היא מחכה לי בשתים וחצי, ליטף לי קולה בנייד. והוסיפה ציון מקום.
שעה קצת לא שגרתית באמצע יום עבודה. נגיד שזו הפסקת צוהריים מאוחרת.
מעניין.
אני לא מכיר אותה. קולה דבר בי משהו חם ולח. מיוזע.
דייקתי.
המעלית : "סליחה תקלה". אני עולה במדרגות לאיטי. נדמה לי שמביטים בי בחדר המדרגות האפלולי. לא בטוח. מרגיש.
הדלת לא נעולה. פתחתי ,בלי לצלצל או להקיש. הדלת הפתוחה פוקחת עין עיוורת אל החשיכה שבגבה.
היא לא מחכה לי בפתח. תיארתי לעצמי שלא.
מגשש את דרכי פנימה. ידי מהוססות בפיזור קדימה ואני פוסע בעקבותיהן בצעדים זעירים. חושך מוחלט. הכול מוגף .
"קר. קר. קר" עולה אלי קולה . מונחה קול ,אני משנה כיוון .חלצתי נעליים, נראה לי מתאים לנסיבות,
מתקדם בזעירות. "חם. חם. ח-מ-מ- חמממ , לוהט.." כפות רגלי היחפות מלוטפות במרבד שעיר,נעים ורך.
הפעם עולה נהמה מקרוב ממש. אוזני כבר משדרות לי נשימה כבדה וקרובה. מעוכת צפייה. הבל פיה מושך אותי. תמרור אחרון.
אצבעותיי מכירות מגע גוף אישה. אני במרחק זרוע. הגעתי ליעד ,מודיע לי הוויז הפנימי והפרימיטיבי שלי.
עכשיו האצבעות כבר טופפות בקלילות על פני סימני דרך מוכרים של נשיותה. מחליקות בגנדור בקי, שבעות רצון מעצמן, על פני מוקדים
יוקדים שבה. אני פה.
לא ירו בי , או משהו. בסך הכול שכונה עירונית רגילה ברובע בורגני, סוציואקונומי, שמונה. המכונית שלי מצאה מנוחה לא נכונה בצילו של תמרור
"אין חנייה" מעצבן. לא רציתי לאחר.[ מסעדה סמוכה, מעמיסה על כל החניות בשעת צוהריים זו.].
הגעתי, כי חשבתי שיהיה מעניין. התחיל מוזר, אם כך ,ההמשך בוודאי יפתיע. יש לי דמיון קופצני וזריז שכזה. מומרץ בערמות ספרים ,המוני סרטים
והרבה מאוד שעות נוספות עם עצמי. סוד הקיום המאפשר והסביר.
הטלפון המפתיע ילד בי עלילות .ציפיות לבלתי צפוי .חימום מספק ליום חורף שגרתי וקר.
עדיין חושך. רק לשמוע ולגעת.
" מצטערת. המעלית חולה. " כך היא לוחשת.
"דלקת הכבלים או מה." זה אני בקול מחויך, מנסה להישמע ידידותי.
"גם אני לא מקיימת איתה יחסים כבר יומיים. אתה יודע. אבל אתה בחור עם כושר. אתה. לא הפריע לך. נכון?
אתה בסדר, נכון? הגעת. אתה פה, נכון?". לועסת ברכות מילים איטיות .
"אהאה, כן. נכון. הכול בסדר עד עכשיו." כך אני ,נשמע מיודד עוד טיפטיפה יותר.
ובעטיפת החשכה היא מסבירה ש...
איך ראתה אותי, שם וגם שם, ואיך התעניינה , שמעה, שאלה ,בררה, גילתה, מצאה. ואיך מצא חן בעיניה מאוד מאוד. מייד
בהתחלה, ואיך החליטה ובצעה. ובעצם למה לא, ומה השאלה בכלל, אם יש בכלל, ושאנחנו חד פעמיים כל כך, ורק ,אל תפחדי –
תזוזי ותיקחי. כי עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, והיא כבר את הבת מצווה חגגה מזמן,ומכש..ולכש..
ושלא תשמור את זה ממני בסוד.
אני מתנת יומולדת ארבעים, שהיא מעניקה לעצמה היום.
אור.
כן ,היא נראית בת כמה שהיא ועוד.
טיפות הזיעה גולשות לאיטן בין קפליה, כשהיא מתיישבת אלי. דקה היא לא, אבל גם לא מופרזת.
עמוסה. דשנה, רובנסית מעוגלת כזו. גברת פוסטר לקונדיטוריה נחשקת. בתוואי שבין הצוואר לברכיים – הפתעה נחמדה ומניחה את
דעתי ומטה. צוואר קצר ועבה ,אוחז בפרצוף סלאבי רחב עם שוליים של שפתיים במורד האף ,ועיניים חומות קטנות .
החלק הזה לא דבר אלי טובות. זה לא הפורטרט שבכוס התה שלי.
הייתי מעדיף להפריד ביניהם, אבל הם הגיעו ביחד באריזת המתנה הזו .
ליווה אותי ניקור רחוק בראש – כבר ראיתי מישהו דומה. מי. מה. מתי. עפעף וברח. לא התעקשתי לזכור. בשביל מה?
החדר מוסק. מוסק מאוד. מידי. החום הרובץ משלח בנו את הבלו הכבד. יש לו נוכחות כופה משל עצמו.
בדרכי מהמכונית ,סטר בפני קור מקפיא ויבש. עננים שמנים ושחורים התארגנו לחנייה קבוצתית .
צועקים זה לזה ברעם מתגלגל. מאירים את דרכם בתאורת ברק קורעת.
הגעתי יבש וקפוא. ההתרגשות חיממה אותי קצת. והטיפוס במדרגות, גם.
עכשיו שמעתי את הברד מתנפל על התריסים ,בעוד אני מיוזע בסאונה שמתהווה פה. המטח התוקפני והקר לא הצליח לקרר את הרגשתי.
התחלתי לקטוף אגלי זיעה מעל פני מנסה ללחלח ברוק את מיתרי גרוני המתייבשים.
היא נברה במטבח, לשם פרשה , " טו פיקס סמטינג ספיישל און דה רוק". מלעיזה אלי בהגבהת קול ובהטיית תחת.
מכריזה על שבחו של נוזל מר, אופנתי ואחוז צינה. אני מקבל בברכה את הצינה ,ומגלגל בפי בשמחה את "הרוק".
היא נוהגת בי בחופשית ובהרבה סטייל מלועז. מעטירה עלי כווני חן רבים, שהיו קורעים את ליבן של שיוויונאיות פמיניסטיות. שוברת להן את כל הכללים.
יוזמת, מזמינה, משוחררת, מיוחמת, מארחת, מתחנפת, מלקקת. נהנית בלי חשבון. עלי ואתי.
ואני? לו הייתי ברנש פרסומת מצולפן ומעודכן ,בוודאי הייתי יודע להשתלב וללחוש על אוזנה ערגה עשויה היטב וסוערת. אבל אני בכלל מסרט דוקו אחר.
מנהל מכירות בחברה בינונית ליבוא, שיווק והתקנה של מערכות רפואיות. עסק משגשג. גם אני בסדר. יודע ,כי חלק מהסוד המקצועי שלי הוא בהחלט
המראה שלי. וזו קביעה אובייקטיבית ולא יהרנית. בבתי החולים ,אני מהווה הפוגה ויזואלית קלה ,לחלוקי הרפואה שמתממשקים כל הזמן עם הצד הכואב של החיים.
נחמד לפגוש טיפוס סתמי ונאה כמוני. אני החן היחיד בהצגה שלי. מדבר הרבה, מפזר מילים וידיים, מתפעל מחשוב ,עזרים ואבזרים. מאוד מקצועי , מחויך
ומיומן. הרבה פגישות. עסוק ביותר.
אבל עכשיו חם לי. מאוד חם לי.
היא מכסה אותי במילים ,בליטפופים, גיפופים וחיכוכים .עוד כוסית ועוד. קרירות קצרת טווח ומועד. לא מספיק לי. אני גם מחומם בבעירה של האנרגיה המינית והפתאומית.
חם לי והיא עוד מדברת. יצאנו להפסקה לסדרה של פרסומות עצמיות. שלה. כלומר שיח התוודעות של בליינד דייט מאיר עיניים.
תאריכים. מקומות. סטטוס. עבודה. השכלה. משפחה. חברים. הרבה מאוד דאטה, שלא מעניינת ולא נחוצה לי כלל. אין לי תוכניות לטווח ארוך.
צריך לזכור ולשאול אותה אחר כך, איך קוראים לה. הכניסה העיוורת והדרמטית השכיחה ממנה פרט ראשוני זה. בהחלט מיותר כרגע.
והיא עדיין משוחחת. שיחה של סדרת כוסות וויסקי עם ספוטיפיי מנגן ותומך ברקע.
אני אמור להקשיב, להשיב, אבל היא לא מקפידה על הסדר בדיאלוג הבלתי פורה הזה. אני אפילו לא יודע מה מתנגן ברקע.
וויסקי בקרח. זה כן. כי חם. מידי.
כבר ישבתי בהרצאות גרועות יותר.
"ושלא אנעץ מבט חריף כל כך, כי למה? לא נעים לי?".
לא עשיתי כלום. הרי יכולתי למתן את ההסקה. לעשות משהו בעצמי בשביל עצמי.
אבל הייתי מטוגן ותקוע. הקפאון שבחוץ פעל עלי דווקא בפנים ,בשיא החום. וגם מחר ,לעוד שבועיים מילואים. ועוד כל מיני דברים.
לא זזתי יותר מהנחיצות הגופנית בינינו.
הפער הקיצוני הזה בין הברד ומשבי הרוח האגרסיבית ,לבין החום המוגזם בפנים, גרם לי להצטמרר בזיעה מקפיאה.
אבל זה לא היה כלום בהשוואה לתקלה מוזרה שהתנפלה עלי פתאום.
השכל התחבא מאחורי מתקפה של התרגשות עזה .
רק לפני חודש וחצי חזרתי מביקור במחנות הרצח בפולין. הורה מלווה. דור שני עם דור שלישי. שאריות.
הניגוד הקיצוני בין האקלים החיצוני לפנימי הקפיץ לי פיסה מחווית הביקור. כשצעדנו מהאוטובוס אל תוך המחנה, הטמפרטורה נחה אי שם מתחת לאפס.
עם כול הביגוד הטרמי ומעילי-העל הארקטיים, רעדנו מקור. מגיעים מארץ שמש חמה ,לא מסתגלים כל כך מהר למזג האירופאי העוין זרים.
זרזנו רגליים קפואות ,למהר ולהגיע אל תוך המבנים המוסקים. אירופה למדה להסתגל. קר בחוץ, חם בפנים. המעבר קיצוני, אך דחוף.
הפשרנו ,הסתגלנו, הסתכלנו.
אבל זו הייתה התמונה הכי מציאותית ומשחזרת, שהתנפלה עלינו. קפאנו בניקוש שיניים ובהבנה ,איך עמדו כאן הקורבנות,
, בעירום נטול זמן, רק כדי שהשורדים ימשיכו אל החימום האולטימטיבי של המשרפות. הפתרון הסופי. סוף לבעיית ההתאקלמות.
ובתוך התזכורת הטריה הזו, פתאום הקרינה את עצמה דמות מצולמת של אחת המפלצות הגרועות שבמחנה.
תמונתה וסגולותיה הביצועיות בשרות ובשורות האס.אס ,צוינו במילים יבשות וספורות.
לא נתפשה מעולם. ראתה גנעדן בגיהנום ששירתה בו, וקינחה את ההמשך ברילוקיישן לא ידוע. זוועה היא מילה קטנה וריקה מכדי לתאר את
רוע השיגיה. מנגלה היה גאה בה . היכו אותי תיאורים גרפיים מזוויעים של התעללויותיה. סדיזם צרוף ומוחלט. יצירת פאר של שטן כלשהו, או פארסה נוראה של
בורא-שהוא .מספרים, כי אפילו אלוהים [איזה שהוא],נגעל, נבהל וברח ,להקיא על חטא,ביקום אחר .לא היה לו כוח לקרוא לעוד ריקול, אחרי
שנראה,כי הוא התבלבל וקרא אליו דווקא את מי שלא היו כה פגומים ועקומים.
משלוחי העשן ששוגרו אליו מהמשרפות במנות גדושות, כבר לא מצאו אותו בבית.
נטש ליקום רחוק ואחר. נו, טוב ,פריבילגיה של אלוהימים.
בחלל שנשאר ,קבעה לעצמה מפלצת ממין נקבה, סדרי יום וקיום אישיים ,עתירי דמיון מופרע ודחופי מעשים, שאני בורח מלתאר אותם.
אני מוצא את עצמי תמיד, כמי שנמצא שם. כאן ועכשיו. כלומר, שם ,כאן ועכשיו.
מבועת מהידיעה ,שהיא מתחרה, בשמחה ובגאווה, בליגת העל של מפלצות אנוש ,על התואר : מי הוא גדול מזוויעני הרשע.
חומר לעבודה היה בשפע. הגיע כל הזמן ברכבות והוכיח, כי "העבודה משחררת."
למרבה החורבן, הייסורים והסער, הכוונה הייתה לעבודה שלה ושל כמותה, בלי שום קשר או כוונה ,לשקר ולתקשר עם חומר הגלם ,שהובא בהמוניו השתוקים.
אני בטיפול.
הנסיעה הייתה גם חלק מתהליך תרפויטי, לדעת המטפל שלי. עד אז ,כל המפגשים שלי היו עם פרורים שניצלו ועם עדויות שנוצלו.
למען האמת [אולי ] נדחפתי לשם, כחובה סקרנית של מקוטלג דור שני, שרוצה להעביר משהו מדור ראשון לשלישי.
אני המעוך באמצע. דור הסנדוויץ'. אבל מה לי להלין , כשאני יודע רק קמצוצון ממה שהמציאות המציאה, עוללה והביאה.
מילולית, זו זוועה נוראה...מעשית, לא מסוגל ל....
לא רוצה. לא יכול. לא.
התמונה שלה הסתערה לפתע על עיני .מחליפה ,באחת, את הפרצוף הסלבי עב הצוואר, שפטפט אלי ללא הרף. הדמיון היה קיים ומוכן, כך שהשינוי
היה מידי, קטלני וקל.
מחריד.
זו הדמות בה נזכרתי במעומעם, במבט הראשון שהפלתי על המארחת שלי.
ראיתי אותה ,המפלצת הקוצצת , חיה ונושמת אל מול פני. חיוך מלא ארס לעגני מושלך לעברי באדישות מופגנת. כאומרת :
" טוב, מה תעשה לי? תגיד תודה, שאתה לא היית שם. קצת משפחה, אז מה? הרבה משפחה, אז מה, מה? "
"עובדה, אפילו לאלוהימים שלכם לא איכפת, אז מה אתה מתערב. אני לא בנאדם, אני? לא נולדתי, כמוך? אני לא אוכלת, שותה, מזדיינת, מחרבנת, חולה?
אני אפילו מתכננת ללדת, אחרי המשמרת שלי פה. זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. אז מה, אני המצאתי את זה? הגיע עם הגנים שלי. אני המצאתי?
גמרתי תיכון, ובת שבע עשרה התנדבתי להתגייס. .קוראת, גיתה, שייקספיר, ניטשה, רילקה, מקשיבה לווגנר, בטהובן, ברהמס וכאלה מין. את
פרסיבל, הכלב שלי ,השארתי עם ההורים. מתכננת ללמוד רפואה. אז מה הטענה? מה שאני עושה פה,איך שאני עושה, למי שאני עושה ?
אני מצייתת. חינכו אותי להצטיין ואני תמיד רוצה ועושה יותר. על מה אתה בוכה? אז אבדת כמה משפחה.
תעשה חדשה. כל ההיסטוריה בנויה ומסודרת ככה. מה נטפלת אלי? תראה, אפילו היום אני חייה הרבה יותר טוב ממך. לא חשוב איפה.
כנראה עשיתי משהו נכון , אם ככה החיים משלמים לי. "
את כל החד-שיח הזה ניהלתי במהירות סופרסונית, כשאני רואה אותה מדברת אלי מעל הצוואר העבה הזה שמולי.
חיפשתי חבל , בדחיפות משולחת רסן. רציתי לארגן עניבה גסה כדי לכרוך אותה על הצוואר העבה. לכרוך, לנעוץ מסמר ולתלות. גרדום מידי .כאן ועכשיו.
גזר דין חלוט. חד משמעי .סופי בהחלט.
לא מצאתי. הדופק שלי היה בטח מאתיים [אוטוטו אני מת] . האדרנלין התרוצץ כמו מטורף .הייתי מוכרח-מוכרח לעשות משהו.
הסתערתי אל המטבח וגרפתי מכל הבא ליד.
מצאתי רק בקבוק שמן, תרכיז פטל לילדים, יין אדום, יין לבן, קופסת מיונז, גבינה לבנה ו... אספתי הכול בתזזית לא מוסברת. פתחתי בעצבנו פראית, פקקים
מכסים, אריזות, עטפתי הכול בזרועותיי, זינקתי אליה ועליה ושפכתי .הזעם רתח מתוכי, מוכה חדלון ,עלבון וצער.
היא נאלמה. הניחה ידיים על אחורי עוביו של צווארה. שתוקה. הלומה. עוקבת בעיניים מבוהלות אחרי התנועות הפרועות שלי, שמטיחות בה את כל הטוב המזוני הזה.
ההפתעה מתחה את פניה.
התמהיל המבחיל הזה, הבלילה המגעילה הזו [למה? בסך הכול פריטי מזון ואוכל], התפתלו על ריפודי גופה. מפלסים דרך על כל מפלסי אבריה, נקווים במורדות,
זולגים מהמעלות, נקווים בטבורה ועמוק במערת מבושיה. חגיגה מטורפת של עיסה נוזלית, צבעונית ומרוחה.
אין מתכון כזה באף תוכנית טלוויזיה, בהצעות בישול גוגליאנים, בזיכרונות של סבתא, באמירות של שף, או תפריטי יוקרה עממיים. אין.
רגע. שניים. שלושה. והגיע פרץ צחוק עז ומדבק. צחוק קולני של הנאה חסרת מעצורים. גם אני נסחפתי. בקולניות גסה וחסרת רסן. כבר מזמן לא צחקתי ככה.
הבטן זעקה במחאה, קוראת לשיעול מתגלגל שיעצור וייתן לנשום טיפה. היא התגלגלה מצד לצד, קמה, מתיישבת, מטלטלת את עצמה בלי כתובת ובלי
רצון לעצור. להתפוצץ מצחוק, זה בדיוק מה שהיא עמדה לעשות. גם אני.
" אוייויו, בורח לי הפיפי. אמא'לה. הפיפי בורח . אני מתה. מתה, אומרת לך"
במילים שבורות להברות צוהלות.
אני ,גם כשהשתנקתי ,לא יכולתי לחדול. גם לא רציתי אף שלא יכולתי.
הצילה אותי בהתפרצויות הצחוק שלה.
שחררה אותי ממחנה הזוועות. שחררה אותי מהמחשבה החולנית, שהביאה אותי לעשייה הלא שפויה הזו.
המחשבה להרוג. אני? בעצמי? פה. לבדי?
הרגשתי איך אני מתפרק. אבדתי שליטה. שמחתי להתנפץ בצחוק נטול אחריות ,לגעות בלי מטרה, להיטלטל בלי כיוון .
בכיתי. בדמעות של שיכור צוחק .הפכתי למוקיון בורח מזירה מוכת שוט. כן. מצחיק. מאוד.
ובתוך הבליל הקולינרי והחד פעמי הזה, עם הצחוק שנעץ בו שיניים .
היא: " מטורף! מטורף! מטורף!
לא חלמתי שאתה כזה. יצרי ויצירתי ברמות על ותחת. מאיפה זה בא לך.
רק אל תגיד לי שזה אני. כן. תגיד. תגיד. תגיד שרק אני יכולה להוציא ממך אנרגיה מינית כל כך מוטרפת.
איזה כייף. בחיים לא הייתי חולמת על זה . ויש לי את כל הפרודוקטים בבית, במטבח. מי צריך חנות לאביזרי מין?
צריך רק דמיון שיעזור לפעמים לברוח, למרוח. לשכוח ולצווח. ובטח ,בלי מוח .
ואיך התנפלת באלימות, בכול הכוח. חשבתי לרגע ,שחשבת לרגע על מישהי אחרת לגמרי, במקום אחר, בזמן אחר.
אבל מה כפת לי .אתה כאן ואני נהנית בטירוף.
מתנה מפתיעה כל כך, לא יכולתי לאחל לעצמי יותר.
אני כבר מזמינה אותך לחגיגות הארבעים ושבוע שלי. כן . עוד שבוע. אותו מקום. אותה שעה. אותה גברת מזיעה. "
וכל הטקסט הארוך הזה משוגר אלי בעשרים הפסקות של צחוק קרוע. משתולל.
צחוק אמיתי.
כל הזמן, הזה הייתי שותף פעיל ונמרץ .שותף מלא לדואט מופרך ומוצרח של שניים, שלא בדיוק מבינים מה עובר עליהם.
בתוך מקהלת הצחוק המתפרע, כבר רדפו אותי תסריטים מבהילים וקשים. איך יכולתי להגיע למצב כזה? מה קורה לי? כל כך בקלות
יצאתי משליטה? מספיק שפרצוף הזכיר לי פרצוף וכבר הוטסתי לסיטואציית בלהה אחרת לגמרי. קיצונית. לא קשורה.
זה מה ששווה הטפול?
היא הצילה אותי מהמחשבה הקטלנית, אך השאירה מקום לתעתועי הרהור וזיכרון.
זה מה שאני שווה כדור שני - בן, וכדור שלישי – אב. איך נפלתי מהתמודדות כמעט אופיינית ושכיחה, להתדרדרות מסוכנת וקשה.
באמת התכוונתי להרוג אותה? הייתי מסוגל? כמה קרוב כבר הגעתי? ואם באמת הייתי מוצא חבל?
הגרעין היה קבור ותקוע אצלי מזמן. אחרי השחרור ,חשבתי עם כמה חברים בצוות, על מסע נקמות בנאצים ובעוזריהם.
אנחנו לוחמים. מנוסים .מעולים. מעבר לקווי האויב.
אך כשהושבנו את עצמנו לקבוצת קיטור ופקודות. כל אחד עם מה שהביא מהבית ועוד, הבנו, מהר מאוד, כי אין לנו שום יכולות ביון.
תמיד פעלנו על בסיס מודיעין שסיפקו המאומנים לכך. אנחנו היינו צוות בצוע והוצאה לפועל. ברצון היינו הופכים גם לצוות חילוני של הוצאה להורג ,
אם רק היה לנו המידע המדויק והמתאים. לי לא הייתה שום בעיה עם זה. הבעיה היחידה הייתה רק התסכול מההבנה, כי אני רק מדבר על זה
ואין סיכוי שאקיים את זה. כמה קנאתי ביחידות הנוקמים, שעוד הספיקו לעשות קצת ומעט ,מייד אחרי המלחמה.
אם זו הייתה המפלצת ההיא. זו שפרצה אל דמיוני על פרצופה של החוגגת האמיתית והכמעט מסכנה הזו.
אם זו הייתה היא. זו שזימנה אותי בצירוף מקרים מדהים ,כבדיחה עצובה של ההיסטוריה .אם זו הייתה היא ,
כשברור לי לחלוטין, שאני שוגה בהזיה חריגה ומבלבלת .שעלול הייתי עלול לפגוע באישה חפה מכול ,רק מפני
שהזמינה כמתנת יומולדת ,גבר נגוע, אסיר של היסטוריה מסוימת ובלתי מסתיימת.
אבל אם זו הייתה היא ,הייתי הורג אותה.
. הייתי הורג אותה. בטוח.
" יו ! זה מטורף ! מטורף ! מטורף!
מזכירה לך. שבוע הבא, חוגגים ארבעים פלוס שבוע."
