תובנות מהספרים "לא מבליג יותר" (הוצאת (ePublish ו"מאחורי מחסן שקים" (הוצאת אסיף) מאת שמוליק טסלר
רונית כהן זמורה היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית
בספרים "לא מבליג יותר" (הוצאת (ePublish ו"מאחורי מחסן שקים" (הוצאת אסיף) כותב שמוליק טסלר על חייו כבן לאם ניצולת שואה, שלא שיתפה אותו בטראומה שעברה שם. הוא גדל בקיבוץ בתקופה שבה הלינה הייתה בבית ילדים, כך שנחסכו ממנו שיחות המתחילות בבדיחה ומסתיימות בדמעות. שמוליק, שבילדותו לא זכה לחיבוק הורי, זוכה לקבל חיבוק הראשון מאימו בהיותו בוגר, לאחר שירות צבאי, כאשר ביקרו עימה במחנה ההשמדה שם איבדה את כל משפחתה.
ספריו כוללים סיפורים קצרים שרובם מתרחשים בקיבוץ ומעניקים חיים חדשים לעולם הישן. הוא מספר כי בילדותו סבל מהפרעת קשב וריכוז והתקשה להסתגל למסגרות הנוקשות של הקיבוץ. במיוחד סבל מאוד בבית הספר שבו המחנכים השפילו והענישו אותו. החיים למדוהו כי "אם אין אני לי מי לי", ולכן מצא דרכים מקוריות להתמודד עם קשייו דרך העתקה, זיוף חתימת הורים והיתחלות על מנת לא להגיע ללימודים. בקיבוץ הוא העביר את ימיו בגידולי שדה עד שהתגייס לצנחנים ונהיה קצין מוערך. לאחר מכן הקים משפחה עם ארבעה ילדים ולמד קורסים רבים ובהם גם כתיבה יוצרת.
את ספרו הראשון "לא מבליג יותר" (הוצאת (ePublish הקדיש לבנו דור שנטל את חייו בעודו נער, משום שרצה לשנות את המציאות רוויית רגשי אשמה. קריאת הסיפורים שכתב שמוליק טסלר העלתה אצלי את השאלה: מהו הכוח המניע מאחורי רצונו לנבור מחדש בעבר, לפתוח את הפצעים שהגלידו ולהעלות את הטראומות שבחייו על הכתב?
שמוליק טסלר לוקח את הזיכרונות שלו וכותב אותם מחדש, בתקווה שבהתעסקות במילים יש כוח מרפא. אך האם יש כוחו לשנות את הדרך בה הוא חווה את הזיכרונות? או האם נגזר עליו לחיות עם אותה תפיסה הנובעת מזיכרונות אלו כל חייו בלי אפשרות לשנות ולשפר אותה?
קיימות בפסיכולוגיה שתי דרכים להתבוננות על זיכרונות העבר:
הפסיכואנליטיקן מייקל אייגן בספרו "קשרים חבולים" טוען כי דווקא היחסים שהכי מזינים אותנו הם גם אלו שהכי מכאיבים ופוצעים. לפי אייגן, החיים הם מרוץ מכשולים של פגיעות, טראומות ולבבות שבורים. על פיו, ללא החבלה אין הרגשה שהיחסים אמיתיים, אך עם החבלה החיים קשים מאוד. השורשים של החבלה הראשונה נעוצים בקשר הראשוני עם דמות משמעותית, בדרך כלל עם האם. מקורו בפנטזיה של התינוק שהאם תספק את כל צרכיו, תזין אותו ותהיה שם בשבילו בכל עת שיצטרך. אולם פנטזיה זו מתנפצת ויוצרת כאב וכעס עצום לתינוק היוצרת פציעה שמחבלת בנפשו ומעלה אצלו את תחושת השנאה.
בתחושות הראשוניות האלה נטוע בכל אחד מאתנו מקור התסכול המלווה אותנו כל חיינו, היוצר את המתח בין הרצון להיות תמיד נאהב לבין ההבנה שרצון זה לא מתמלא. לכן רגשות של כעס ותסכול הן בלתי נמנעות, למרות שלעתים הן באות לידי ביטוי באלימות, בהתפרצויות זעם, בהתמכרויות שונות ואפילו במחלות פסיכוסומטיות. אותן תחושות לא נעימות שעולות בנו ברגעים אלו נובעות מקשרים חבולים שניטעו בנו מילדות. לא ניתן להימנע מהן, אך אפשר גם לנתב את הרגשות האלה למקום של יצירה ושל תקוה.
דרך נוספת להסתכל על זיכרונות העבר של שמוליק טסלר הן כ"רוחות רפאים" שעוברות כמו "מטען גנטי" מדור לדור. חלקן מודעות וחלקן בלתי מודעות, אך כולן עוברות כחוט השני מדור לדור וקובעות את איכות החיים ואת דרכי ההתמודדות עם הסוגיות השונות המתעוררות בחיים. שמוליק יודע שלא ניתן לשנות את העבר, לוקח אחריות ליצירת הווה ועתיד טוב יותר לו ולמשפחתו ומוצא דרכים לעקוף את "רוחות הרפאים" באמצעות פיתוח תגובות מושכלות ולא אוטומטיות ליצירת נתיב חיים חדש.
אפשר לומר כי שורשי נתיב זה נזרעו על ידי אימו בדרך, שבה העבירה לו את רצונה כי לא יישא תווית של "בן לניצולת שואה" ויצרה בית שמח עם כמות רבה של בדיחות. דרך זו מאפשרת לו להשיל ממנו את השיירים ההרסניים ולטעת במקומם זיכרונות מכילים יותר שמאפשרים לו התפתחות וצמיחה אישית.
ניתן לומר כי שמוליק טסלר אימץ את שתי הגישות הבאות בהתמודדות עם זיכרונותיו:
הגישה הנרטיבית – שאותה פתח הפסיכולוג מייקל וויט. זו גישה סיפורית הדוגלת בכך שניתן לשנות את המיקוד והדגש בסיפור על ידי בניית סיפור אלטרנטיבי. אין גרסה נכונה אחת של הזיכרון. לכן ניתן לבנות זיכרון אלטרנטיבי ומסתגל יותר, שכולל התבוננות מזווית אחרת, חיובית יותר שיקל על התחושות.
הגישה של הפסיכולוגיה החיובית – שאותה פתח מרטין סליגמן. גישה זאת טוענת שתפיסת המציאות תלויה במה שאדם בוחר להתמקד, היא תלויה באופן שבו הוא מכוון את העדשה שלו, לאן הוא בוחר להסתכל וכיצד הוא מפרש את המציאות. לכן יש להשקיע כוחות בדרכים שבהן ניתן לפתור את הבעיה, לחפש חוזקות באדם ולטפחן.
שמוליק טסלר החליט לכתוב את סיפור חייו מזווית ראייה אחרת כדי לשנות את העבר לגרסה כפי שהיה רוצה שבאמת יקרה. לכן הוא כותב מחדש את התקופה המטלטלת ביותר של חייו. בכתיבתו הוא מנסה לשנות את תהליכי העבר, מתקן את הכשלים ומוריד מהם עצבות ואשם ומכוון את עדשת חייו לכיוון חיובי. כך למשל, בסיפורו הוא מוצא את עצמו מדבר עם המורה כדי שיוותר לו על העונש.
מתן פירוש אחר לזיכרונות על פי גישות אלו איפשר לשמוליק טסלר להשפיע על איכות חייו ועל טיב יחסיו עם האחר. בסיפורו הוא מחבק את נכדו שמחזיר לו חיבוק ענקי. בחיבוק זה שמוליק רואה בדמיונו את אביו, זיכרונו לברכה, מחבק אותו חיבוק שמעולם לא נתן לו.
