התור בבית המרקחת היה קצר ולא תאם את הפער שבין המספר שהופיע על הצג הגדול– מאה ושתים עשרה – לבין המספר המודפס על הפתק המקומט שבידו – מאה עשרים ותשע. זו נראתה לו כמו טעות. הוא קיווה שחלק מהאנשים שלקחו פתק כבר הרימו ידיים והלכו. שיקבל כבר את הכדורים ויחזור הביתה כמה שיותר מהר.
כשהתור שלו הגיע, כמעט ארבעים דקות מאוחר יותר, הרוקח הביט במרשם ארוכות, ולאחר מכן בפניו של תמיר, כמו ניסה לנחש את מחלתו. הרוקח ניגש לארון התרופות, פתח מגירה רחבה ועמוקה ומצא בין עשרות התרופות את התרופה שחיפש. חזר אל האשנב, פתח את עטיפת הקרטון הדקה, שלף משם בקבוקון פלסטיק, פתח אותו וספר עשרה כדורים לבנים וגדולים על כף ידו הפתוחה.
תמיר הזדעזע מחוסר הסטריליות. "אתה יכול בבקשה לא לגעת בכדורים עם היד? לא מחלקים לכם כפפות או משהו?" בדמיונו חלקיקי לכלוך בלתי נראים מתערבבים עם זיעת יד ונדבקים לכל כדור וכדור.
"ואיך אתה מצפה שאני אוציא את הכדורים?" הרוקח תלה בו מבט מזלזל.
"אני לא מצפה שתוציא! אתה לא נותן לי את כל הקופסה?"
"אתה לוקח שני כדורים למשך חמישה ימים, ולא על בטן ריקה". הרוקח התעלם מהשאלה והכניס את הכדורים לשקית נייר לבנה מבלי ליצור קשר עין. תמיר חזר על השאלה.
"סליחה, שמעת את מה ששאלתי?"
"אדוני, אתה צריך רק עשרה כדורים, אתה רוצה את התרופה שלך או לא?" הרוקח נעץ את מבטו בפניו של תמיר, גבותיו מורמות, חורצות קמטים במצחו, ופיו קפוץ.
"טוב, אני רוצה לראות מנהל!" תמיר הרים את קולו. הוא לא יזוז משם עד שיגיע המנהל, גם אם יצטרך לעמוד שם כל היום.
"אני המנהל", הרוקח ענה לו וחייך. אז הוא שלף את הפתקית מקופסת התרופה, פתח את קיפוליה הרבים והתחיל לקרוא בקול: "תרופה זו הינה בלה בלה בלה... למקרים שבהם המטופל בלה בלה... הו! הנה זה". תמיר שמח שהנה זה, הוא כבר חשב שמישהו מהתור שנוצר מאחוריו יתלונן והרוקח יאבד את הריכוז בו ובתרופה.
"הטיפול צריך להיות קצר", המשיך הרוקח, "טיפול מתמשך בסטרואידים יגרום לתופעות לוואי כמו נפיחות בפנים, התעבות העורף, נשירת שיער –" הוא הרים את עיניו ובחן את קרחתו הבוהקת של תמיר והמשיך, "אקנה, השמנה קיצונית, עלייה בלחץ דם, סוכרת, אוסטאופורוזיס ועוד. אוקיי, בלה, בלה, בלה... כן, וגם זה, הסטרואידים עלולים לגרום להתמכרות נפשית ופיזית, ולכן יש להפסיק בהדרגה את השימוש בהם". סיים סוף־סוף, קיפל את הפתקית בחזרה לגודל מזערי, ותחב אותה אל הקופסה.
"אפשר לפחות את הפתקית?" תמיר ניסה.
"אני לא יכול להוציא פתקית מקופסה מקורית", ענה הרוקח, מצחו מכווץ בקמטים עמוקים, והביט בחוסר סבלנות בתור שהשתרך כעת מאחורי תמיר.
"אבל את הכדורים יכולת להוציא מהקופסה המקורית!" תמיר רתח. הוא מעביר בראשו את כל תופעות הלוואי שהרגע שמע באוזנו הבריאה. אם לא די בכך הוא גם מסתכן בדיזנטריה. הוא, שנמנע מישיבה על אסלות ציבוריות, ששוטף את הידיים אחרי מגע בלתי רצוני אך גם בלתי צפוי, דווקא הוא יחטוף בסוף איזה חיידק מרוקח אקראי?
"אדוני, יש עוד אנשים בתור. אתה רוצה את הכדורים או שאני מחזיר אותם לקופסה?" הרוקח קירב את כף ידו אל הפתח העגול.
תמיר רצה לעלות על הדלפק, להדוף את הרוקח אל הקיר הנגדי ולסגור על ראשו את מגירת התרופות שנותרה פתוחה. אבל הוא רק שתק והגיש לו את כרטיס האשראי לשלם. כנוע, כל גופו רעד.
