על ההצגה מפוטרים בצוותא/ הדר שבת
רועי מליח רשף, הוא מחזאי ישראלי מוכשר שאחראי על עשרות מחזות שמועלים כאן בארץ (ולעיתים גם מחוץ לארץ) מידי שנה, עשה זאת שוב כשכתב את ״מפוטרים״.
ההצגה מספרת על עולם ההייטק הישראלי בו החלום גדול מדי והלחץ נוראי מדי.
בימינו, כשהמציאות של עולם ההייטק מתפתחת והופכת למרכז חיינו, המחזה הזה כמו מתבקש, והבאתו על במת תאטרון ״הצוותא״ עוד יותר.
ביים בהצלחה יפה יובל קורן, את שלושת השחקנים, אבי גולומב, אשר הופיע בעבר בהצגת יחיד שנכתבה גם היא ע״י רועי מליח רשף, תמיר גינזבורג וליאת צדקיהו.
העלילה מתרחשת בתוך משרד קטן וצפוף, בעל פתקים רבים של משימות שיש לעשות, בתוך חלל שצבעיו הם רק לבן, שחור וצהוב.
אנחנו פוגשים את תמיר מלאכי, הצעיר, שנמצא יום ולילה במשרדו, משתדל לפענח את הקודים שעולים לו מול המסך בכל רגע נתון, כשהוא לחלוטין נכנע להם, ונופל למראה שחורה כל יום מחדש.
יחד איתו נמצא גם אבי מלאכי,אחיו, במשרד ומנסה בכל כוחו למצוא לעסק הקטן שלהם משקיע רב ממון.
ברקע משתררת האימה שאבי כל רגע מלקבל התקף לב, בעקבות היסטוריה משפחתית-
טלפון אחד ממשקיע עשוי לשנות את העתיד של הסטארט אפ שלו ובעיקר את החיים שלו.
הוא לא ייתן לשום דבר לחבל לו בעתיד, אחרת הוא יפסיד הכול וזה לא בא בחשבון גם אם זו משפחה.
לתמיר יש יום הולדת, ואף אחד לא זוכר.
הוא מתוסכל ופגוע, ובלית ברירה פונה לגיסתו, ליאת.
ליאת צדקיהו, הלא היא ״ליאתי״ בהצגה, אשתו של אבי מלאכי, מייצגת את הצד הנשי, בעד חופש, ובוגרת לימודים לרפואה משלימה סינית, אנחנו פוגשים אותה רגע לפני שהיא מגשימה את החלום שלה, פותחת קליניקה לרפואה, ויוצאת לפרסום ענק.
היא מבינה את אחיו הצעיר של אבי, בעלה, שזקוק לקצת חופש, כששומעת ממנו, שהוא מרגיש כלוא, שמעולם לא נפגש עם בחורה, ומעולם לא טייל בעולם, ומייעצת לו מתוך תמימות לצאת לחופשה, לעזוב הכל, ולנסוע.
תמיר שומע לעצתה ולוקח את זה צעד אחד רחוק יותר מחליט להתפטר, קונה את הכרטיס טיסה הראשון שהוא רואה באינטרנט.
באותו הרגע של ההחלטה של תמיר, נמצאים בידו החלומות של אמו, שיהיה הילד המוצלח, החלומות של ליאתי, לעבור לקליניקה משלה, והחלומות של אבי.
אבי עובר התמוטטות שמובילה להתקף לב.
״מפוטרים״ היא כתבת החדשות שמעולם לא שודרה לנו בטלוויזיה, היא האמת שמסתתרת מאחורי יצורי חדי הקרן המליינים בערוץ 2, היא בעיקר פשוט המציאות עצמה, נטולת הסתרות.
ההצגה נגמרת בסוף פתוח כאשר אין לדעת מה יהיה עתידם של צמד האחים, וגם של ליאת.
על התפאורה והאביזרים- דניאל קפלן
הרצפה כולה הייתה מכוסה בד פלסטיק לבן, התלבושות נעו על גווני הצהוב לבן, כמו גם הפתקיות הצהובות שהיו על השולחן הלבן לאורך כל ההצגה.
מבחינת אביזרים ותפאורה, ההצגה הייתה מינימליסטית אך מדוייקת. ניתן היה לראות ירידה לפרטים כאשר גם הגרביים של תמיר היו בצבע צהוב, בעוד שנעליו היו לבנות.
על התאורה- נמרוד דנישמן
בכל פעם היה יציאה לחלום המדומיין שעתיד כל רגע לקרות לתמיר ואבי, התאורה השתנתה לגווני כחול וירוק שיצרו לנו מעין תאורת לד של משחק מחשב, בו השחקנים הם הדמויות.
רוב הזמן התאורה הייתה צהובה, שהבליטה לנו את הפתקים בצורה כזו שהיה ניתן לקרוא ממש כל פתק אפילו הקטן שבהם במשימות המתישות המותלות על תמיר, אך עם מעט גוון כחלחל לאורך כל ההצגה.
בסצנה הרומנטית בין אבי לבין ליאתי, התאורה נעה יותר לכיוון עלומת אור ועמעום ושירתו את אווירת ה״תשוקה״ כהוגן.
על המוזיקה -יובל קורן
היה ניתן לזהות מכנה משותף לכל הבחירות המוזיקליות בהצגה והן העוסקות במציאות מדומה, בחלום.
כל השירים היו באנגלית, להיטים אמריקאיים, מאוד רחוקים ממציאות היומיום, ממציאות המלחמה, והישראליות.
בכל פעם שאחת מהדמויות נכנסה למעין לופ משל עצמה של כעס, נשמעה אותה מנגינה, כמו של מערבולת, הממחישה לנו את עולמה הפנימי של הדמות ברגעים אלו ממש.
לסיכום, ההצגה הייתה לי תענוג של ממש.
שעה ועשרים של קומדיה משובחת מלאת הפוגות קומיות ודרמטיות.
מומלץ מאוד להגיע ולצפות, רק אל תשכחו להכין את הבקבוק מים לידכם, ולשתות ממנו רק ברגעי החושך, כי אחרת פשוט לא תצליחו לנשום.
מאת: רועי מליח-רשף
בימוי והפקה מוסיקלית: יובל קורן
ייעוץ אמנותי: נועה שכטר
עיצוב תפאורה ותלבושות: דניאל קפלן
עיצוב תאורה: נמרוד דנישמן
ע.במאית: עדי פאול
שחקנים: אבי גולומב, תמיר גינזבורג, ליאת צדקיהו
אריזה גרפית: גיא ישראלי
צילום: רועי מליח רשף ויובל קורן
משך ההצגה: 80 דקות