלים. אחרי הקרב נכנס הצבא לכפר וחקר כיצד הגיעו אליו היהודים. לאחר שהיה קלה הלכו החיילים לדרכם, ואנשי צוריף שדדו את הגוויות. את תעודות-הזהות שלחו למוחמד אל-ג'עברי (ראש עיריית חברון) והוא שלח אותן אל הוועד הערבי העליון. מהערבים נהרגו ארבעה, שניים מצוריף ושניים מג'בעה. חמישה נפצעו קל. חלק מהנשק שנשדד מהיהודים הובא לירושלים. לאחר כמה שעות הגיע עבד אל-קאדר אל-חוסייני, הודה לאנשי הכפרים על מעשיהם וחילק ביניהם נשק, כאות הוקרה, רובים צרפתיים ואנגליים."[137]

 

4.   מחקרים בצה"ל

 

קצין צה"ל שחקר לאחר שנים את תושבי בית נטיף תיאר את שלבי הלחימה: "עד שעות הצהריים נמשך הקרב. אנשינו ניסו להבקיע דרך לגוש, שהיה רחוק מהם רק חמישה קילומטרים... שש פעמים ניסה האויב להסתער על הל"ה וניגף. כשאזלה התחמושת, והערבים הסתערו בשביעית, זרק אחד מהם רימונים. האויב השיב באש קטלנית והתקרב אל אנשינו, בתקווה שלא נשארה בהם רוח-חיים, אולם אותו לוחם, שתואר בפי הערבים כחסון ושחור, התרומם שוב וקיבל את פני המתקיפים ברימונים. באחרונה נמצא כשבידו אבן."[138]

                במחקר פנימי של צה"ל. משנות החמישים, כתוב: "אנשי המחלקה נסוגו תוך-כדי קרב למרחק של קילומטר אחד עד שניים. קרב הנסיגה נמשך עד הצהריים. בפרק זמן זה הוזעקו ל'פאזעה' ערבים מכל האזור. עדיפותם הייתה מכרעת. הם נערכו סביב המחלקה. תפסו עמדות מאחורי הסלעים וצלפו מרחוק. בשעות הצהריים היו הלוחמים לרגלי ראס-חסן ועלו לאדמת אל-חור, כפי הנראה משום שהלחץ ממזרח היה גדול יותר. הלוחמים היו עייפים אחרי שלושה ימים של הליכה מאומצת בלילה ומנוחה בלתי-מספקת ביום, ומשא התחמושת והציוד שהכביד עליהם. לאים ותשושים טיפסו לאט על המדרון לעבר הרמה, נפגעים מלפנים ומאחור, מספרם הולך וקטן והם מנהלים קרב-ייאוש... לרמה הגיעו מעטים, אולי רק אחד, אותו בחור חסון שזרק רימונים אחרונים ובגסיסתו אחז אבן בכעס אין-אונים. הערבים פשטו על החללים. בזזום, הפשיטום עירומים, התעללו וחיבלו בגופות עד שקשה וכמעט בלתי-אפשרי היה לזהותן. אחת הגופות הובאה כרותת ראש."[139]

                במחקר אחר של צה"ל, שהושלם לפני מלחמת ששת-הימים. כתוב: "כמה עובדות, כמו מקום ושעת מותם, נקבעו בוודאות. משך הקרב וצורתו נקבעים כמעט בוודאות, בהסתמך על רוב העדויות. העדויות האחרונות אינן משנות את העובדות הנ"ל באופן יסודי, ובחלקן מוסיפות פרטים, שייתכן שהם אמִתיים."[140]

                על אף מסקנות הקצינים החוקרים לא התפזר הערפל העוטף את הפרשה, אפילו אחרי מלחמת ששת-הימים ואחרי שנפתח גנזך המדינה הבריטי. והקביעה הוודאית האפשרית היחידה היא: לעולם לא נדע את כל פרטי מלחמתם ומותם של הל"ה.

            ההתנהלות שהובילה לשליחתם של הל"ה, ושליחתם, הייתה שערורייתית וכל אלה שהייתה להם יד בכך ניסו להעלים את העובדות. אבל סיפור הקרב של השלושים וחמישה, היה הרואי, ולא לשווא חרוט שמם בפנתיאון 'מגש הכסף' שעליו ניתנה מדינת ישראל.

 

 

פרק שישה עשר: "חוסר-אחריות של דרגים גבוהים"

 

מציאת גוויות הל"ה ואיסופן על ידי ערבים תמורת תשלום; התעללות הערבים בגוויות; הקבורה; חיפוש מאוחר אחרי הל"ה; האם דלפו ידיעות על מסע הל"ה?

1.       "המראה יזעזע את תושבי ירושלים"                                           

                יהושע כהן (איש לח"י)  משדה-בוקר, שחקר את הפרשה אחרי מלחמת ששת-הימים, ניסה לקבוע את המקום שבו ניטש הקרב האחרון. בעזרת חיים קהתי, שקנה אדמות מהערבים, נפגש כהן עם עדי ראיה ושכנע אותם לסייע לו באיתור המקום, בנימוק: "היהודים רוצים להתפלל על גבעת הקרב." התברר שגבעת הקרב, אחת משלוחות הר סנסן, הייתה בגבולות מדינת ישראל עוד לפני מלחמת ששת הימים. ב-1970 הביא כהן מבריטניה לישראל, את מפקד משטרת חברון בזמן האירוע, המיש דוגין. דוגין הוליך אותו אל המקום שבו מצא את הגוויות, והייתה זאת אותה גבעה שעדי הראיה הראו לכהן.[141]

            עדותו של דוגין: "ביום שישי, בין 11.15 ל-11.45לפני-הצהריים, הייתי בחברון בתרגיל מרגמות. הודיעו לי שיש צרות בצוריף. טלפנתי למשטרת חברון ושאלתי אם יש צרות. השיבו בשלילה. הנהג, אדם נוסף, ואני, נסענו לצוריף. כל התושבים היו בכפר, לרבות המוכתר... ישבתי בכפר חצי-שעה, שתיתי קפה ושבתי לחברון. בערב התקשר אלי בטלפון הרופא מחברון וסיפר לי שנאספו אצלו פצועים רבים, והוא מבקש רכב להעבירם לבאר שבע. הלכתי אל ריכוז הפצועים. כולם היו ערבים. כמה מהם ללא רוח-חיים, אחרים פצועים קשה. יותר מעשרה היו זקוקים לכריתת אברים ולניתוחים קשים מפגיעות כדורים. הפצועים סיפרו שהיה קרב, אולם איש מהם לא סיפר את כל הסיפור.

            "למחרת עם שחר נסעתי לצוריף עם המפקד הצבאי של הנפה, טאהר אפנדי. בתחילה לא סיפרו הערבים דבר, רק אמרו שהיו צרות. אחר-כך סיפרו. שני רועים הביאו אותנו למקום. לא ראינו דבר. השארתי את טאהר אפנדי בראש ההר וירדתי לוואדי עם שני הרועים. אחרי מטרים אחדים מצאנו את הגווייה הראשונה, על צלע ההר, וידעתי שזה המקום. אספנו את הגוויות. הן היו מפוזרות לאורך כמה מאות מטרים, מן הפסגה עד תחתית הוואדי. האחרון שמצאנו בוואדי החזיק כנראה רימון כשפגע בו הכדור. הרימון התפוצץ וכרת חלק מזרועו. עד הצהריים ריכזנו את הגוויות. הבנתי שלא נוכל לפנותן בעצמנו. למקום הקרב היה אפשר להגיע רק על סוס, חמור או גמל.

            "חזרנו לצוריף. ארבע שעות עמלנו לשכנע את הכפריים לסייע לנו לפנות את הגוויות. רק כשאמרנו להם שהן שייכות לאללה הסכימו להביאן, עד הבוקר, למקום שאפשר להגיע אליו בג'יפ, וביקשו חצי-לירה בעד כל גווייה. עשינו את כל הסידורים וחזרנו לחברון. בלילה התקשרתי עם ירושלים וביקשתי מהצבא לעמוד הכן על הכביש, במקום שאביא אליו את הגוויות.

            "ראש עיריית חברון ג'עברי וערבים אחרים באו למקום בג'יפים. ליד חלחול פגשתי את המוכתר של בית אומר, שסיפר לי כי היהודים התקיפו את כפרו. שאלנו אם הם ירו, והשיב בשלילה. בצוריף ראיתי מכונית בריטית ושלושה אנשים עומדים ליד הקיר בידיים מורמות. אמרו לי שאלה היהודים שכבשו את צוריף. מיד ראיתי שאין הם יהודים. שאלתי אחד בעברית: 'מי אתה ?' לא ענה. שאלתי בערבית. לא ענה. ניסיתי באנגלית. הוא אמר 'אני חייל.' 'בריטי?' שאלתי. 'כן.' ענה. הוא היה חיוור מפחד. שכנעתי את הערבים שאין אלה יהודים, שהרי לא נימולו, והערבים החזירו להם את בגדיהם ואת נשקם... הערבים חזרו לגבעה והמשיכו באיסוף הגוויות.

            "היה ברור שלא נוכל לעשות זאת בלי עזרה, ושנשיאת כל גווייה מתחתית ההר עד הג'יפ תימשך שעה שלמה. לא היה אפשר לשאת יותר מגווייה אחת בפעם אחת. ביקשתי מהחיילים הבריטים לשאת את הגוויות. הם סירבו. בשעה 19.30 סיימנו את האיסוף. הגוויות צולמו, ואני התקשרתי בטלפון עם חברון ועם ירושלים. קיבלתי הוראה להביא את הגוויות לירושלים, אבל הרי אנשי הצבא והממשלה לא ראו אותן בעיניהם. אמרתי להם שהמראה יזעזע את תושבי ירושלים, ושמוטב שנביא אותן לכפר עציון."

            לשאלה אם המתים היו חבושים כשמצא אותם, השיב דוגין: "עד כמה שהבנתי היה בקבוצה רופא אמריקאי. הפצועים שיכלו לעזור לעצמם לא שכבו באמצע הדרך, וליד אחד מהם הייתה מונחת תחבושת ספוגת-דם. אחרי הקרב הופשטו בגדיהם מעליהם והם הוזזו, לכן אי-אפשר לדעת בדיוק את מקום מותם. ייתכן ששני בחורים זרקו רימונים, כדי לפנות לעצמם דרך, לרוץ למטה במורד, לחזור ולהודיע לחבריהם על המתרחש. הערבים טענו שהם התאבדו."

            דוגין סיפר שמצא במקום הקרב שמונה-עשר מכתבים ופתקאות על פיסות נייר שכתבו הל"ה בשעותיהם האחרונות. לדבריו מסר את המכתבים לממונים עליו בירושלים, והם העבירו אותם, לדעתו, לסוכנות היהודית. אף אחד מהמכתבים הללו לא הגיע לידי קרובי ההרוגים.[142]

            סרן ג.ס. היה אחד החיילים הבריטים ששחרר המיש דוגין בצוריף. כשנודע למודיעין הבריטי שיש גוויות ליד צוריף יצא ג.ס. לשטח בשריונית צבאית, עם נהג וקשר. במבוא אחד הכפרים נתקל במחסום אבנים, פרץ אותו. חצה את הכפר, עלה על אחת הגבעות, ביקש במכשיר הקשר ממפקדיו לשלוח כוח מירושלים לחלצו ונסע אל היעד. ליד צוריף הקיפו את השריונית שלו המוני ערבים חמושים. ג.ס. ושני פקודיו סגרו את כל פתחי השריונית, ישבו בתוכה וקיוו לעזרה מהירה. במכשיר-הקשר אמרו לו מפקדיו שהם מנסים להתקשר עם משטרת חברון ולבקש עזרה ממפקדהּ. מבעד לסדקים ראו הערבים את הבהוב נורת מכשיר הקשר וסברו שהשריונית היא מכונית תופת של יהודים. הכדורים שירו הערבים לא חדרו לשריונית, אך הפחידו מאוד את הלכודים. אחר-כך פסקו היריות והם שמעו קול דובר אנגלית: "מי אתם?" "אנחנו אנגלים", ענה ג.ס.. הערבי דובר-האנגלית פקד עליו לנסוע בעקבותיו, צעד ברגל לפני השריונית והוביל אותה אל בית המוכתר שבמרכז הכפר. ליד הבית ביקש באדיבות משלושת הבריטים לצאת מהשריונית והבטיח להם שאיש לא יגע בהם לרעה. "עשיתי שטות והאמנתי לו," סיפר ג.ס. "יצאנו. הוא לקח מאתנו את הנשק והיינו תלויים בחסדיו." ג.ס. הכחיש את הסיפור שהוא ופקודיו הופשטו עירומים והועמדו ליד הקיר בידיים מורמות, אך הודה שדוגין הציל את חייהם, ונזף בהם מפני שיצאו לשטח המסוכן בלי תיאום אתו. שלושתם סייעו לדוגין לאסוף את הגוויות. "הן היו פזורות על-פני קילומטר וחצי, במצב מזעזע ובלי בגדים," סיפר ג.ס. "אין ספק שהערבים התעללו בהן. משאית צבאית הגיעה, והערבים השליכו לתוכה את הגוויות, זו על זו, כמו שמשליכים פגרי בעלי-חיים, כמו באושוויץ . "[143]

 

 

 

 

 

 

2.     בעקבות הל"ה

 

בליל שבת, 16 בינואר, בשעה 8.20 (בערב) נשלח מברק מגוש עציון לירושלים: "התגבורת לא הגיעה. שמענו קצת יריות מכיוון צוריף בשעה 10.00 (בבוקר) בערך. אנו מאותתים לכיוון מערב בפנסים ובפרוז'קטור. וכן נורו שתי רקטות ירוקות."[144]

            ירושלים השיבה: "תוכנית התגבורת הייתה לצאת מהר-טוב, לנוע דרומה ואחר-כך מזרחה, ולהגיע ממערב לרבדים-משואות, לפי תוכנית המסעות הקבועה של החטיבה, אל כפר עציון".[145]

            ב-20.45 בערב הודיע מפקד המחוז, ישראל עמיר, לרמטכ"ל, יעקב דורי, במברק, כי ערבים מדווחים על קרבות ליד צוריף ובית נטיף. עמיר ביקש לשלוח עם שחר אווירון למקום הקרב.[146]

            בשעה 01.40 אחרי חצות נשלח מברק מגוש עציון: "התגבורת לא הגיעה עד שעה 23.30. שילחו מחר בבוקר השכם (עוד) אווירון לחפש אחרי החבר'ה. איננו שומעים, בינתיים, יריות."[147]

            באותו ליל-שבת הדליקו אנשי גוש עציון מדורות, לסמן את הדרך למחלקה או לניצוליה, ושלוש חוליות פלמ"ח יצאו לגזרות הקרב המשוערות. חוליה אחת, בפיקוד איציק המושבניק, הגיעה עד צוריף, חיפשה כל הלילה וחזרה לפנות בוקר.[148] בשעה 01.00 אחרי חצות הודיע עמיר לדורי שלדברי המודיעים השמידו הערבים חלק מהמחלקה, וששתי המחלקות מתארגנות לחיפוש הנעדרים.[149] בשעה 7.30 בבוקר נשלח מברק מהגוש: "חיפשנו את התגבורת כל הלילה ולא מצאנו."[150]

            עוד ביום שישי בבוקר, כשנודע שהל"ה לא הגיעו לגוש עציון, קרא אמנון זעיר (שהקים אז את חטיבת "עציוני") למפקד קורס מפקדי הכיתות בהר הצופים, מנחם גורן, אל המטה. ציון אלדד (הג'ינג'י), קצין המבצעים של "עציוני", אמר לגורן: "דני מס והחבר'ה הסתבכו. אולי הם מנותקים. מתארגנת פלוגה לחלץ אותם, ואתה והאנשים שלך תיכללו בה."[151] אבל ההכנות והדיונים נמשכו כל היום ורק בליל שבת מונה קצין התכנון של גדוד "מוריה", צבי סיני, למפקד מבצע החילוץ. סיני סיפר: "בשבת בבוקר נקראתי אל מפקדת המחוז. בחדר של ישראל עמיר נכחו צבי זמיר, עמוס חורב, פליקס דורון ורודי. הם סיפרו לי מה שכבר ידעתי, שהשלושים וחמישה לא הגיעו לגוש עציון ולא חזרו לירושלים. נאמר לי לחפש אותם לאורך הדרך המשוערת. את הנשק אקבל בהר-טוב, הוא הגיע זה עתה מתל אביב". ארבע מחלקות – חניכיו של מנחם גורן; מחלקה ירושלמית בפיקוד שמריה דיאמנט; מחלקה מתל אביב שתגברה את ירושלים, ומחלקת פלמ"ח מקריית ענבים בפיקוד יעקב ישראלית (גם מפקד הפלוגה רעננה הצטרף למשימה ומונה לסגנו של סיני) – יצאו בשבת בבוקר השכם מירושלים ומקריית  ענבים להר-טוב. הנשק נשלח אליהם בנפרד. סיני העיד שלא סופר לו על הידיעות שלפיהן נהרגו כל הל"ה או חלק מהם, ושמפקדת המחוז לא ארגנה פגישה בינו ובין גפני, חזן וגביש, שחזרו יום קודם-לכן עם זאב טריינין, לירושלים.

            לפני הר-טוב נתקלו אנשי כוח החילוץ במחסומים ופינו אותם. בהר-טוב התעכבו שעות אחדות וניקו את כלי הנשק, שהגיעו בתוך בלון-גז והיו מרוחים בשכבת-גריז עבה, ורק בשעה 11 לפני-הצהריים יצאו לחיפוש.[152] בדו"ח ששלח רעננה לצבי זמיר כתוב: "התפקיד לא הוגדר במדויק למפקדים, ואף לא לטוראים. הציוד התקבל מ'עציוני', והתברר: כל הרובים מרוחים בגריז. ללא חגור. לאנשי החי"ש לא היו מימיות... לא היה אחראי לציוד, ואנשי החי"ש לקחו תחמושת לפי רצונם, ללא פקודה."[153]

            ב-08.12 בבוקר של 17 בינואר הודיע עמיר לרמטכ"ל דורי, במברק, שתשעים איש יוצאים להר-טוב. יגאל ידין השיב: מבקש לא להסתבך בפעולות חיפוש ולא לשלוח תשעים איש לפני שיגיעו ידיעות על מקום המחלקה הנעדרת. ב-11.20 שלח ידין עוד מברק לעמיר והורה לו לא לשלוח אנשים לחפש את המחלקה.[154] לדברי סיני לא נאמר לו דבר על מברקים אלה, אף שהיה קשר טלפוני ואלחוטי בין הר-טוב לירושלים."[155]

            הכוח הלך בעקבות הל"ה, ופעמוני כנסיית בית ג'מאל הזעיקו את ערביי האזור. מחלקת קורס מפקדי-הכיתות של גורן איגפה קבוצת ערבים שחסמה את דרכו של הכוח. שתי כיתות פלמ"ח התמקמו על גבעות, מדרום ומצפון לציר התקדמותם של חניכי הקורס, וחיפו עליהם. מג'בעה ומצוריף נהרו לוחמים ערבים, ועבד אל-קאדר אל-חוסייני פיקד עליהם. מפעילי הבּרֶנִים שבכוח החילוץ נתקפו בהלם ולא תיפקדו, וחניכי הקורס לא ידעו איך מפעילים ברן. גם הסטנים לא היו יעילים, מפני שהיריות הוחלפו מטווח רחוק. צבי לוי, בן-דודו של גורן, וסגן הנָשָק של מחוז ירושלים, שהה אז במפקדה העורפית בהר-טוב, ושלח כמה רובים בקומנדקר לשדה הקרב. בתמורה קיבל כמה סטנים, ופינה שני פצועים להר-טוב. במהלך חילופי היריות הגיע מטוס והצניח פתק: גופות הל"ה נמצאו. על כן לא ניסו הלוחמים היהודים להתקדם, אלא השתדלו להיחלץ מהכיתור. בחילופי-היריות נהרג איש החי"ש משה (מוסא) לוי, ונפצעו שני לוחמים. בדו"ח של רעננה כתוב שאנשי החי"ש "נסוגו לא במאורגן ולא היו מסוגלים לפעולה. מפקדיהם לא השתלטו על אנשיהם, והם בזבזו תחמושת בכמות גדולה." יריות הערבים היו מכוונות. ציין רעננה. "הם פועלים במבנה טאקטי נכון. יש להניח שבעזרת תצפית על הר-טוב הצליחו להזהיר את יחידותיהם על תנועותינו." כיתת חיפוי של הפלמ"ח, בפיקוד דני זוהרי,[156] בלמה את הערבים שהתקדמו לקראת אנשי החי"ש הנסוגים. אנשי הכיתה הזאת נסוגו אחרונים, תחת אש כבדה. כשהגיעו לכביש ראו את אנשי החי"ש העולים על המשוריינים ונוסעים להר-טוב. זוהרי ופקודיו התארגנו להגנה על גבעה נמוכה והיו על סף ייאוש. כשהגיעו המשוריינים עם אנשי החי"ש אל כיתת החיפוי האחרת של הפלמ"ח, שאל מפקד הכיתה את הנהגים: "איפה דני?" מדבריהם הבין שהם הפקירו את הכיתה של זוהרי לגורלה. בשני משוריינים חזרו אנשי הכיתה אל חבריהם המותקפים וחילצו אותם.[157]

            תושבי הר-טוב – בסך הכול שתים-עשרה משפחות ואחדים מעובדי בית-הספר לילדים קשי-חינוך (הילדים נשלחו לבתיהם) – פחדו פן יתנקמו בהם הערבים וביקשו מסיני להשאיר במושבה את אחת מן היחידות שברשותו. סיני השיב שלא הוא מוסמך להחליט בעניין זה, ואנשי הר-טוב שכבו על הכביש, מול המכוניות, ולא הניחו להן לנסוע. סיני דיבר בטלפון עם עמיר, ברוסית (כדי שתושבי הר-טוב, והערבים והבריטים המאזינים לשיחות, לא יבינו את פרטי השיחה), וקיבל ממנו רשות להשאיר כיתה במושבה."[158]

           

3.   "אולי דלפו ידיעות"

 

             ביום ראשון 18 בינואר בלילה הביא המיש דוגין את גוויות הל"ה לכפר עציון. הוא סיפר: "הבאתי אותן במשאית. לא הרשיתי לטאהר אפנדי להילוות אלי, מפני שהוא ערבי. הכנתי את עצמי לדבר עברית. דוד זיהה אותי. סיפרתי לו שהגוויות איתי. הוא הסכים לקבלן, אך לא הרשה לחיילים להיכנס... אמרתי לכולם 'שלום', ודוד  ענה לי: 'אין שלום בשבילך.' שלחתי את אנשי הצבא בחזרה. אנשי משטרת חברון, שהיו אמורים לקחת אותי מהכביש הראשי, נעצרו משום מה בחלחול, ונאלצתי לישון על הכביש הראשי."[159]

            במוצאי שבת הודיע "קול-ירושלים", הרדיו העברי של ממשלת המנדט: "נמצאו שלושים ושמונה גופות, אחת של בחורה." זאת הייתה הידיעה הרשמית הראשונה על הקרב האחרון של הל"ה.[160] מדוע שלושים ושמונה? מדוע בחורה? מהר-טוב אמנם יצאו שלושים ושמונה אנשים. המקור לא ידע, כנראה, ששלושה מהם חזרו. האם הבריטים - ו/או הערבים - ידעו כמה אנשים יצאו מהר-טוב? כששהתה המחלקה בירושלים היו אביבה קושניר (הזז), דינה בן-ארי, מרים קופלר וכנראה עוד צעירה או שתיים, בחברת הבחורים. האם עקבו הבריטים אחרי היחידה כבר אז? האם ידעו הערבים והבריטים על הניסיון הראשון של המחלקה ב-14 בינואר? האם קלט האויב את המברקים של היהודים ופענח אותם? לפני שיצאו הבחורים מבית הכרם עמדה אביבה ליד אחת המשאיות. האם מישהו ספר את היוצאים וכלל אותה ביניהם בטעות? ניידת המשטרה הבריטית שהתה בבית הכרם ביום ההוא. אביבה הזז ראתה אותה לפחות פעמיים.

            ייתכן שערביי הר חברון קיבלו ידיעות על המחלקה וחיכו לה. במברק ששלח עוזי נרקיס אל צבי זמיר ב-19 בינואר, שלושה ימים אחרי האסון, כתוב: "לדעתי קולטים הערבים את שידורינו אל המחוז, או שמישהו קולט ומוסר להם."[161] באותו יום כתב יגאל אלון לישראל גלילי כי לדברי אנשי הש"י ידעו הערבים שהתגבורת יצאה לגוש עציון, והביע חשש: אולי דלפו הידיעות בשל "קרבת המטה המחוזי למוסדות הלאומיים, שרבים בהם האנשים שתנועתם חופשית."[162] ב-14במארס 1948 כתב דניאל סירקיס לדוד בו-גוריון: "...שני ימים לפני צאתם לדרך שמעתי מכמה אנשים בשוק על היוצאים לדרך זו."[163]

            נסיבות הקרב מאשרות את ההנחה שהערבים ידעו על תנועות המחלקה. הל"ה נתקלו באויב עם אור ראשון, במרחק חמישה קילומטרים מהגוש. אילו עברו עוד שלושה קילומטרים היו נחלצים מהשטח המסוכן והיו יכולים להתחמק מהכיתור ולקבל עזרה מהגוש. בתנאי לחץ יכלו לגמא את המרחק הזה בפחות מחצי-שעה. לולא היו לערבים ידיעות מוקדמות, אילו היו המודיעים שלהם רק הרועה או המקוששות, ודאי שהיה מרווח של יותר מחצי-שעה, עד שהיו מודיעים אלה מגיעים אל הכפר ועד שהתוקפים היו מגיעים אל המחלקה וחוסמים את המעברים.[164]

            לדעת אריה טפר עלו הל"ה על מחנה של גדוד ערבי מקומי, שהיה בכוננות אחרי קרב הנפל בגוש. גדוד כזה אכן היה מסוגל לחסום מהר את המעברים ולכתר את המחלקה.[165]

            לדעת רעננה היו הל"ה רבים מדי, לכן לא הייתה התקדמותם די מהירה. וגם החגור הבלתי מתאים הפריע להם, והאנשים שלא הכירו זה את זה לא יכלו לפעול בקרב בתיאום כראוי.[166] בישיבת הנהלת הסוכנות (ב-19 בינואר) אמר גזבר הסוכנות אליעזר קפלן: "דובר כאן על מצב הרוחות בישוב... כידוע אין סודות. יש רינון וספקות אם כל הנעשה נעשה מתוך שיקול זהיר."[167] בישיבת הנהלת הסוכנות ב-1 בפברואר ציין בן גוריון את סיבת נפילת המחלקה: "אזלו אצלם הכדורים."[168] מומחה בריטי כתב כי פרשת הל"ה מצביעה על גבורה ויכולת קרב של דרגים נמוכים ועל חוסר אחריות של דרגים גבוהים, ומוכיחה שהיהודים שכחו את עקרונות היסוד שלמדו מאורד וינגייט."[169] יוקרתה של ה"הגנה" בישוב נפגעה. בפעם הראשונה נפלה יחידה גדולה, אף שהיו לה ארבעה ברנים, ואף שלכל אחד מחבריה היה נשק אישי.

            אבל כבד ירד על הישוב היהודי, והלוחמים והאזרחים חיפשו ומצאו נחמות בעדויות שסיפרו על גבורת הל"ה בקרב האחרון.

 

 

 

פרק שבעה עשר: מפברקים מיתוס

 

שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו; תופעת "בגידת האינטלקטואלים" של ההיסטוריונים, אנשי הרוח והתקשורת הישראלים; המקרה של היסטוריון מלחמת העצמאות, נתנאל לורך; נזקי תרוץ ההתחשבות במשפחות השכולות; נזקי הטיעון שחיסיון כישלונות ומחדלים מועיל למורל הלאומי.

 

1.      הינה מוטלות גופותינו

 

 

            לכל המעורבים בשליחת היחידה, היה עניין להסתיר את מחדלי פרשת הל"ה, ובייחוד למפקדי הפלמ"ח, כי צפוי היה שהחשיפה תחזק את בן גוריון במגמתו לפרק את מטה הפלמ"ח ולהכפיף את גדודי הפלמ"ח ישירות למטכ"ל ארגון ה"הגנה", שיהפוך אחרי הקמת המדינה לצה"ל. הפרשה הזאת היא בבסיס המיתוס המכונן של מלחמת העצמאות והאתוס של ביטחון ישראל. יתכן שכל הזכויות שמורות למשורר הפלמ"ח, חיים גורי, ולשירו "הנה מוטלות גופותינו", שיחד עם "מגש הכסף" של נתן אלתרמן מסמל בזיכרון הישראלי את גבורתם וקורבנם של לוחמי מלחמת העצמאות.

זהו סיפורו של השיר:

"חיים גורי נשלח ב-1947, בהיותו בן 23, במשלחת ארגון "ה"הגנה" לאירופה, על מנת להחליף את אנשי הבריגדה בצבא הבריטי שסיימו את שירותם, ביצירת קשרים עם שרידי העם היהודי ביבשת. בינואר הוא העביר קבוצה של אנשי "הגנה" מבודפשט לווינה ואז ראה בעיתון בריטי ידיעה על יחידה של 35 לוחמים בארץ ישראל, שנהרגה בקרב בהרי חברון. הכתבה כללה גם צילום מטושטש של הגוויות. הוא מיהר למרכז "הבריחה" בווינה, שם כבר ידעו על האסון, ועדכנו אותו שעם הנופלים נמנה חברו לקורס הקצינים בג'וערה, דני מס. לאחר מכן נודע לו שבין הנופלים גם כמה מחניכיו.

            "גורי כתב את השיר כשהוא כואב ונסער על מות הלוחמים, ולבסוף התחרט וזרק את הנייר המקומט לכיוון האח שניצב בחדרו, אך הנייר לא נכנס לאח הבוערת. האלמנה שאצלה גר, שהייתה עדה לסערת הרוחות שהובילה אותו בעת הכתיבה, יישרה את הדף, שמה אותו למחרת על שולחנו, ואמרה לו שיש משהו בכתיבה מתוך סערה, ושכך נהגה לעשות גם עם ניירותיו הזרוקים של בעלה. כשקרא גורי שוב את הכתוב, הוא חזר בו, והבין שכנראה גורלו של השיר לצאת לאור. הוא שיפץ מעט ושלח אותו לאברהם שלונסקי כשהוא חותם "מג'ורי, בניכר". (ג'ורי היה כינויו של חיים גורי בפלמ"ח). שלונסקי פרסם את השיר בעמוד הראשון של כתב העת "עיתים" שערך.

"גורי כלל את השיר בספרו "פרחי אש" בשנת 1949 שהתקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממיצגיה הבולטים של הלוחמים במלחמת העצמאות‏^[4]. השיר העצים את המיתוס של הל"ה ואת תפיסת ההקרבה למען הכלל. לדברי ההיסטוריונית אניטה שפירא, "דווקא משום שחובר ללא ידיעה מובהקת של מה שאירע, הוא יכול היה להתאים לתיאור כישלונות מפוארים אחרים, ולכן נכונו לו חיים ארוכים בממלכת האבל והשכול של מדינת ישראל"‏.[170]

2.      בגידת האינטלקטואלים

 

 

השאלה הנשאלת היא: מדוע פרופ' אניטה שפירא, בעלת פרס ישראל להיסטוריה, שפרסמה מאמר על שירו של חיים גורי וביוגרפיה על מפקד הפלמ"ח יגאל אלון; מדוע פרופ' אלון קדיש, שהיה ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל; מדוע אלוף משנה ד"ר מאיר פעיל (שפיקד על בה"ד 1), ומדוע ההיסטוריון המקובל ביותר על צה"ל כיום, אלוף משנה מיל' בני מיכלסון, וכן היסטוריונים וכמובן עיתונאים אחרים שעסקו במלחמת העצמאות ובהקמת המדינה, התעלמו ממחדליהם של שולחי הל"ה ?

מסתבר שמדובר בהיסטוריה מגויסת, או בלשון סוציולוגית  – "בגידת האינטלקטואלים". ניתן ללמוד על תופעה תרבותית שלילית זאת, המאפיינת את האקדמיה ואת אמצעי התקשורת בישראל, מניתוח מקרהו של נתנאל לורך, שב-1952 הקים את ענף היסטוריה בצה"ל ועמד בראשו עד לפרישותו בשנת 1955 בדרגת סגן אלוף.[171] ספרו של לורך, "קורות מלחמת העצמאות", שיצא לאור עשר שנים אחרי המלחמה, ושהופץ ביותר מחמישים אלף עותקים, והיה מעין "היסטוריה רשמית", תרם יותר מכל ספר אחר לאי-ידיעה ואי-הבנה של מלחמת העצמאות בישראל. ספר זה היה מקור כמעט ראשוני לרוב המחקרים והספרים שבאו אחריו. לורך גם הרצה על הנושא הזה באוניברסיטאות, בקורסים של צה"ל ובמקומות אחרים, והטמיע את תוכן ספרו בכל ישראלי שהתעניין במלחמה ההיא. בשנות השמונים נקלעתי לעימות אתו בדיון על המתודולוגיה של חקר מלחמת העצמאות, בפני חניכי קורס טייס ומפקדיהם. לורך אמר שם דברים מופרכים, וכשהעמדתי אותו על טעויותיו, באוזני החניכים, הגיב כמעט בבכי, אך לא התייחס לתוכן דבריי ולא ניסה להפריכם, כפי שהיסטוריונים אחרים לא ניסו, עד מועד כתיבת שורות אלה ב-2019. חניכי הקורס ומפקדיו נזפו בי, מפני שפגעתי באדם מכובד כל-כך. מן האירוע הזה למדתי שלא ידיעת האמת חשובה ללורך ולמאזיניו, "מיטב הנוער", אנשים שעתידים לעמוד, ומקצתם אף עומדים היום, בראש מערכות ביטחוניות כלכליות ופוליטיות. חשוב להם רק המיתוס של לורך כבר-סמכא למלחמת העצמאות.

בספרו של פרופ' בני מוריס על בעיית הפליטים הפלסטינים (שנכתב בסוף שנות השמונים)[172] מצאתי טעויות רבות, לא בנושא מחקרו, אלא בקשר למהלכי המלחמה. כשהעמדתי את מוריס על טעויותיו, השיב לי: "כך כתוב אצל לורך".

דוגמאות: בגרסה האנגלית של "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים – 1949-1947", שהופיעה ב-1987, כתב מוריס שכפר סאלד הותקף "ב-9 עד 10 בינואר". כשהופיעו שלושת הכרכים הראשונים של ספרי על מלחמת העצמאות, ב-1989, ראיין אותי מוריס לעיתון "ג'רוזלם פוסט". אמרתי לו שהוא טעה ושההתקפה נמשכה חצי יום בלבד, משחר עד צהרים, ב-9 בינואר, וחצי יום אינו יומיים. הוא השיב, "כך כתוב אצל לורך". אף -על-פי-כן לא תוקנה הטעות הזאת במהדורה העברית שיצאה לאור בספריית "אופקים" של "עם עובד" ב-1991 (עמ' 50), בעריכתו של ההיסטוריון פרופ' אלי שאלתיאל ובתרגומו של ארנון מגן. אילו קראו המתרגם והעורך את הכרך השני של ספרי, שבו תיארתי את פרטי הקרב בכפר סאלד, לא היו חוזרים על אותה טעות. מוריס טעה גם כשכרך את קרב שיירת חולדה עם קרבות שיירת יחיעם ונבי-דניאל, שבהם, לדבריו, הצליחו הערבים "בשורה של מארבים... להרוס את רוב צי הרכב המשוריין של הישוב" (עמ' 51). בקרב שיירת חולדה לא ארבו הערבים לשיירה ולא  השמידו את כלי רכבה, כפי שאתאר בפירוט בהמשך סדרה זאת. במקום אחר בספרו כתב מוריס ש"יותר ממאה מאנשי "ה"הגנה" נפלו במארבים אלה" (עמ' 92). ולא כך! ארבעים ושבעה לוחמים נהרגו בקרב שיירת יחיעם, חמישה-עשר בקרב נבי-דניאל ושבעה-עשר בקרב שיירת חולדה. בסך הכול שבעים ותשעה. מספרים מדויקים אלה עמדו לרשותם של מוריס, שאלתיאל ומגן, והם לא עשו בהם שימוש במהדורה העברית. עד כדי כך דבקו בהיסטוריוגרפיה של לורך.

ספרו של לורך הוא אחד מגורמי רדידות החשיבה הצבאית והביטחונית בתרבות הישראלית, במערכת הביטחון ומחוצה לה. הרדידות ניכרת לא רק באיכותם של מחקרים צבאיים, אלא גם באיכותה של מערכת הביטחון. זאת דוגמא של מחקר מגויס שהשתלט על מערכות המחקר הרשמיות ועל המוסדות להשכלה גבוהה, ולא אִפשר מרחב-מחיה למחקרים בלתי תלויים.

 

3.             הסבריו של לורך

 

בספטמבר 1989 כתב לורך מבוא למהדורה מתוקנת של ספרו. רוב המבוא הזה הוא כתב-הגנה מפני הביקורת שמתחתי על מחקריו בשלושת הכרכים הראשונים של ספריי על מלחמת העצמאות (אשר יצאו לאור באותה שנה, וקטעים מהם התפרסמו בעיתונים לפני כן), ובמאמרים רבים שכתבתי. לורך הכריז שאין אובייקטיביות, בייחוד אם ההיסטוריון עוסק במאורעות שנטל בהם חלק, וציטט את ההיסטוריון מארק בלוך: "די אם דבריו יהיו כנים, ומתוך השוואתם של דברי כנות רבים, סוף האמת לעלות". והרי זה בדיוק מה שאני טוען, מן הצד ההפוך: לורך היה נטוע בלב הממסד הצבאי. הוא היה משתתף פעיל במלחמת העצמאות, היה שלישו של הרמטכ"ל יגאל ידין ואחר-כך היה ראש ענף היסטוריה במטכ"ל (לימים מחלקת היסטוריה). הנאמנות האישית היא אחד ממאפייניהם של אלה ששורדים בתפקידיהם. בגלל הנאמנות האישית קשה מאוד ללורך להיות אובייקטיבי. ושיהיה ברור: אינני פוסל את מחקרו של לורך בגלל התפקידים שמילא במלחמת העצמאות ואחריה. אני רק מסביר שאחת מסיבות הליקויים שבמחקרו היא הנטייה הטבעית לא לירוק לבאר שממנה שתה עד סוף ימיו, ולא לחשוף ליקויים ולמתוח ביקורת. לא משנה אם הסילופים בספרו של לורך נכתבו בכנות או בחוסר כנות. אינני יודע איך אפשר לבחון כנות, אבל אני יודע שאדם אשר השלים "ארבעים שנות שירות למדינה ולמדינה שבדרך" (ככתוב במבוא למהדורה החדשה של ספרו), שהיה שליש ואיש מטה בדרגת סגן אלוף, שעבד שבע-עשרה שנים במשרד החוץ והיה מזכיר הכנסת אחת-עשרה שנים, יקשה עליו לכתוב ספר אובייקטיבי, לא רק במהלך שירותו, אלא גם לאחר שיֵצא לגמלאות.

באוקטובר 1995 הודה לורך, בראיון עיתונאי, שמחקרו היה פגום ושספרו לקוי: "אני הייתי שלישו של הרמטכ"ל יגאל ידין. בשנת 1951 ביקשתי לפרוש מהתפקיד. הוא נתן לי לבחור את התפקיד הבא[173]. הייתה משבצת לא מאוישת במדור לֶקַח קרבות, כלומר, המדור כולו לא היה מאויש.[174] אמרתי שאינני מקבל על עצמי ללמוד וללמד את הלקח, את זה יעשה כל אחד על-פי שיטתו. אני מקבל על עצמי לכתוב את ההיסטוריה באובייקטיביות עד כמה שניתן". לדבריו, לא נעשו תחקירים ולא ניגבו עדויות בשנתיים שחלפו בין מלחמת העצמאות ובין מינויו, וגם הוא לא גבה עדויות, משום שלא היה לו מנגנון לכך. הוא קיבץ סביבו אנשים ונבר בארכיונים הבלתי מסודרים של צה"ל.

לורך: "בארכיון צה"ל מצאתי בַּלַגָן שלא ייאמן. לא היה אפשר למצוא דבר... התברר שאנשים השתחררו ולקחו חומר ארכיוני הביתה". הוטל עליו לכתוב את תולדות מלחמת העצמאות ל"ספר המדינה", שהיה אמור להופיע לקראת יום העצמאות החמישי. הוא טען, לדבריו, שאין לו די זמן לכך, אך קיבל את הדין. "התחלתי לכתוב לפי החומר שהיה בידי, מתוך ידיעה ברורה שיש לַאקוּנוּת ומיספרופורציות גדולות". היו עליו לחצים מכל הכיוונים. "אנשי הפלמ"ח כנראה החליטו לא לשתף אתי פעולה, כי הייתי מזוהה עם הצבא  (משוחררי הצבא הבריטי), ואפילו הממונה הישיר עלי, ראש מחלקת ההדרכה, יצחק רבין, לא הגיב", זאת כשביקש לורך ממנו הערות על טיוטת ספרו.[175]  שר הביטחון, דוד בן גוריון, מינה את רב-אלוף (מיל.) יעקב דורי (הרמטכ"ל החולה של מלחמת העצמאות) ואת סגן אלוף ישראל בר (אז מקורבו של בן גוריון; אחרי שנים אחדות נמצא אשם בריגול ומת בכלא) להשגיח על לורך. ממילא מובן שעם השגחה כזאת לא היה לורך יכול לכתוב היסטוריה אובייקטיבית או כנה של מלחמת העצמאות. מסתבר שלורך לא רק השלים עם הנסיבות האנטי-מחקריות בענף היסטוריה בצה"ל, אלא אף העלה אותן לדרגת עיקרון. ממשיכיו בצה"ל הלכו בעקבותיו.

ארבע שנים היה לורך ההיסטוריון הראשי של צה"ל. בינואר 1955 פרש מצה"ל ועבר למשרד החוץ, וכשהיה איש משרד החוץ הוציא לאור בספר את כתב היד שלו (שצה"ל השקיע בהכנתו משאבים רבים). "אילו ניתן היה לי הייתי בונה את המסד לפני הטפחות, גומר את איסוף החומר לפני שאני מתחיל לכתוב אותו. אני התחלתי לכתוב לא מפני שהייתי מוכן, אלא מפני שכפו עלי לכתוב",[176] העיד לורך. לשאלה מדוע פרסם ספר פגום השיב: "מפני שלא היה לי דבר שלם ...היו שקרים ששיקרנו מטעמים בין-לאומיים. במבצע 'יואב' אנחנו טענו שהייתה שיירה לנגב והמצרים פתחו עליה באש. האמת היא שהמצרים ישנו שינה עמוקה והיה צורך להעיר אותם כמעט בכוח ולהביא אותם לפתוח באש, כדי שתהיה לנו עילה לפתוח במבצע.

במבצע 'עובדה', לכיבוש אילת, כל ילד שרואה את המפה שלי, המראה את חטיבת הנגב חוצה את הנגב בקו ישר, מבין שאי-אפשר לעבור את המסלול הזה, בוודאי שלא ברכב. בדרכו לאילת חצה צה"ל את הגבול הבין-לאומי, ואת זה רצינו להסתיר".[177] לורך הודה אפוא שהוא לא היה נאמן לאחד העקרונות היסודיים של המחקר המדעי, ובכך קבע שאסור לו לעסוק במחקר, לפרסם ספרים מדעיים ולהורות נושאים אלה במוסדות להשכלה גבוהה. ראשי האוניברסיטאות, הפקולטות והחוגים, שאפשרו לו לעסוק אצלם בהוראה, שותפים להונאה.

 

4.     התחשבות במשפחת השכולות

 

אם לורך עצמו הודה שיש שקרים בספרו ושאין לו ערך כספר היסטוריה, מה הצורך שאני שאערער על כך?! ובכל זאת אומר כמה מלים על אחד הפגמים שבספר הזה. במבוא למהדורה החדשה שלו כתב לורך: "קיבלתי על עצמי מרצוני סייג של התחשבות ברגשות משפחות שכּולות". והרי אין מלחמה, מערכה או קרב בלי משפחות שכולות. מי שמתחשב ברגשותיהן, ייתכן שהוא אדם נוח ונעים הליכות, אבל ודאי אינו חוקר מלחמות אובייקטיבי. בגלל הסייג הזה (ולא רק בגללו) לא תיאר לורך את האירועים כפי שהיו. התחשבותו במשפחות השכולות  ודאי אינה עולה בקנה אחד עם תנאי הכרחי למחקר: הימנעות משיפוטים ערכיים ומהעדפות סובייקטיביות. כדוגמא לגישתו, הביא לורך את מה שכתב על קרב הל"ה. הוא קיבל את טענת ידידתו, אמו השכולה של דני מס, מפקד הכוח, ש"טעה בשיקולי זמן ומרחב ויצא לדרך בשעה ששוב לא היה סיכוי להגיע אל הגוש מבעוד לילה". לפי לורך אמרה לו האם: "מה רוצים מדני שלי? בסך הכול הוא היה בן עשרים ושתיים".[178] מסתבר שידידותו של לורך עם משפחת מס והסייג שקבע לעצמו, לא רק שהפריעו לו לתאר את הדברים כפי שאירעו באמת, אלא גם מנעו ממנו להבין את השפעתו של המאורע הטראומטי הזה על המשך המלחמה, בגוש עציון ובגזרות אחרות. הוא גם לא הבין שהתרומה האחרונה של הנופלים, היא חקר הטעויות שבגינן נפלו, לרבות טעויותיהם שלהם, כדי שלא לחזור עליהן.

 במהדורה הישנה ובמהדורה החדשה של לורך מתוארת פרשת הל"ה (בפרק "כפר עציון ומחלקת ההר") כמעט באותן מלים. הוא כתב שהל"ה נשלחו לגוש עציון על רקע ההתקפה על הגוש ב-14 בינואר 1948. להתקפה ההיא, שבמהלכה התחולל קרב חירבת זַכַּרִיָה (התקפת-נגד, לאור היום, של מחלקת פלמ"ח מול כוח חטיבתי פלסטיני, שהסתיימה בסיכול משימתו של הכוח הערבי ובעשרות הרוגים מצדו)[179], הקדיש לורך חמישה חצאי שורות בלבד, וקשה לא להתרשם שהוא לא הבין את חשיבותו של קרב חירבת זכריה. בן גוריון ציטט לימים בהקשר זה את דבריו של שייח' ערבי מהנגב: "לו אירעו עוד שתיים-שלוש התנגשויות כאלו. כי אז הייתה הארץ נרגעת"[180]  אם לורך לא הבין שהיה זה ההישג הטקטי הגדול ביותר של יחידת פלמ"ח במלחמת העצמאות, מה הוא כן הבין?

לורך כתב שאחרי התקפת ה-14 בינואר "כפר עציון, הדל בנשק ובתחמושת, זעק לתגבורת. שיירות היו נעות בפיקוח ובליווי בריטי בלבד, והובלת נשק בהן הייתה למעשה בלתי אפשרית". לא רק כפר עציון זעק לתגבורת. היו בגוש עוד שלושה קיבוצים, משואות יצחק, עין צורים ורבדים, שגם מצבם היה קשה; אבל הל"ה נשלחו לגוש עציון לא בגלל זעקות הקיבוצים האלה. הם נשלחו בגלל המברקים ששלח מפקד הגוש עוזי נרקיס, ושבהם ביקש, לא תגבורת ותחמושת, אלא ציוד רפואי לפצועים. להלן שלושה מהמברקים ששלח נרקיס למפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, צבי זמיר, ולמפקד גדוד "מכמש" של חטיבת "עציוני", שלום דרור:

- "ברבדים שלושה פצועים קשה. אי-אפשר לטפל בהם. שילחו מהר אמבולנסים".

- "אם לא יישלח אמבולנס לגוש ימותו הפצועים קשה. יש מחסור בחובש. מה עם צוובנר?[181] השתדל לשלוח תחבושות אישיות".

- "ענו תשובה מהירה בעניין האמבולנס. אני מחכה לתשובה והפצועים הולכים למות".

מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח, אליהו סלע (רעננה), שאחדים מהל"ה היו פקודיו, אמר לי אחרי שלושים ואחת שנים: "המברקים והתשדורות מגוש עציון היו היסטֶריים ועשו רושם קשה בירושלים. המברקים האלה היו אחת הסיבות העיקריות של החיפזון בהכנות למסע הל"ה". יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל והרמטכ"ל בפועל של מלחמת העצמאות, אמר לי: "מברקי נרקיס עשו רושם קשה בתל אביב". בספרו האוטוביוגרפי הודה נרקיס: "התחלתי 'להפגיז' את רשת הקשר בתביעות לעזרה".

מסתבר שלורך התחשב לא רק באימהות שכולות, אלא גם במפקדים בכירים בשירות פעיל, ובמפקדים שאיישו, אחרי שחרורם מצה"ל, משרות בכירות במגזר האזרחי, ושיכלו לתגמל אותו בשל נאמנותו, או לפגוע בו בשל ביקורתו. אילו תיאר את העובדות כהווייתן היה מסתכן בעימות עם עוזי נרקיס, שהיה מעוניין בשנות החמישים להסתיר את הפרשה, כדי שהקריירה הצבאית שלו לא תיפגע; הוא נמנע מעימות כזה, וכך סייע לנרקיס להתקדם בשרשרת הפיקוד של צה"ל ובשרות הציבורי. לכן אני טוען שלורך הוא אחד האחראים לכישלונות ולמחדלים של נרקיס במלחמת ששת הימים ובפשיטה על כראמה (במארס 1968), שהייתה זרז בדרכו של ארגון "אל-פתח", ובדרכו של יאסר ערפאת למעמד של מגבש האומה הפלסטינית.

ב-1983 תיארתי את סיפור הל"ה בעיתון "דבר" בשלושה פרקים. בכתבות אלה פורסם, בפעם הראשונה, נוסח פקודת המבצע שקיבל דני מס ממפקדו צבי זמיר: עליך להגיע בהקדם לכפר עציון ולעמוד בקשר עם עוזי (נרקיס). לאור הנסיבות תקבע מה מידת הזמן שעל יחידותינו לעשות במקום. השתדל לחזור בהקדם. פרטים על כך תודיענו ב'חומר' (אלחוט). הציוד הרפואי שהנך נושא מיועד להגשת עזרה לפצועים הקשים של גוש עציון, שמחוסר תחבורה לא הועברו לירושלים. בשהותך במקום סייר את אחד הגשרים שתגלה בו. תפסיק קשר בין בית לחם לחברון. תודיע לי כשיוכן הגשר, ואודיעך מועד הפעולה.

מנוסח זה של הפקודה אפשר להסיק שהכוונה לא הייתה לשלוח תגבורת לגוש עציון, אלא להביא לפצועים פלסמה וחומרי רפואה. דני מס היה אמור גם לבדוק אפשרות לפוצץ גשר על הדרך בין בית לחם לחברון, אך בדיקה זאת לא הייתה דחופה, ולא למענה נשלחו הל"ה בחיפזון. מסקנה דומה עולה מעדויות האנשים שהשתתפו בניסיון הראשון של דני מס ופקודיו להגיע לגוש (את הניסיון הזה, שנכשל, אין לורך מאזכר בספרו), ומעדויותיהם של שלושת האנשים שיצאו לדרך יחד עם הל"ה ולא המשיכו אתם, אלא חזרו להר-טוב.

חצי יום לפני שיצאו הל"ה לדרכם האחרונה, פינו, כפי שנכתב לעיל, אמבולנסים של הצבא הבריטי את הפצועים מגוש עציון לבתי-חולים בירושלים. כשיצאו הל"ה לדרך, ב-15 בינואר, בשעה 23.05 בלילה, כבר לא היו פצועים בגוש עציון. לא היה צורך דחוף בפלסמה ובחומרי רפואה בגוש.  סביר להניח שהפקודה ליציאת הל"ה לגוש עציון לא בוטלה, עקב חוסר תיאום בין המפקדות. לורך לא ציין זאת, אף שהמסמכים פתוחים לעיון בארכיון צה"ל, ואף שכבר כתבתי על כך חמש שנים לפני שהופיעה המהדורה המעודכנת של ספרו. נראה שלא היה לו נעים לגלות שהל"ה נשלחו למבצע שלא הייתה לו הצדקה, ולחשוף את המחדל של אלה שאישרו את המבצע: מפקד הגדוד השישי, צבי זמיר; מפקד חטיבת "עציוני", ישראל עמיר; האחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, יצחק רבין; קצין המבצעים של ה"הגנה", יגאל ידין, וראש המפקדה הארצית שלה, ישראל גלילי.

 

5.           חיסיון מועיל למורל הלאומי?

 

המפקדים הבכירים של ה"הגנה" ומפקדי היחידות שפעלו בסביבות ירושלים בתחילת 1948, האחראים לאסון הל"ה, בנו את התפיסה שלפיה החיסיון מועיל למורל הלאומי. הם השקיעו אנרגיה נפשית רבה ואמצעים כספיים לא מעטים בהגנה על עצמם, וכך נפגע עוד יותר תפקודם, גם מיד, וגם בשנים שבאו אחר-כך, משום שכאשר נבדקו מחדלים, חששו אנשים אלה לדרוש מאחרים לחשוף עובדות ולהתעלם ממיתוסים, שמא תוטח בפניהם אשמתם בפרשת הל"ה. נתנאל לורך שרת אותם בנאמנות, כשכתב על פרשת הל"ה ועל אירועים אחרים במלחמת העצמאות. במבוא לספרו הוא מתלונן עלי, מפני שכיניתי אותו "היסטוריון מטעם". אכן, זאת דעתי עליו.

בתוכנית הטלוויזיה "דילמות עם אילנה דיין", שהוקרנה בערוץ השני ב-14 באוקטובר 1995, ושהנושא שלה היה אתיקה בצבא ובביטחון, אמר אלוף (מיל.) אביגדור בן-גל, שאילו נהרג חייל מיחידתו מאש כוחותינו לא היה אומר את האמת לאם השכולה, מפני שלא היה רוצה שהיא תחיה בהרגשה שבנה נהרג לשווא. העיתונאי הצבאי רון בן-ישי שעל כתיבתו זכה בפרס ישראל לתקשורת לשנת 2018 אמר באותו ראיון, שאילו סיפור כזה  היה נודע לו, היה משתיק אותו. שניהם, אם כן, לא היו מפרסמים את האמת. גם בן-גל וגם בן-ישי לא הבינו שסופה של האמת הזאת להיוודע להורים, ברוב המקרים, ושהשקר ידכא אותם עוד יותר ויערער את אמונם בצה"ל. ערעור האמון בצה"ל, במפקדיו הבכירים שאחרי השחרור עברו לפוליטיקה ולפרשנות ביטחונית, ובמקבלי ההחלטות הביטחוניות בממשלות, היא תופעה הולכת ומתעצמת מאז תום מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. מיתוס הל"ה היה אחד הגורמים שהניעו את התהליך המסוכן הזה.

 

 

 

---