מעבר חיי/ הלל שטרית

פרק א

"זהו דורית, זה סופי! מנחם הבוס שלי אמר שהמפעל פשט את הרגל ושאין לנו סיכוי להציל את המצב". 

"אז מה נעשה יאיר? זה אומר שניאלץ לעבור דירה?"

"נו באמת, דורית, זה לא ברור לך? במקום שהפרנסה – שם גם אנחנו".

"לצערי אתה צודק", אמרה אימא ויצאה מהמטבח בראש מורכן. ישבתי בחדרי וניסיתי להתרכז בספר שקראתי, אך לשווא. השיחות של אבא ואימא מדאיגות אותי בזמן האחרון. מבין השורות, אני מבין שהמפעל שאבא עובד בו כמהנדס עומד להיסגר, וזה אומר שאנו ניוותר ללא פרנסה.

אימא נכנסה למיטתה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה בקול שקט, "מה קרה? הכול בסדר?" אימא נאנחה וסיפרה לי את אשר אבא אמר לה. הרגשתי שהיא מאוכזבת מאוד. "נמשיך לשוחח בבוקר, טוב חמוד? אני עייפה". היה נראה שאין לה חשק לדבר על הנושא.

הנהנתי לאות הסכמה. אימא נשקה למצחי לברכת לילה טוב.

למוחרת הגיע אבי בשעות אחר הצוהריים הביתה. הוריי ניהלו את אותו הדיאלוג שניהלו אמש, אך הפעם הם הזמינו גם אותי לשיחה.

"תראה דוד, אנו נאלצים לעבור דירה עקב סגירת המפעל שבו אני עובד ופתיחתו במקום אחר, זה המצב.אנו נאלצים לעבור דירה כדי שנהיה יותר קרובים למיקום המשרד, וכדי שנוכל להתפרנס כראוי".

ראיתי שעיניו של אבי נוצצות, אך לא משמחה, אלא מעצב. היו לו דמעות בעיניים.

רציתי להראות להוריי שאני רגוע, היות שאבא היה עצוב מאוד ואימא יחד איתו. "טוב, קורה, אז מה הלחץ? נסתדר, לאיזה רחוב עוברים?" פלטתי באופטימיות רבה.

"רחוב?" גיחך לפתע אבי, "אנו עוברים לעיר אחרת חמוד".

"עיר?" חזרתי בשאלה, כשדמעות חונקות את גרוני ועומדות לפרוץ החוצה. האופטימיות שהרגשתי נעלמה כלא הייתה.

"כן, עיר", ענה אבא, "אנחנו עוברים לעיר חיפה".

"חיפה?" שאלתי בתדהמה, "לא שמעתי עליה הרבה, אבל השם שלה די מוצא חן בעיני חיפה=חי פה, שם יפה". אמרתי זאת אך ורק כדי לעודד ולהרים את המורל של הוריי. ליבי הלם בחוזקה, אבל לא רציתי להראות זאת, גם ככה היה קשה להם מאוד.

עברו להם חודשיים טעונים בביתנו, עד אותו היום שבו משאית ההובלה עצרה בחריקת בלמים מתחת לביתנו, ביום המעבר. הגיע היום שלו ייחלנו כולנו, או שלא. 

מהמשאית יצאו חמישה גברים חסונים – הסבלים, אלו אשר יעמיסו לנגד עינינו את חפצינו. הם התחילו להעמיס ארגזים על המשאית.

אימא התרוצצה בבית כדי לבדוק שהכול ארוז, ואבא הדריך את הסבלים. רק אני נותרתי באמצע הסלון והסתכלתי סביבי בכאב לב.

"זהו, אני עוזב את הבית, את העיר ואת החברים שאיתם גדלתי," חשבתי בליבי בעצב, ואף אמרתי, כדי לתת תוקף לדברים, ודמעות הציפו מיידית את עיניי.

"כולם לעלות לרכב, אנחנו נוסעים," קול חזק הקפיץ אותי.

"רגע! חכו!" נשמע קולו של נועם, חברי הטוב ביותר, "רגע! באתי להיפרד סופית, ויש לי כמה מכתבים וגם דיסק לתת לך, דוד!"

חיבקתי את נועם חזק. "באת במיוחד כל הדרך מהבית שלך, רק כדי לתת לי דיסק?" אמרתי לו בהתרגשות רבה, כשגרוני חנוק והדמעות מציפות אותו. ידעתי כי ייתכן שזוהי הפעם האחרונה שבה אזכה לראותו.

נועם השפיל מבט ואמר, "לא הצלחתי לישון בלילה, אבל בשבת הראשונה אחרי שהבית מוכן אני אצלכם ב"ה, אם זה בסדר מבחינתך!"

"זה יותר מבסדר מבחינתי, חברי הטוב!" חיבקתי את נועם חזק. המחשבה על האפשרות כי ניפרד רק למשך זמן-מה עודדה אותי. הוא נתן לי את הקופסה שבה הונחו המכתבים והדיסק ונכנסתי לרכב. אבא התניע, ויצאנו לדרך.

בדרך, אבא קרא את תפילת הדרך, ואני ואימא ענינו "אמן". בפעם הזו הרגשתי שזו לא רק תפילת הדרך לנסיעה, אלא לחיים שעתידים להיות לנו.

הנסיעה עברה די בשקט, אם כי מדי פעם בפעם צלצול הטלפון הנייד של אבי קטע את הדממה. נרדמתי, וכשפקחתי את עיניי ראיתי את הים. הנוף היה מדהים, הים היה רגוע והמון אנשים הסתובבו על החוף.

"איפה אנחנו?"

"אוו, התעוררת, דוד! ישנת די הרבה זמן. אנחנו כבר בחיפה."

"וואו, הנסיעה עברה מהר!"

"אמרתי לך שישנת הרבה זמן."

אני והוריי צחקנו ביחד.

"הגענו?" שאלתי לאחר זמן-מה.

"תחנה אחרונה! הנה הבית שלך, צא לראות, דוד!" אמר אבי, והתרגשות מהולה בחשש נשמעה בקולו.

יצאתי מהרכב ונכנסתי בכניסה פרטית לתוך חצר ענקית, עם דלת כניסה גדולה ויפה.

"נו, דוד, בוא לראות את החדר שלך!" שמעתי את אימי נלהבת.

נכנסתי בדלת ענקית, הבית היה גדול מאוד, יפה ומרווח, עם חלונות מרהיבים שמבעדם חדר אור שהאיר את הבית כולו. "זה החדר שלך!" אמרה אימי בהתרגשות, וניכר כי אף היא, כמו אבי, חוששת מתגובתי.

נכנסתי וראיתי חדר מרווח עם חלון גדול שמשקיף לנוף מקסים של עצים ירוקים, ואז שמעתי את קולו של אבי קורא לי. הגעתי בהליכה מהירה אל החצר. "רוצה שנלך לעשות סיור בשכונה?"

"כן, אני אשמח!" עניתי בהתרגשות.

"אז בוא נלך." יצאנו מהשער. "אתה אוהב את הבית החדש ואת החדר שלך?"

"כן, אני אוהב מאוד, גם את החדר שלי וגם את הבית. החדר שלי יפה, גדול, מרווח, נקי – מושלם בעצם."

"אני שמח מאוד שאתה מרוצה. הדעה שלך הייתה חשובה מאוד עבורי במעבר הזה. חששתי מאוד שהיא תהיה שלילית, ואני ממש שמח שהיא חיובית."

לאחר חצי שעה של דיבורים, אני ואבי חזרנו הביתה. הסבלים כבר היו בשלבי סיום, ואימא סידרה את הבית בדקדוק, תוך הקפדה על הפרטים הקטנים.

לקראת הערב נשמעה דפיקה בדלת. מי זה יכול להיות? שאלתי את עצמי, איננו מכירים כאן אדם,

האם ייתכן שכבר התגעגעו ובאו לבקר?

אימי פתחה את הדלת ובפתח עמדה אישה בסביבות גילה של אימי, מטפחת לראשה.

"ברוכים הבאים! אני השכנה מהבניין הסמוך. הבאתי לכם עוגה חמה, ואם אתם צריכים משהו, בשמחה, אל תהססו לבוא אלינו. שמי אסתר."

אימי מאוד שמחה והודתה לה, ואסתר השכנה הלכה לביתה. 

"איזה יופי, זה כל כך מרגש שמישהו חושב עליך בלי שאתה מודע לקיומו."

רבע שעה לאחר מכן סיימו הסבלים להכניס את כל הארגזים לביתנו, ואימא כבר הספיקה לסדר את כל הבית. יצאתי לחצר והתיישבתי על הנדנדה.

מה אני עושה? איך אני מכיר כאן חברים חדשים? עזבתי חברים כל כך טובים. מעניין איך סניף בני עקיבא כאן, הציפו מחשבות רבות את ראשי.

השעה הייתה מאוחרת, וניסיתי להיכנס למיטה ולישון, אבל לא הצלחתי להירדם כל הלילה. התהפכתי במיטה מצד לצד, עד שלבסוף, לאחר זמן רב, נרדמתי.

בבוקר התעוררתי מוקדם והלכתי עם אבא אל בית הכנסת לתפילת שחרית. "דוד, אתה יודע שהיום אתה הולך לכיתה ח' בבית ספר כאן בשכונה, תתארגן מהר, שלא נאחר!"

התרגשתי מאוד, זה היה הרגע שממנו הכי חששתי, וגם הרגע שלו הכי ציפיתי. אכיר חברים. ייחלתי לכך שיקבלו אותי יפה.

אימא הסיעה אותי לבית הספר. כשהגענו ניהלנו אימי ואני שיחת היכרות קצרה עם המנהל, ולאחר מכן פגשתי את המחנכת, שמה היה אפרת והיא הייתה די נחמדה.

בשתי הפגישות הייתי פיזית, אבל איני יכול להגיד שגם נפשית. בראשי התרוצצו מחשבות אחרות לגמרי.

"אתה איתי, דוד?" שאלה אפרת המורה בקול חוקר.

"כן כן, בטח!" עניתי מבולבל.

עליתי עם אפרת לכיתה.

כשנכנסנו, כל העיניים הופנו אליי. "הילד החדש בכיתה," כך הציגה אותי המחנכת.

החבר'ה הסתכלו עליי במבט בוחן, והתחלתי אני בעצמי לבחון אותם. קול רם העיר אותי מהרהוריי. "דוד, בוא, שב לידי, יש פה מקום פנוי!"

ראיתי בחור גבוה מסוף הכיתה מנופף לי בידו, כמנסה לומר לי לבוא לשבת לידו. הסתכלתי על המורה וחיכיתי לאות ההסכמה שלה. היא הנהנה בראשה ואמרה, "זה בסדר, דוד. זה יועד. לך שב לידו ותצליח. ברוך הבא לכיתתנו!"

רגליי נשאו אותי לכיוון יועד. התיישבתי לצידו. יועד טפח על כתפי ואמר, "הֵי אחי, שיהיה בהצלחה."

"תודה."

הרגשתי שדמעות מציפות את עיניי. הרגשתי שאני רוצה לחזור לבית הספר הקודם, עם כל החברים שגדלתי איתם. כל כך רציתי לחזור. אפילו הייתי מוכן לראות את המורה המעצבן למתמטיקה שתמיד צורח עלינו. הכול, רק להיות שם שוב.

זהו! היום הראשון ללימודים הסתיים סוף-סוף! חזרתי הביתה, הייתי עייף מאוד. הרגשתי שאני רוצה רק לישון, לא רוצה לדבר עם אף אחד. הרגשתי בבית הספר, אף על פי שאני בכיתה ח', כמו ילד ביום הראשון בגן, כשאימא עוזבת אותו והוא כועס על העולם והדבר היחיד שהוא רוצה זה לחזור הביתה.

בינתיים אבא התחיל לעבוד במפעל החדש והיה די מרוצה מהשינוי שככל הנראה היה לטובה. אימא מצאה בינתיים עבודה בבית ספר יסודי כמחנכת והייתה די מרוצה אף היא. נראה היה שהחיים מתחילים להסתדר, ואני התחלתי להכיר חברים חדשים.

ביום חמישי הגיע המדריך של בני עקיבא לכיתה, ניגש אליי ואמר, "אהלן דוד, שמעתי עליך מהחבר'ה בכיתה. אני רוצה שתבוא לפעולה בשבת, ובמוצ"ש אנחנו נפגשים בסניף למלווה מלכה, וציפור קטנה לחשה לי שאתה מנגן בגיטרה, אז אשמח שתביא את הגיטרה ואני בטוח שכולנו נהנה מאוד."

ערב שבת הגיע. האווירה בבית הכנסת הייתה נעימה, התפילה הייתה מעט שונה, אך אבא נראה שלֵו ורגוע, ואימא חייכה אליי מעזרת הנשים. יועד נכנס לבית הכנסת, התיישב לצידי וחייך.

סיימנו את התפילה בשירת אדון עולם וראיתי שכל החבר'ה הצעירים יוצאים לכיוון הרחבה הגדולה ומשוחחים שם. התקדמתי לכיוון החבר'ה מהכיתה שלי, שעמדו בשתי קבוצות.

"דוד! שבת שלום, איך אתה?"

"בסדר, ב"ה."

"אתה יודע שאחרי הארוחה אנו נפגשים כאן, אז תבוא, טוב?"

הנהנתי בראשי לאות הסכמה. סיימנו את ארוחת השבת אצל אסתר השכנה שאירחה אותנו יפה מאוד. הוריי הלכו הביתה, ואני הלכתי אל הסניף, לפגוש את כל החבר'ה.

כולם כבר ישבו על הספסלים ושרו שירי שבת. האווירה הייתה קסומה, אבל בכל זאת משהו היה חסר. איני יודע מה היה חסר, או מי היה חסר.

במוצ"ש הגעתי לסניף עם הגיטרה וכולם קיבלו אותי בשמחה. כולם חוץ מגיורא, שעיקם פרצוף ושאל אותי, "אז מה, אתה מנגן?"

"כן," עניתי לו.

גיורא הביט בי, בחן אותי ואמר, "נו, אז איך כאן? אני רואה שנכנסת לעניינים די מהר."

"מהר?" עניתי, "יכול להיות."

יועד רץ לעברי וצעק, "נוו דוד, כולם מחכים לך! יאללה, תוציא את הגיטרה ותתחיל לנגן כבר!"

הרגשתי לא נוח ממבטיו החוקרים של גיורא, אך ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא סתם בחור שמנסה לעצבן אותי ולא מעבר. ניגנתי והחבר'ה שרו, היה נחמד מאוד, אבל כשחזרתי הביתה מאוחר, כל הזמן רדפו אותי מבטיו של גיורא.

כך עבר לו הזמן, והשיחות עם נועם והחבר'ה מתל אביב התמעטו. המחשבות עליהם החלו להיפסק, ממש על פי המשפט: "רחוק מן העין – רחוק מהלב". הזמן חלף לו, וככל הנראה המעבר היה טוב עבור כולנו והועיל לנו.

חלף זמן, וחיינו התנהלו כהרגלם. ערב אחד ישבתי בחדרי כשברקע מוזיקה, ועשיתי סדר בחפצים שלי. לפתע מצאתי קופסה די מוזרה שהייתה לי מוכרת, ומשום מה, כשאחזתי בה, כל גופי הוצף ברגש ובשמחה, ובה בעת בעצב ובגעגועים.

לאחר מכן, הבנתי מדוע. פתחתי את הקופסה ומצאתי בתוכה ערמת מכתבים וגם דיסק. ניסיתי להיזכר מהיכן הקופסה הזו מוכרת לי. חשבתי וחשבתי, עד שלפתע פרצתי בבכי חזק, מפני שנזכרתי מאיפה המכתבים הללו והדיסק. חזרתי זמן רב אחורה במחשבתי ונזכרתי, נזכרתי בכל חבריי: בנועם, חברי הטוב ביותר – כשנזכרתי בו ירדו לי המון דמעות, בדני, בשי, בציון, בחיים, בשלום וב... וברננה.

העדפתי תחילה להאזין לדיסק. פתחתי את הדיסק ועליו הייתה תמונה שלי בגדול והיה כתוב עליה: "דוד מלך ישראל חי חי וקיים!!!!! מכל ילדי בית הספר".

התחלתי לבכות כמו תינוק עוד לפני ששמעתיו. הכנסתי את הדיסק לטייפ, ובחשש רב לחצתי על play.

לפתע נשמעה מוזיקה קצבית. חבריי הטובים כתבו מילים על השיר המוכר והמקורי "זה כינור דוד ביד דוד המלך":

לפני שנים רבות שמעו בארץ ישראל,

קולות ניגון שירה ומזמורים.

בצליל כה מיוחד ובנעימה טובה,

כשיר ציפור זמיר בין העלים.

פזמון: זו גיטרת דוד ביד דוד המלך,

הפורט על מיתריה.

כטוב ליבו באושר לעת ערב,

מלווה הוא את שיריו.

לפני שנים רבות בשערי ירושלים,

ניצבה נפעמת בחלון רננה.

הביטה במשעול ובעיניה אור,

רוקד דוד ובידו גיטרה.

פזמון...

כל-כך התרגשתי ופניי היו אדומות מרוב בכי,

אך למרות כל הקושי החלטתי לפתוח מכתבים.

דמעות הציפו את עיניי, עד כדי כך שלא ידעתי אם כדאי לפתוח את המכתב השני היות שהיה לי קשה מאוד עם המכתב של נועם.

פתחתי את המכתב ופתאום ראיתי שהמכתב הזה הוא מרננה! רננה הייתה בת מהשכבה שלי, וגם הייתה בשבט שלי בבני עקיבא, ואם לומר את האמת? אז יש סיכוי כזה ש... אני מרגיש ש... זאת אומרת... אני די מחבב אותה.

החלטתי לפתוח את המכתב למרות כל הקושי והחשש שבדבר. המכתב היה מונח בתוך מעטפה מהודרת עם עיטורים יפים בצבע תכלת – הצבע האהוב עליי. פתחתי את המעטפה המהודרת כשאיני יודע אם לבכות או לצחוק, ובה היה כתוב:

בס"ד

דוד,

אתה בטח תהיה המום כשתפתח את המכתב. מה פתאום אני כותבת לך? אז הסיבה היא שלא הסתדר לי שאתה עוזב ככה פתאום, אחרי שאנחנו ביחד מהגן.

רציתי לאחל לך בהצלחה ואני מקווה שבע"ה תמצאו את מקומכם ונחלתכם בביתכם החדש.

אני בטוחה שתחסר לנו בכיתה. מי יצחיק אותנו באמצע השיעור ויעשה מעשי קונדס בהפסקות?

אני בטוחה שתצליח גם באזור החדש שאליו אתם עוברים, ואני מקווה שתבוא לבקר מדי פעם.

שלך,

רננה.

הייתי בהלם.

לזה לא ציפיתי.

רננה, מה פתאום?

המכתב של רננה הציף בי המון מחשבות ואף רגשות.

בעודי שקוע בקריאת המכתב פעם נוספת, קולה של אימי קטע אותי. ניגשתי למטבח ואימי אמרה לי, "דוד, בוא נשתה קפה, אני רוצה לדבר איתך קצת."

התיישבתי.

"אתה מרוצה מהמעבר, חמוד?"

"כן, אני מרוצה מאוד, אבל..."

אימי מיד שלחה לעברי מבט חד ומופתע. "אבל מה?"

עניתי לה בגמגום, מפני שפחדתי שהיא תתאכזב, "ישנה רק בעיה אחת קטנה".

"ומה היא?" שאלה פעם נוספת.

הבטתי באימי רגעים אחדים ולבסוף השבתי לה, "לא משנה."

הלכתי לסניף כי הרגשתי שאני חייב להתנער ולהתרוקן מכל המחשבות שהציפו בי המכתבים, ובעיקר מכתבה של רננה.

"דוד!" שמעתי את קולו של המדריך שלי, נריה, קורא לי. "דוד! כבר נרשמת למחנה? בעוד יומיים מסתיימת ההרשמה!"

"אה, עוד לא נרשמתי. אבל אני ארשם היום בעז"ה."

"תירשם, יהיה ממש כיף! כל סניפי בני עקיבא מכל הארץ יבואו!"

"כן, זה יכול להיות נחמד. אין בעיה, אני ארשם!"

בבוקר שלאחר מכן, לאחר לילה מתיש של מחשבות ונדודי שינה, הגעתי לכיתה וגיורא עמד ליד הדלת והניח את ידו על המשקוף כדי שלא אוכל להיכנס. גיורא חייך חיוך שטני ופלט, "אמור סיסמה! אחרת אתה לא נכנס!"

"נו, בחייך גיורא, אין לי כוח למשחקים שלך, תן להיכנס!"

גיורא לא הזיז את הידיים והרגשתי שהוא מנסה להתגרות בי.

"גיורא, תעיף ת'יד, תן לעבור!"

הרגשתי שליבי הולם בקרבי ושאני ממש מתעצבן ובעוד רגע אתפרץ על גיורא, אך גם ידעתי שאני יותר בוגר ממנו וניסיתי לעבוד על עצמי כדי להתגבר על היצר הרע שרוצה שאריב איתו. ניסיתי לבקש מגיורא יפה, אך הוא בשלו, "נו, אמור סיסמה!"

ניסיתי להזיז לו בכוח את היד, אך גיורא תפס לי את היד בחוזקה ושאל אותי בקול רציני וכועס, "אז מה אתה חושב, שאם אתה "הכי חדש" יש לך יותר זכויות? אתה לא חושב שנכנסת יותר מדי מהר לחבר'ה?!"

נשמתי בכבדות, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ומהיכן בא כל הכעס שהוא צבר בתוכו כנגדי. מה כבר עשיתי לו? ומתי בדיוק?!

נכנסתי לכיתה מתנשף ופרוע. אף אחד מהחבר'ה בכיתה לא ראה את כל מה שקרה. הם רק שאלו, "מה קרה לך, דוד? אתה נראה נסער."

"שום דבר מיוחד," כך השבתי לכולם. התיישבתי במקומי והתחלתי לקרוא, אני אפילו לא זוכר איזה ספר זה היה, רק רציתי להיראות עסוק כדי שלא ישאלו אותי שאלות נוספות.

בינתיים בחצי עין ראיתי את גיורא נכנס לכיתה אדום כולו. הוא מתח את חולצתו מטה, חיזק את הסיכה בכיפתו, שלח לעברי מבט חד, תוקפני וישיר והתיישב במקומו.

התפללתי בליבי שלא יפנה אליי, מפני שהייתי בטוח שאתפרץ עליו ולא אעמוד בניסיון מולו.

מאותו היום לשמחתי הרבה גיורא לא התעסק איתי יותר ושמר ממני מרחק, אך האווירה בינינו הייתה מתוחה מאוד.

לאחר זמן רב, הגיע סוף-סוף מועד היציאה למחנה.

כולנו עם תרמילים על הגב, חיכינו לאוטובוסים. אני בינתיים ניגנתי לחבר'ה בגיטרה. כולנו ישבנו על המדרכה, והייתה אווירה טובה מאוד.

האוטובוסים הגיעו לאחר זמן רב, וכולנו רצנו לעברם כדי לתפוס מקומות. יועד צעק לי מקצה האוטובוס, "דוד! נו בוא כבר!"

התקדמתי לכיוונו, והתיישבתי לידו.

הנסיעה הייתה מהנה. אכלנו, צחקנו, שרנו, דיברנו, עד שלבסוף הגענו. לאחר שכולם ירדו מהאוטובוסים התחלנו ללכת במסלול, שהיה די קשה, ולקראת הערב הגענו למקום הלינה.

מיקמנו את שקי השינה שלנו באזור הלינה, שסומן בחבלים צהובים. לאחר חצי שעה בערך התחילו להגיע המון אוטובוסים עם המון חבר'ה מכל הסניפים בארץ. כולם התמקמו על פי סימון החבלים – לכל מחוז היה צבע משלו.

הרגשתי מין התרגשות שקשה לי להסביר, מין פרפרים בבטן. חיפשתי את החבר'ה שלי – את נועם ואת כל שאר האנשים היקרים שהשארתי בבית הקודם. לקחתי את הפנס ועברתי קבוצה-קבוצה, עד שפתאום שמעתי קול מוכר שצעק, "נוו חבר'ה! בואו נעשה מורלים!"

ידעתי שזה נועם. התחלתי לצעוק בטירוף, "נועם! נועם אחי! איפה אתה?!"

סביבי היה רעש והמולה רבה של כל החבר'ה, אך לא התייאשתי והמשכתי לצעוק ולחפש את נועם, עד שפתאום חשתי שמישהו קופץ עליי ומחבק אותי חזק.

הסתובבתי ודמעות היו בעיניי, נועם עמד מולי.

הוא נראה גדול יותר, חזק יותר, ממש נער. התרגשתי כל כך לראות אותו. שוחחנו במשך שעה, החלפנו חוויות, ולאחר מכן ביקשתי ממנו להראות לי איפה כולם, והוא לקח אותי למחנה שסומן בצבע ירוק.

פגשתי את כולם, דיברנו ודיברנו וכך חלפו להן שלוש שעות. בערך בשעה אחת-עשרה בלילה שאלתי את נועם, "תגיד, רננה יצאה למחנה?"

נועם חייך וענה, "בטח! בוא נקרא לה."

הלכנו לעבר האזור של הבנות. נועם התקדם וביקש מלילך, אחת הבנות מהשבט שלו, לקרוא לרננה. כשרננה יצאה מאזור הבנות, מאוד התרגשתי. גם היא השתנתה, היא נראתה עדינה מתמיד, והיא גם גדלה.

היא שאלה את נועם אם הכול בסדר, ונועם ענה לה

"בטח! רק יש מישהו שמתעניין בשלומך."

"מה? ההורים שלי הגיעו?! איזה הורים יש לי, הם לא יכולים יום בלעדיי!"

נועם צחק. "לא! יש פה מישהו אחר."

רננה לא ראתה בחושך, היא הדליקה את הפנס שלה והאירה עליי.

"ערב טוב לך, רננה," אמרתי נרגש.

"דוד?! ערב טוב גם לך! מה שלומך? וואו, כמה זמן."

"מצוין לגמרי, תודה."

ישבנו מתחת לעץ, רננה, נועם ואני, והתחלנו לדבר ולספר זה לזה את מה שעבר על כל אחד מאיתנו מהיום שעברתי דירה. לא רציתי שהלילה ייגמר.

אך לפתע – צעקו ברמקול דבר שהשתיק את שיחתנו מיידית: "דוד! דוד! סניף בני עקיבא חיפה! חזור למקום הלינה שלנו, אנו דואגים לך! איפה אתה?!"

חשבתי בהתחלה שאני לא שומע טוב, אך כשנועם ורננה אמרו לי שניהם בהחלטיות רבה לרוץ, הם הבהירו לי שזה נכון.  

"בוא נלך להגיד למדריך שלך שהכול בסדר, ואחרי זה נמשיך לדבר," הציע נועם, וכך היה.

הגעתי למקום הלינה, וראיתי רק את יואב עומד באמצע עם פנס. ניגשתי אליו. "יואב, מה קורה? איפה כולם?" יואב הסתכל עליי במבט בוחן. "דוד! אני לא מאמין! אתה פה? הכול בסדר איתך? כולם מחפשים אותך כבר שעה! מהר! תתקשר למדריך ותגיד לו שאתה פה ושהכול בסדר איתך! מה קורה לך? איפה היית עד עכשיו? כולם דואגים לך!"

"אהה... עניתי מבולבל.

"יואו לא נעים לי שכולם מחפשים אותי. בסך הכול הלכתי לפגוש את החברה שלי מהבית הקודם".

"בסדר, עכשיו הכול בסדר".

ענה יואב. "נוו תתקשר למדריך!"

התקשרתי לנריה, המדריך שלי. שמעתי אותו צועק, "דוד? דוד, זה אתה? הכול בסדר? איפה אתה?"

"כן נריה, הכול בסדר. אני... מצטער, הייתה אי-הבנה. פשוט הלכתי לסניף אחר וישבתי שם, לא חשבתי שאני צריך לעדכן אותך."

נריה הגיע מתנשף כולו ואמר, "שתהיה בריא, דוד. טוב, העיקר שב"ה הכול בסדר איתך!"

ראיתי את כולם חוזרים מזיעים ומתנשפים. כולם באו לעברי, טפחו לי על הכתף ואמרו, "העיקר שהכול טוב."

כולם מלבד גיורא כמובן. גיורא התקדם לעברי ואמר לי במעין צעקה, "מה הקטע שלך? זה מה שאני צריך לעשות? במקום לנוח אני צריך לחפש אותך? אני צריך להזיע בחיפושים אחריך כשאתה יושב לך עם חברים?!"

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני חייב התנצלות לחבר'ה, וכמובן גם לגיורא. הפעם האמת הייתה לצידו.

"חבר'ה, אני ממש מצטער, לא התכוונתי. הייתי בטוח שכל אחד יכול ללכת לאן שהוא רוצה," כך הסברתי לכל החבר'ה. הרגשתי שהם הבינו.

בינתיים, בצד, עמדו וחיכו להם רננה ונועם. הלכתי אליהם, "אני ממש מצטער שכל הבלגן הזה קרה בגללי."

"לא נורא, שטויות," השיבו פה אחד. שמחתי מאוד שהם מבינים ואמרתי להם, "בואו נמשיך את השיחה מאיפה שהפסקנו," ובאמת כך היה, כל הלילה ישבנו, צחקנו, דיברנו, מחינו דמעה, זה היה ערב מהנה מאוד. הספקנו לישון רק שעתיים.

בבוקר קמנו מוקדם מאוד, התלבשנו, התפללנו, ואז הקומונרית אמרה, "כל הסניפים! עכשיו כולם יוצאים למסלול. כל סניף עולה על האוטובוס שלו!"

חשתי לחץ, הרגשתי שאני לא רוצה להיפרד. כל מצב הרוח שלי התקלקל ברגע אחד.

כולם התארגנו ועלו לאוטובוס, ורק אני נותרתי אחרון וחיכיתי שכולם יעלו. פתאום שמעתי את נועם צועק מאחוריי, "אז מה דוד, שוב אתה נעלם לי?"

דמעות חנקו את גרוני. הסתובבתי אליו וראיתי אותו מוחה דמעה. זרקתי את שני התרמילים שהיו עליי וחיבקתי את נועם חזק חזק.

"לא קל לי להיפרד ממך ומכל החבר'ה שוב, נועם. תקשיב, אתה חייב לי ביקור! השבת הזו אתה אצלי!"

"בוא נדבר. אולי אתה תבוא אליי כדי שתפגוש את כולם?"

"נדבר," השבתי לו.

בליבי ייחלתי לזה הרבה יותר, היות שרציתי לפגוש עוד כמה אנשים יקרים לליבי. עליתי לאוטובוס והתיישבתי. לא רציתי להביט לאחור ולראות אותם מתרחקים מחיי שוב. אני לא יכול לשאת את הפרידות האלה, הן קשות  לימאוד, בכל פעם מחדש.

האוטובוס התרחק ממקום הלינה, וכשעשה זאת הרחיק אותי מיתר חבריי האהובים, והותיר בקרבי זיכרונות בלבד.

האוטובוס החל בנסיעה לכיוון האזור שבו ייערך המסלול. המסלול הזה, אף הוא לא היה קל,

על אף העובדה שאני אוהב מאוד טיולים בטבע. לאחר המסלול לקח אותנו האוטובוס הביתה, וכך תם לו המחנה שהשאיר לי טעם של עוד, ושהותיר בי הרבה זיכרונות.

התחיל שבוע בבית הספר עם עבודות, מבחנים, שיעורים... אבל כל השבוע הייתי כולי שקוע במחנה, בשיחה שהייתה לי עם נועם ורננה, והחלו לעלות בי הגעגועים שהציפו אותי בהמון רגשות.

יום חמישי הגיע סוף-סוף. השבוע המתיש הזה הסתיים, ונותר רק לקוות שהצלחתי בכל המבחנים והעבודות.

אימא הייתה בעיצומן של ההכנות לשבת, וריח התבשילים הטוב נישא לאורך המסדרון היישר מן המטבח. אני ישבתי בחדרי ושמעתי מוזיקה, חושב לעצמי, כמה מתאים היה עכשיו אילו ישבתי עם נועם ושוחחתי איתו. היינו שומעים יחד מוזיקה טובה.

זה הזמן, אמרתי לעצמי, אני מתקשר עכשיו לנועם ומזמין אותו לשבת! וככה עשיתי. התרגשתי לחייג את המספר של הבית של נועם, המספר שבימים שבהם גרתי בתל אביב היה המספר היחיד שחייגתי, והרבה.

מעברו השני של הקו, שמעתי את הקול המוכר, שלצערי הרב כבר ניתן להגיד כי הספקתי לשכוח, קולו של אביו של נועם.

"שלום יצחק!"

"אני לא מאמין למשמע אוזניי! דוד? מה שלומך ילד?! איך המעבר? מה שלום הוריך היקרים? תדרוש בשלומם!"

שוחחתי ארוכות עם יצחק, אביו של נועם, עד שקיבלתי את נועם.

"תקשיב," אמרתי לנועם בקול החלטי מאוד, "השבת אתה אצלי! ובלי תירוצים! עוד הערב אתה עולה לאוטובוס ומגיע אליי!"

נועם גיחך ואמר לי, "תגיד, אתה בסדר? מחר אני לומד. אבל אתה יודע מה? מחר ב"ה אני מסיים ת'לימודים ויוצא אליך באוטובוס הראשון!"

מאוד שמחתי.

סיימנו את השיחה והמשכתי לחייך מרוב האושר שהציף אותי. גם הוריי מאוד שמחו על האורח שמגיע אלינו.

נועם הגיע אלינו ארבע שעות לפני שבת. ירדנו לים, שכבנו על החול ודיברנו. הרגשנו כאילו אנחנו משלימים את כל הזמן שהפסדנו. צחקנו, העלינו זיכרונות, שחינו והיה לנו כיף כמו תמיד.

כשהגענו לביתי, התארגנו, קיבלנו את השבת בהדלקת הנרות של אימי ויצאנו לכיוון בית הכנסת. סיימנו את התפילה. נועם היה מרוצה מזמירות השבת. הוא אהב את התפילה, את השכונה, את החבר'ה, את הבית החדש, ונראה היה שהוא מרוצה וכמובן שמח בשבילי. לאחר שסיימנו את ארוחת השבת והתענגנו עם כל מטעמיה של אימי, נועם ואבי שרו כל שיר אפשרי לכבוד שבת. לאחר מכן יצאנו לשבת על הנדנדה שבגינה, ודיברנו.

נועם אמר שמאז המחנה יש משהו שמאוד מציק לו, שהוא חייב לשאול אותי עליו, ושאם לא בא לי לענות אני לא חייב. נלחצתי. מה זה יכול להיות?

הייתי מאוד סקרן, ואף בעל תקוות... ומצד שני חששתי שייגע בנקודות שבהן אני מעדיף שלא לגעת.

נועם פתח ואמר, "אתה זוכר שכולם חיפשו אותך במחנה? כשכולם חזרו היה בחור אחד עצבני שלא נראה היה שהוא מחבב אותך במיוחד, הוא דיבר אליך בטון שמאוד לא מצא חן בעיניי. מה הסיפור שלו?"

"אה, גיורא?" עניתי והנפתי את ידי כאות זלזול, תוך אנחת רווחה בליבי, על כך שנחסך הנושא האישי. "אני לא יודע מה הוא רוצה ממני, אבל מהיום שנכנסתי לכיתה הוא לא חיבב אותי וזה היה הדדי. לא יודע למה, אף פעם לא שאלתי אותו מה הקטע שלו. האמת? אף פעם לא התעמקתי בזה, כי זה לא הטריד אותי במיוחד."

בליבי חשבתי כי רק נועם חברי הטוב מסוגל לשים לב לפרט כה שולי, ועוד במצב ההוא, כשכולם היו לחוצים כל כך.

דיברנו על כל כך הרבה דברים, ממש השתדלנו להדביק את הפערים, והם היו גדולים. גדולים מאוד.

נועם סיפר לי על הקושי הגדול שעבר כאשר עזבתי, בכל זאת החבר הכי טוב שלך עוזב, זה לא פשוט בכלל.

לפתע הבנתי כי אינני היחיד שהיה לו קשה. הבנתי כי הותרתי מאחור חברים רבים, אשר גם להם הייתה התמודדות לא קלה בהרבה משלי. אני לא היחיד שהיה לו קשה. מנחם? מעציב?

הסתיימה לה השבת ונועם ואני נפרדנו וקיווינו שהפרידה היא רק לזמן קצר. ליוויתי את נועם לתחנה המרכזית, חיבקתי אותו חזק, כמסרב להיפרד, והבטחנו זה לזה שאנחנו לא נפרדים לזמן רב.

ביום ראשון לאחר השבת הכיפית שהייתה לי עם נועם, הייתה לנו פעולה. הקדמתי וישבתי על ספסל כדי לחכות ליתר חבריי.

ניגשה אליי אחת הבנות, יעל שמה, מהשבט שלי. "היי דוד, מה שלומך?"

"בסדר."

יעל חייכה אליי ואמרה, "אתה יודע שיש לנו ידידה משותפת?"

"ידידה משותפת? לנו?" גירדתי בראשי כלא מבין.

מי זאת יכולה להיות? הרהרתי.

"רננה!" פלטה יעל בהתלהבות, "אתה זוכר אותה? היא מהשכונה הקודמת שבה הבנתי שגרת, אתה בטוח זוכר אותה, רננה יוספי!"

"בטח שאני זוכר! אני מתכוון, כן. זוכר אותה," אמרתי לאחר שהבנתי שנשמעתי נלהב יתר על המידה, "איך אתן מכירות?" בליבי חשבתי שוב על האופן שבו עניתי וגיחכתי לעצמי. זוכר? אוי... כל כך הרבה יותר מזוכר!!!

"אז ככה, אימא של רננה ואימא שלי חברות ילדות, ובכל פעם שהן נפגשות אז גם אנחנו, הילדים, נפגשים וכך אני מכירה את רננה. אתה יודע שרננה כבר הייתה אצלי בבית? היא הייתה עם משפחתה מספר פעמים לשבת, והם אמורים להגיע בזמן הקרוב לשבת. דרך אגב, רננה מכירה היטב את הסניף ואת חברותיי."

"איזה נחמד," עניתי, ובתוך ליבי שמחתי מאוד, היות שידעתי כי בקרוב אפגוש את רננה.

"טוב," אמרה יעל, "אני מאחרת לפעולה, אז שבוע טוב לך דוד."

"שבוע טוב יעל!" עניתי, די מבולבל מכל הסיפור.

צירוף מקרים נחמד, איזה עולם קטן, חשבתי לתומי וייחלתי בליבי שהשבת המדוברת תגיע במהרה. בינתיים עבר לו הזמן ואימא הספיקה להוליד לי אח שמילא את ביתנו בהרבה בכי ושמחה.

לאחי קוראים איתי. איתי מפונק מאוד ובכיין, אבל עם כל זאת אני אוהב אותו מאוד.

בזמן זה הספיק אבי להתקדם בחברה שבה עבד ולהגיע לדרגת סגן מנהל, ולכאורה הכול התנהל על מי מנוחות, הכול היה בסדר גמור, אפילו יותר.

הגעתי לסניף, ומרחוק נוכחתי בדמות מוכרת. זו היא? זו לא היא? שאלתי את עצמי.

כן! זו היא! ענה לי קול פנימי.

"שבת שלום, דוד!"

"שבת שלום גם לך!" עניתי והרגשתי נבוך מרוב כל האושר שהציף אותי.

"סליחה רננה, אני נכנס לתפילה, ניפגש אחרי?"

"כן," השיבה בחיוך חינני אופייני, "גם אני נכנסת לתפילה."

אני לא יודע למה, אבל התפילה הזאת נראתה לי ארוכה מתמיד. סיימתי להתפלל ויצאתי החוצה. חיפשתי במרץ את רננה, ולפתע שמעתי צחקוקים מאחורי גבי.

"מחפש מישהו?" נשמע קול מאחוריי.

"כן!" אמרתי והסתובבתי. לפניי עמדו רננה ויעל, כשהן לבושות בבגדי שבת אשר הולמים אותן.

התחלנו לשוחח, עד שיעל אמרה, "טוב חברים, ההורים שלי מחכים, לא נעים שנאחר, אז שבת שלום לך, דוד."

"שבת שלום," עניתי מאוכזב.

גם רננה נראתה כהולכת בלית ברירה, וכל הדרך היא הסתובבה אחורה, כמבקשת שאומר משהו.

לפתע קולי נשמע מבלי שאבקש, ושמעתי את עצמי צועק, "תחזרו לסניף אחרי האוכל!"

יעל צעקה "בסדר!" בתגובה, וכך באמת היה. הן חזרו אחרי האוכל, ישבנו בסניף, שוחחנו והחלפנו חוויות. השיחה קלחה לה והיה נחמד מאוד. לאחר מכן נפרדנו לשלום, ומאז...

מאז לא ראיתי את רננה.

הימים עברו. בינתיים אחי הקטן, איתי, גדל לו, והתברר כי הוא סובל מבעיית נשימה קשה, שמצריכה טיפולים רבים ואשפוזים. עברה עלינו תקופה לא קלה, היות שבכל פעם שאיתי אושפז,

כולנו "בילינו" עימו בבית החולים.

בוקר אחד נכנסתי לכיתה באיחור, כשבגופי עייפות מצטברת לאחר לילות ללא שינה. המורה אפרת פנתה אליי, "דוד, בזמן האחרון האיחורים שלך לא נראים לי, מה קורה? מה עובר עליך? האם ההורים יודעים כי אתה מאחר הרבה בזמן האחרון?"

עניתי בהתנצלות שאחי הקטן, איתי, מאושפז בבית החולים עם בעיות נשימה, ואני והוריי רוב היום נמצאים לידו בבית החולים. היא נראתה כמתנצלת וביקשה ממני שאשב במקומי, ואמרה שבערב היא תיצור קשר עם הוריי כדי לדרוש בשלומו של אחי.

בהפסקה התעניינו החברים בשלומו של איתי ואמרו שיבואו לשמחו בבית החולים.

הגעתי לבית החולים והוריי ישבו ליד איתי אשר נראה מאוד חיוני ושמח. לאחר כמה דקות הגיע בחור לבוש חלוק לבן ועליו תג עם השם פרופ' שניידר. הוריי לחצו את ידו ואמרו לו, "נעים מאוד, פרופ' שניידר, שמענו עליך רבות."

פרופ' שניידר הציג את עצמו כמנהל מחלקת ילדים, וביקש לבדוק את איתי. נלחצנו קצת מהבדיקה, אך פרופ' שניידר היה כל-= כך עדין עם איתי, וזה הקל מאוד על כולנו. בסופה של הבדיקה, פרופ' שניידר קבע כי איתי בסדר והוא מאמין שתוך מספר ימים ישחררו אותו הביתה. פרופ' שניידר הסתובב לצאת מהחדר, אבל לפני שיצא פנה אלינו ואמר, "דרך אגב, נשלחתי לכאן על ידי בני גיורא שביקש שאבוא לראותכם. אז רפואה שלמה! ואם אתם צריכים את עזרתי, בשמחה רבה, אשמח בכל שעה."

"תודה רבה, פרופ' שניידר!"

שמעתי את עצמי בולע את הרוק מרוב שהרגשתי לא נעים. הסתכלתי על הוריי, שהיו נרגשים. הם הסתכלו עליי ולאחר הרהורים שאלו בפליאה, "זה לא אותו גיורא שמציק לך ואתם לא מסתדרים?"

"כן," השבתי מבולבל ונבוך, "כן, זה הוא. איזה לא נעים, אפילו לא ידעתי שאבא שלו מנהל מחלקת ילדים..."

נשארתי המום במשך כמה דקות, עד ששמעתי במסדרון רעש של שירה. יצאתי החוצה וראיתי את החבר'ה מהכיתה. אחד הגיע עם כובע של ליצן, אחד עם אף של מוקיון ואחד כשלראשו פאה, הם באו לשמח את הילדים החולים, ובפרט את איתי, אחי.

הם נכנסו לחדרו של איתי, שרו, רקדו והציפו בשמחה את המקום. מאוד שמחתי והערכתי את שעשו, זה ממש לא מובן מאליו, חשבתי לעצמי. איזה כיף לי שיש לי כאלו חברים!

כל הלילה לא הצלחתי להירדם, היות שחשבתי איזה חבר יצא גיורא. למרות כל חילוקי הדעות שהיו לנו, הוא פשוט שם הכול בצד והתנהג אליי ממש כאל חבר.

בבוקר התעוררתי מוקדם, ושמעתי את אבי משוחח עם אימי, שישנה כל הלילה לצידו של אחי בבית החולים. "יופי, אז אני בא לאסוף אתכם בעוד חצי שעה, תודי לכל הצוות גם בשמי."

הלכתי לבית הספר במצב רוח טוב ומרומם, וכשהגעתי חיפשתי את גיורא על מנת להודות לו.

ראיתי את גיורא מתקדם לכיווני. כשהוא התקרב, הדבר הראשון שעשיתי היה פשוט לרוץ לעברו ולחבק אותו חזק. גיורא היה די בהלם מהתגובה שלי, אך הוא החזיר לי חיבוק חברי.

"אתה לא מבין כמה התרגשתי כשאבא שלך בא לבקר את אחי. הוא כל כך עודד אותנו. תודה לך, גיורא," פלטתי בהתרגשות.

הוא חייך ואמר בגיחוך, "נו באמת, אתה לא צריך להודות לי, זה מה שחבר אמור לעשות למען חבר."

"כן, אתה צודק," אמרתי, "אבל זה לא כל כך ברור, ועוד בינינו! לאחר כל חילוקי הדעות שהיו לנו."

"נו באמת, דוד," גיחך גיורא, "תתבגר כבר, הרי אנחנו כבר לא בכיתה ח'!"

שמחתי מאוד שגיורא הגיב כך, ונכנסנו לכיתה כשחיוך על פני שנינו.

בצוהריים חזרתי לביתי, ושמחה רבה הציפה אותי כאשר ראיתי את הוריי ואת אחי הקטן והאהוב,

איתי, ששוחרר מבית החולים. מאוד התרגשתי כשהוא קידם את פניי, בליווי הוריי היקרים. רצתי לעבר אחי בחיבוקים, והתעלמתי מהערות הוריי שמלמלו, "בזהירות, בזהירות." רק רציתי לחבק את אחי ששהה כל השבוע בבית החולים. זה היה שבוע קשה מאוד בשבילי, בשביל הוריי וכמובן בשביל איתי אחי.

לאחר מכן חיבקתי חזק גם את הוריי, שנראו רגועים. מאוד שימח אותי שהם היו רגועים, בייחוד לאחר שכל השבוע ראיתי אותם בלחץ רב.

ישבנו לאכול את ארוחת הצוהריים בשמחה וברוגע, כולנו.

לאחר כחצי שנה מצאתי את עצמי מדריך של שבט מעפילים בבני עקיבא. הדרכתי את כיתה ח'. נהניתי מאוד מההדרכה. הרגשתי שאני משקיע המון בשבט שהדרכתי, ושאכפת לי מהם.

השתדלתי בכל פעולה להעביר מסר חינוכי ומוסר השכל כדי שהחבר'ה יצאו עם משהו מהפעולה. אני זוכר שלפני שנבחרתי למדריך, הייתי בלחץ היות שרציתי מאוד להיות מדריך בסניף שלנו ולא בסניף רחוק, מפני שאז איאלץ ללכת ברגל כל שבת, וזה פחות נוח מסניף ליד הבית. וכך באמת היה, קיבלתי את ההדרכה בסניף שלנו ומאוד שמחתי.

נחשו עם מי הדרכתי?

לאן שהחיים מובילים אותנו... הדרכתי עם גיורא!

מאוד שמחנו כשנבחרנו להדריך יחד. לעיתים היו בינינו חילוקי דעות לגבי תוכן הפעולה, אך הצלחנו להתגבר עליהם, ולעיתים שילבנו ביניהם.

זה היה בשבת לאחר הפעולה ולאחר תפילת ערבית. הקומונרית הזמינה את כל המדריכים לישב"צ – ישיבת צוות.

"שלום לכל המדריכים, אני רוצה לתת לכולכם את המכתבים שאני מחזיקה ביד," פתחה הקומונרית בשיחה והצביעה על המכתבים שהונחו בשתי ידיה.

"מה כתוב בהם?" שאלו מיד כל המדריכים והמדריכות בקול מופתע, חושש ונרגש.

"אני בעצמי לא יודעת, הרכז שלח לי אותם דרך חבר שלו שגר קרוב לכאן, ואחיו בסניף שלנו. הוא התקשר אליי ביום שישי בצוהריים, הוא הודיע לי שהוא שולח את המכתבים, ושעליי לחלק אותם לכל המדריכים. גם אני שאלתי אותו את אותה השאלה שאתם שואלים, אבל הוא אמר לי שהוא חייב להתכונן לשבת שכמעט נכנסת. הוא אמר 'את כבר תראי' וסיים את השיחה. עדיין לא עשינו הבדלה, אז תיאלצו לגלות מה כתוב בהם בבית."

ברגע שהגעתי לביתי עשיתי עם הוריי הבדלה ורצתי לחדרי כדי לפתוח את המכתב.

במכתב היה כתוב כך:  

בס"ד

שלום למדריך      דוד     !

אנו שמחים לבשר לך כי השבוע תיערך פגישה בין כל המדריכים מכל הסניפים בארץ.

הפגישה תיערך ביום שלישי כ"א סיוון, בגן סאקר בירושלים. אורך הפגישה הינו כשלוש שעות, מהשעה 16:00 ועד השעה 19:00.

ישנן הסעות למקום בשעה 14:25.

אנו מודיעים כי האוטובוס יצא בדיוק בשעה זו, והוא לא יחכה למדריכים שיאחרו. המאחרים ייאלצו להשיג הסעה עצמאית, בעזרת תחבורה ציבורית או על ידי אחד ההורים.

על כל המדריכים להביא עימם: קטע קריאה קצר שהכינו, המתאר את אישיותם, את השקפת עולמם, וקצת את התכוננותם לפעולות והקטע החינוכי אשר הם דורשים שיהיה בהן.

במהלך הפגישה יהיה מנגל, שתייה ובשר טעים מאוד, כך שתחולק ארוחת צוהריים במקום.

בברכה,

רכזי בני עקיבא

כל הארץ

התרגשתי מאוד מהנסיעה ומהפגישה עם כל החברים הוותיקים, וכמובן החדשים, שאני מקווה לרכוש, וחבריי הטובים ביותר, אלו שעדיין שוכנים בליבי מאז עזבתי את מקום מגוריי הקודם, תל אביב, לפני שנים מספר...

לאחר כשעה התחלתי לכתוב את השקפות עולמי, מעט על אישיותי, דרך ההתכוננות שלי לפעולות והמסר שאני דורש שיהיה בהן, כפי שהתבקשתי לכתוב במכתב לקראת הפגישה.

זהו, יום שלישי הגיע! הציפייה גרמה לזמן שבו חיכיתי להימשך רבות ולהרגיש כנצח.

התרגשתי מאוד לקראת הפגישה. קמתי מוקדם, התפללתי שחרית בביתי, ארזתי תיק והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, שבה חיכו כל חבריי מהמקום – גיורא, יניב, רונן, גיא ועוד המון חברים מהכיתה.

"היי חברים!"

"היי דוד!" אמרו כל חבריי פה אחד.

"נו, מתרגש?" אמר גיא בקול רעננן.

"בטח, איך אפשר שלא?" אמרתי בשמחה ובמתח.

"אני מקווה שכתבנו אותו דבר במסר החינוכי, שלא יהיו בושות!" 

"אל תדאג גיורא, הכול יהיה בסדר. נקווה שכן."

"אל תפתח פה לשטן!" אמר גיורא בהתלוצצות.

האוטובוס הגיע לתחנה, עלינו עליו כולנו. התיישבתי ליד גיורא, שהזמין אותי לשבת לידו.

"אני מזהיר אותך דוד! יש לי בחילה בנסיעות ארוכות!"

"אל דאגה גיורא. אני ממילא ישן כל הדרך, זה לא יפריע לי."

הדרך עברה די בשקט, מלבד השירים ששרנו מדי פעם:

"מי שמאמין לא מפחד – את האמונה לאבד,

ולנו יש את מלך העולם,

והוא שומר אותנו מכולם!!!"

"יניב! יש ילדים שרוצים לישון, אתה מוכן להיות בשקט?"

"איזה חנונים כולכם, אתם רוצים להיות מומיות?! בואו נעשה מורלים, בואו נשיר! רוצים? סבבה, גם נרקוד! אל תהיו כאלה!!!"

"שקט יניב! דוד רוצה לישון, ואני רוצה להקיא!"

"תודה על ההגנה, גיורא, ועל הפירוט!"

"אין בעיה, דוד, גם לי מתחיל לכאוב הראש."

יניב היה ה"ליצן" של הכיתה, הוא נהג תמיד לעשות את המורלים, לפעמים זה טוב ולפעמים לא. לדוגמה, באוטובוס זה לא טוב, במחנה, כשקשה לכולם במסלול, זה כן טוב. רק שהוא עושה את זה בכל זמן ובכל מקום.

לאחר שיניב התעייף מהמורלים שעשה, הוא נרדם ומיד אחריו נרדמתי גם אני וישנתי שנת ישרים.

***

"להירגע! להירגע כולם! שבו במקומות שלכם בלי לזוז!!!"

התעוררתי לשמע צעקות וחריקות בלמים עזות. ראיתי שחור. צעקות, רעש ולחץ מילאו את האוטובוס.

נרדמתי שוב.

לא ידעתי מה קרה איתי, רק שמעתי כל הזמן קול מוכר, צועק אליי.

"דוד. דוד. תענה לי. בבקשה..."

"הנה הוא פותח עיניים! הוא מתעורר!!! בואו לראות!"

התעוררתי למראה הוריי מביטים מעליי, ובפניהם ניכרת אכזבה. מבטם הביע חשש, פחד ומעט שמחה על כך שהתעוררתי.

ראיתי את אבא מחבק את אימא ושניהם בוכים. ראיתי המון אנשים לא מוכרים, עם חלוקים לבנים לגופם מתרוצצים סביבי. "מה? איפה אני? מה אני עושה פה?! מה קרה לי???"

התחלתי לצעוק. חשתי כאבים עזים בכל הגוף. הייתי מפוחד. חשתי שכולם סביבי, ואף על פי זה, אני לבד, בעולם משלי.

"דוד, אתה בסדר? הכול בסדר איתך?"

"מה קרה לי???"

ניסיתי להזיז את איבריי, אך גופי בגד בי, לא יכולתי לזוז. צעקתי מכאבים עזים אשר הציפו את גופי. ישנתי, אני לא זוכר כמה זמן. אני רק זוכר שפקחתי את עיניי וראיתי את הוריי יושבים על כיסאות לידי, ואימא אומרת לאבא, "הוא התעורר. תקרא לרופא."

אבי פעל כדבריה של אימי.

הרופא ניגש אליי, שאל לשלומי ומה מידת הכאב שאני חש מאחת עד עשר.

"שמונה."

האחות הזריקה לי זריקת הרגעה. נרגעתי מעט, ואז שאלתי את אימי מה קרה.

"דוידי, בדרך לפגישה של בני עקיבא, בירושלים, הייתה תאונה. האוטובוס התהפך. אתה וכל חבריך נפגעתם. אבל עכשיו ברוך ה' התעוררת."

"מה?! תאונה??? לי???"

"כן חמוד, אתה צריך לנוח, עכשיו הכול בסדר איתך ב"ה! תנסה להירדם, יש לך סיוטים,

הרופא אמר שאתה חלש."

צללתי לשינה עמוקה.

"ניתוח מיידי! ניתוח מיידי!" התעוררתי לשמע הצעקות של הרופאים אשר מילאו את החדר. היו סביבי המון רופאים. נכנסתי ללחץ.

הובלתי לחדר הניתוח בעזרת מיטת בית החולים במהירות על ידי מספר רופאים.

"למה מנתחים אותי? מה קורה?! מה איתי???" שאלתי פעמים רבות, אך ללא כל מענה. הרופאים היו בלחץ ולא שמעו אותי, והמיטה לא חדלה מנסיעתה עד שנרדמתי.

מתברר שהתעוררתי לאחר יומיים שלמים שבהם הייתי באשפוז. נפצעתי קשה מאוד.

הייתי בטיפול נמרץ במשך שבוע, שבו ניסו לייצב אותי. הרופאים כמעט הרימו ידיים וכמעט נאלצו לכרות לי את רגל ימין, הרגל שבה הייתה הפגיעה הקשה, ושבה עלול להיווצר זיהום.

לא אשכח את אותו היום שבו פרופ' רפאל הזמין אותי ואת הוריי לשיחה. במהלך השיחה נאמר לי שמצבה של רגל ימין הולך ומחמיר מיום ליום, ושאני חייב לעזור לשקם אותה, עם הרבה כוח רצון ואמונה, על מנת שאוכל לדרוך עליה, ולא – ייאלצו לכרות לי אותה.

באותו היום סירבתי לקום מהמיטה. הייתי חסר מוטיבציה, ולא היה לי מצב רוח. בכיתי. אני זוכר שבכיתי כמו ילד קטן. לא הצלחתי להתמודד עם העובדה שאולי לא תהיה לי רגל.

נאמר לי שחבריי הגיעו לבקר, אך סירבתי לראותם. הרופאה הודיעה לי שהיא צריכה לשים לי תחבושות ולבדוק מה מצבי, אך סירבתי לבקשתה בטענה שאין לי כוח ושאני עייף מאוד. לא היה לי חשק לכלום.

לא הייתי במיטבי עד אותה שיחה שבה קיבלתי קצת על הראש, ונאמר לי שאם לא אעזור לעצמי – אף אחד לא יעזור לי. החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים ומתחיל להילחם.

בבוקר, כאשר באה האחות, כבר התייחסתי אליה יותר בחביבות ולא סירבתי לטיפול ולחבישות. הרגשתי קצת לא נעים עם איך שהתנהגתי עד עכשיו, ושיתפתי את הוריי בתחושה שלי. הם הסבירו לי שקיבלתי תרופות קשות מאוד, והן אלו שגרמו לי למצבי הרוח. יום אחד אימי נכנסה עם חיוך רחב אל החדר ואמרה לי, "דוד, דוידי! תנחש מי בא? אני בטוחה שמאוד תשמח."

התרוממתי מהמיטה, וחיפשתי את מי שנכנס. לפתע ראיתי את אימי נותנת יד למישהו ואומרת, "תיכנס, תיכנס. הוא בסדר, הוא ישמח לראות אותך. רק תיזהר, יש כאן מדרגה!"

ראיתי את ערן נכנס עם משקפי שמש כהים. הוא נראה שונה מהיום האחרון שבו ראיתי אותו, אותו היום שבו עברנו את התאונה. ערן הוא מדריך מסניף אחר והכרנו באירועים מחוזיים שהיו בעבר. הדבר היחיד שאני זוכר הוא שערן צעק, "נפגעתי! נפגעתי! תעזרו לי!"

שאלתי לשלומו. אימי יצאה מהחדר כדי לתת לנו פרטיות, וערן התיישב על הכיסא. הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו, אבל לא ידעתי מה.

שאלתי, "ערן אחי, הכול בסדר? מה קורה? מה שלום כולם? עבר די הרבה זמן!"

ערן הרכין את ראשו ואמר, "דוד, מיום התאונה החיים שלי השתנו מקצה לקצה. נפגעתי קשה בתאונה. אני אחרי ניתוח. איבדתי עין, אבל נשארתי עם עין אחת בעזרתו של הקב"ה."

נשמתי עמוק. לא ידעתי מה לומר.

האם אני אמור לעודד אותו, או להתעודד ממצבי? לא ידעתי באותו רגע כיצד להגיב.

"זה בסדר, דוד," אמר ערן, "אני בסדר. התגברתי על האובדן. אני מנסה לחיות עם מה שיש, ולחיות טוב. שאר החבר'ה די בסדר, חוץ מזה שכמה נפצעו קל, אבל הם שוחררו כבר באותו היום הביתה. הפגיעה הרצינית הייתה בעצם במושבים שלנו."

בעוד ערן מדבר ומדבר, התחילו לרוץ במוחי מחשבות. ראשי כאב. הרגשתי שאין לי אוויר. לא יכולתי לשאת את תחושת האובדן של ערן, הבחור החסון והיפה, שתמיד היה אחד הטובים מהחבר'ה. צדיק אמיתי! הייתי עצוב, ממש עצוב בשבילו.

ערן, שראה שאני שוקע בתוך עצמי, אמר, "דוד, נראה לי שאתה עייף. אבוא ביום אחר. יום יותר טוב שלך. נראה לי שאתה עדיין חלש. תתחזק קצת ונבוא לבקר. אני וכל החבר'ה בע"ה!"

רציתי לחבק אותו, לומר לו את שאני מרגיש, אך לא יכולתי לזוז או להגיב.

הפגישה עם ערן ביגרה אותי. היא נתנה לי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. כל הלילה נדדה שנתי.

שאלתי את עצמי איך, איך ערן מתמודד עם האובדן. שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות, ולהרבה מהן לא היו לי תשובות. מזל שיש את האמונה.

התחלתי ללכת לשיקום באופן יום-יומי. נלחמתי בשארית כוחותיי על ההליכון. הלכתי עד שתם כוחי, וכמובן מיום ליום דעכה המוטיבציה, אך אמרתי לעצמי שאני לא מוותר! ולא שוקע וצולל לתוך ייאוש! אם לא ויתרו עליי משמיים, אני לא מוותר ככה על חיי. וכך היה.

קמתי בכל בוקר לפיזיותרפיה שהתישה אותי. קמתי בכל בוקר אל תוך אימונים ומאמץ, אימונים שלא האמנתי שאני עומד בהם.

אני זוכר ימים שהייתי צועק, "דיי!!! אני לא יכול! זה כואב! אין לי כוח להמשיך להילחם."

ואז כמו רעם שמכה בי, הייתי ממשיך.

אני זוכר שיום אחד עמדתי על ההליכון כששני רופאים לצידי, שמא אמעד, ולא היו בי הכוחות להמשיך. אך אז ראיתי את פניה הנפולות והכואבות של אימי ואמרתי לעצמי שאני חייב להצליח, אם לא בשבילי, אז בשבילה ובעבורה. ומאז אותו היום התחלתי להילחם על חיי.

במשך האשפוז היו מגיעים אליי חברים, אבל לא שמחתי לראותם. לא רציתי שהם יראו אותי במצב אשר בו הייתי, הפיזי או הנפשי.

לאחר מספר שבועות נפגשנו עם פרופסור המחלקה, שלא הפסיק להחמיא לי על כוח הרצון והאמונה שיש לי. הוא הודה שהצוות הרפואי לא האמין שאצא מזה, היות שבהתחלה לא שיתפתי פעולה ולא רציתי לעזור לעצמי, ושהסוד בהצלחה בטיפול הוא – להאמין שתצליח.

שיהיה בך הרצון לעזור לעצמך,

ומתוך כך – גם היכולת לכך.

הוריי חששו מאוד מהחלטתם של הרופאים. הם התפללו כל היום שנזכה לקבל תוצאות טובות בבדיקות, ושלא יכרתו את רגלי, ושנשוב לשגרת חיינו כמה שיותר מהר.

כאשר הפרופסור בישר לנו שתוך שבועיים ב"ה אני משתחרר מבית החולים, הוריי ואני התרגשנו כל כך. שמחנו מאוד.

כמובן אשתחרר עם קביים, אבל העיקר שאחזור הביתה, למשפחה, אזכה לחזור קצת לשגרה. נכון, יהיו בדיקות ופיזיותרפיה, אבל בכל זאת, אנחנו הרבה זמן בבית החולים. תקופה לא קלה עברה עלינו.

מהרגע ששמעתי כי ישנו סיכוי שאני משתחרר עוד שבועיים, שמחתי נורא! הייתי מאושר!!! חזרתי לשמוע מוזיקה, לדבר עם חברים בטלפון, חזרתי לחיים. החיוך שנעלם שב אל פניי.

בכל בוקר ספרתי את הימים, השעות והדקות. די, רוצה לצאת מכאן.

סוף-סוף הגיע היום המיוחל, שוחררנו מבית החולים. יצאתי לכיוון האוטו, נשמתי את האוויר הנעים והרגשתי טוב. הרגשתי הרגשה מוזרה. כשאבא נסע פתחתי את החלונות עד הסוף והרגשתי את הרוח חודרת לעצמותיי. הרבה זמן ייחלתי לחוש את האוויר הזה.

כשהגענו הביתה ראיתי בפתח הבית את חבריי הטובים יושבים בחוץ ומחכים לבואנו. בין חבריי היה נועם, חברי הטוב, וביניהם היה גם גיורא, שהגיע מדי יום לבקר אותי בבית החולים. התרגשתי ושמחתי לראות את כולם. גם ערן היה. כולם ניגשו אליי למכונית, עזרו לי להתקדם ושאלו שאלות. לא זוכר אפילו מה עניתי, או אם עניתי בכלל. אני רק זוכר שחייכתי המון. הייתי מאושר, הרגשתי שכל המעבר הזה לכאן, לחיפה, רק עשה לי טוב. זכיתי להכיר אנשים יקרים.

הרגשתי שזהו מעבר חיי.

שעשיתי דרך ארוכה עד שהגעתי לתחושה הזאת, שטוב לי.

שאני אוהב את מי שאני רואה במראה ואת חיי.

הבית היה מלא בשלטים, היה כיבוד על השולחן והכול היה מקושט בלונים. צחקתי ואמרתי לאימי, "אני מרגיש שיש לי יום הולדת!"

"דוד," אמי חיבקה אותי ואמרה, "מבחינתנו, אתה נולדת מחדש."

כל האנשים ששהו בביתי והציפו אותו, את כולם כל כך אהבתי, וריגש אותי מאוד שהם הגיעו. חשבתי על זה, והגעתי למסקנה כי להמון אנשים אכפת ממני.

במהלכה של ה"מסיבה" נשמע צלצול בפעמון השער. כולם אמרו לי, "צא, תפתח! בטח מישהו בא לראות אותך!" יצאתי לפתוח וראיתי מישהי שהציפה את ליבי באושר על כך שהגיעה.

"רננה?!" אמרתי בקול המשמיע תמיהה.

"כן דוד! זו אני! מה איתך? איך אתה מרגיש? האמת? ממש דאגתי לך! דוד! אני כל כך שמחה שאתה בסדר ב"ה! מה איתך?!"

"ב"ה עכשיו הכול טוב," עניתי מבולבל, "מה? אבל איך ידעת? איך ידעת להגיע? איך ידעת על מה שקרה?"

"אני מניחה ששכחת, אבל התאונה אירעה ביום שבו הייתה אמורה להתקיים פגישה של כל המדריכים מכל הסניפים בארץ ומכל המחוזות... כששמעתי את זה, ישר חשבתי עליך וציפיתי שניפגש. הלכתי למקום שבו היה הסניף שלך, ושמעתי שאירעה תאונה באוטובוס שבו נסעת, אז דאגתי מאוד והייתי חייבת לשאול עליך. שאלתי אחד שהיה שם, 'גם דוד היה מעורב בתאונה? קרה לו משהו???' והשיבו לי תשובה כל כך מאכזבת. תשובה שלמען האמת גרמה לי להמון עצב. תשובה שאותה לא ציפיתי לקבל. אמרו לי כי אתה הוא זה שנפצע הכי קשה. רציתי לבוא לבקר, אבל לא ידעתי אם תשמח לראות אותי במצבך. הייתי מבולבלת מאוד, והנחתי שלא תשמח לראות אנשים במצב שבו היית. חשבתי עליך המון, וחששתי מאוד לשלומך, לכן באתי כעת. נועם הודיע לי על המסיבה וממש שמחתי בשבילך. אולי אתה לא חושב ולא יודע, אבל מאז שעזבת, משהו חסר בסניף, משהו היה חסר בכיתה, משהו חסר בעיר שלנו! דוד, עד התאונה הזו לא ידעתי שאתה כה יקר לי, באמת!"

"וואו, רננה! לא ציפיתי לשמוע את זה, ועוד ממך?!"

חשתי את ליבי הולם בחוזקה עד כדי כך שפחדתי שרננה תשמע את דפיקות הלב החזקות.

"טוב, בואי ניכנס הביתה, תגידי שלום לכולם." אמרתי זאת מפני שדבריה של רננה גרמו לי להאדים, ולא רציתי שתדע כי תחושתי הדדית. נועם קיבל את רננה בהתלהבות. "אוו! סוף-סוף הגעת! טוב, אנחנו כבר יודעים שאת לא טובה בניווט, אבל לא הגזמת? סתם, בואי לשתות משהו." ראיתי כי נועם ורננה ידידים טובים מאוד.

חשתי תחושה שבחיים לא חשתי קודם. תחושה מוזרה מאוד שהציפה את כולי, שכנראה שמה קנאה, אך מה שהרגיע אותי היו הדברים שרננה אמרה לי לפני כן. דברים אלו גרמו לי להבין שאני חשוב לה. לא חשבתי כך עד לאותו רגע. חשבתי שהתחושה הזו היא חד-צדדית לחלוטין, אבל מצידי.

לא דמיינתי שהיא מרגישה כמוני.

לאחר ששתינו, אכלנו והאזנו כולנו למוזיקה טובה שאני בחרתי, כולם נפרדו ממני ושבו לביתם. נכנסתי לחדרי לאחר שלא הייתי בו זמן רב כל כך. התגעגעתי למיטה שלי, לגיטרה, למצעים שלי, לשקט שלי, לחדר שלי. התגעגעתי ממש לכל פרט.

כשהייתי בבית החולים חסר לי מאוד השקט. הסתכלתי סביבי והתרגשתי נורא.

מלבד זאת, חשתי תחושת שמחה. על המיטה היו מונחות מתנות רבות שמתברר שהביאו לי החבר'ה, בכלל לא ידעתי שהם הביאו מתנות. החלטתי לפתוח את המתנות למרות שהייתי תשוש ועייף.

המתנה הראשונה הייתה mp4 מחבר שהכרתי, ישי. הוא גם היה באוטובוס, אך לא נפצע קשה. המתנה השנייה הייתה תפילין חדשים מהוריי. מאוד הערכתי את המתנה, שידעתי כי תלווה אותי לאורך זמן רב. התפילין שלי נהרסו בתאונה, ומאז השתמשתי בתפילין שהיו לאבא. הלכתי להודות להם, ושבתי לפתיחת המתנות. הייתה מתנה נוספת, גדולה, מתנה אשר הונחה באריזה עטופה, ובתוכה הונח פתק, "צא לגינה, ואל תשכח לקחת ת'מפתח! מאיתנו, האוהבים והמעריכים, כל חבריך מתל אביב."

אני חושב שכל השמות של החבר'ה מכל השכבה הופיעו שם. מאוד התרגשתי. יצאתי מיד לחצר, נרגש כולי. מה יכולים להביא לי כל חברי ילדותי? תהיתי בליבי.

ציפה שם הדבר שלו ייחלתי יותר מכול! הוריי סירבו לקנות אותו עבורי כי הם פחדו נורא, ואמרו שאם אני באמת רוצה, איאלץ לממן אותו בעצמי – והנה קנו לי אותו כל חבריי הקודמים והאהובים!

זה היה טרקטורון! לפני התאונה הוצאתי רישיון לטרקטורון, אך לא היה לי אחד כזה.

עזבתי את הכול, הלכתי בקפיצות מרוב אושר להודיע זאת להוריי. הם התפלאו נורא, טרקטורון הינו דבר יקר, אך הם שמחו כי ראו שאני מאושר. אימא הסתכלה עליי במבט שואל ואמרה, "דוד, אתה לא מתכוון לנסוע, נכון? יקירי, לך תשכב. היה לך יום מתיש. תנוח, ומחר בע"ה יום חדש."

חייכתי להוריי ואמרתי, "תסלחו לי, אני לא יכול להתאפק. אני חייב לנסוע על הטרקטורון."

נסעתי מיד לטיול בעיר, לאחר שחבשתי קסדה כמובן – איני מעוניין בפציעות נוספות. האוויר זרם בכל גופי, בכל רמ"ח איבריי. הוא היה כה צונן, כה מרענן. התרגשתי מכל שנייה. מחשבות הציפו אותי, ודמעות היו בעיניי!

הרגשתי שאני רוצה להודות. להודות לבורא עולם, להוריי, לחבריי. הבנתי כי שום דבר, ושום רגע בחיינו, אינו מובן מאליו. הרגשתי אוויר שחשתי בו רק טרם התאונה. לאחריה, שאפתי רק את אוויר בית החולים, וכעת, פעם נוספת אני זוכה לשאוף אוויר כה צח ונקי! כל כך הערכתי את העובדה שאני זוכה לזה.

בבית החולים היו פעמים שבהן חשתי כי לא אזכה שוב לחוות תחושות מרעננות בחיי, כמו אוויר. ראיתי את קיצם של חיי, אך אז, בעקבות השיחה עם ערן שאיבד עין ונותר עם עין אחת, התחלתי להילחם, וברוך ה', אני שוב זוכה לראות את שייחלתי לו.

כל כך נהניתי לנסוע בטרקטורון. הרגשתי שדבר לא ימנע ממני לעשות את שאני רוצה. המשכתי לנסוע ולנסוע, והודיתי. לא הפסקתי להודות, לקב"ה כמובן, לזה שזיכני לחוש פעם נוספת תחושות בחיי, דבר שלא הייתי בטוח כי אזכה לו.

רציתי לצרוח מרוב שמחה, להגיד לעולם מה אני מרגיש עכשיו חזק בבטן, בפנים. הרגשתי שניצחתי. ניצחתי בגדול. אני חושב שאם מישהו היה לידי, הוא היה שומע את הזעקה הפנימית שלי.

שבתי לביתי מוקדם משחשבתי, היות שבליבי ידעתי כי הוריי בטח דואגים לי, וידעתי שתפילת ערבית תתקיים בעוד זמן קצר. לאחר תפילת ערבית שבתי לביתי, שכבתי במיטה, שאליה כה התגעגעתי, ובמוחי התרוצצו להן הרבה מחשבות; מחשבות על החיים, על החברים שהותרתי בתל אביב ועל אלו הנוספים אשר הכרתי בחיפה, או נכון יותר לומר – זכיתי להכיר. מחשבות על חבריי הטובים כל כך, ועל...

בסופו של דבר, לאחר ההרהורים הרבים, נרדמתי.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם והרגשתי שאני חייב להספיק הרבה דברים. דברים שכבר מזמן לא עשיתי מאז האשפוז. התגעגעתי לשגרה.

אף על פי שבמהלכם המטורף של חיינו, ישנם ימים שבהם אנו מותשים מן השגרה היום-יומית, בסוף, אין כמו השגרה. כפי שבחופש הגדול ישנו הרצון העז לשוב לשגרה, ללימודים, לחבר'ה. הגעתי לבית הספר. כל החבר'ה שמחו לראות אותי. חבר'ה מכל השכבות. זה נתן לי תחושה טובה. תחושה שלאנשים אכפת ממני. תחושת שייכות. אפילו ראיתי כמה מורות שהתרגשו לראות אותי. שמחתי.

בשיעור גיאוגרפיה המורה דיבר ומחשבותיי הפליגו... לכל מיני מקומות. לשיעור? לא ממש. לפתע חיי רצו למול עיניי כמעין סרט נע שמסרב להיעצר. אילולא המורה שהעיר אותי מהרהוריי, הייתי ממשיך וממשיך מבלי לחדול אף לרגע... הסקתי לאחר המקרה שמכל רגע צריך ליהנות ושכל רגע עלינו להעריך. פשוט להעריך.

הימים חלפו ואיתם המחשבות, איתם הגעגועים. ברוך השם, הלך טוב, וכבר היינו לפני מבחנים ובגרויות, מגנים, לחץ במסדרונות, מחליפים מחברות, מנסים לפתור ביחד תרגילים, לענות על שאלות, להשוות תוצאות.

נראה היה שהכול עמד מלכת, והחיים מתרכזים סביב המבחנים ובסופו של דבר – התוצאות.

אני זוכר את היום הזה, היום שבו גדי, שגדול ממני, ישב בהפסקה בצד, ניגן לעצמו בגיטרה ונראה מדוכא. ניגשתי אליו. "הֵי, מה קורה?"

גדי חייך חיוך מאולץ ואמר, "לא יכול יותר. הלחץ הזה גומר אותי. בגרויות, תוצאות, שאלות, תשובות. אין לי חיים. אני עייף."

הבנתי בדיוק על מה גדי מדבר, אבל כדי לעודד אותו אמרתי לו, "אחי, זה עוד מעט נגמר. קצת סבלנות וגם זה מאחורינו."

גדי אמר, "לא רק זה מלחיץ אותי. אני מנסה להתקבל לשייטת. אני מתאמן יום-יום על שפת הים, ואני מותש. הלחץ. היות שאני יודע כי ישנו הסיכוי שאתקבל, אני עושה כל שביכולתי. אני חייב. חייב להיות בשייטת. הבטחתי לעצמי שאני עובר ת'גיבוש, ובעז"ה כך יהיה. שבוע הבא יש מבדקים, ואז יאמרו לי אם בכלל עברתי את המיונים".

לחצו של גדי ניכר והורגש באוויר. לא ידעתי כל כך איך לרומם את רוחו. חייכתי ואמרתי לו, "הכול יהיה בסדר, ואם לא תתקבל, זה גם בסדר. יאללה נגן לנו משהו יפה."

גדי התחיל לנגן שיר של שלמה ארצי ולשיר. כל החבר'ה התיישבו סביבנו ושרנו. היה נחמד מאוד.

כשהלכתי הביתה חשבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות עם עצמי כשאסיים את הלימודים. די ברור היה לי שאני הולך לישיבה. ישיבת הסדר. לקבל כלים לחיים, להתחזק. זה ריגש אותי לחשוב על זה.

בתוך ליבי, הרגשתי שהזמן עבר, גדלתי. תמיד כשהחבר'ה הגדולים דיברו על ישיבות, על גיבושים, הרגשתי שזה כל כך רחוק ממני, ופתאום זה מתקרב. לפתע זה מרגיש קרוב מאי פעם. הבטחתי לעצמי שאני חייב לשאול את גדי עוד שבוע אם הוא התקבל לגיבוש, ואם לא – למצוא דרך לעודד אותו.

כתבתי התראה בטלפון ליום שבו אמור גדי לקבל את התשובה - האם עבר את המיונים, או שלא...

והתכנון היה ביום הזה לבוא, לעודד אותו, ואם צריך – אז לשמוח עימו בשמחתו.

קיוויתי בשבילו שהוא יתקבל, הוא כל כך רוצה, מצפה ומייחל לזה, אך בכל מקרה, אהיה עימו בעז"ה.

הזמן חלף. בגרות בהיסטוריה בעוד יומיים, וזהו. יוצאים לחופש. סוף שנה.

***

זהו. אז סיימנו 12 שנות לימוד.

התקבלתי לעבוד במפעל לנרות, למטרת רווח לפני הישיבה, רוחני וגשמי. לא רק השכר בעבור העבודה, אלא גם השכר הנפשי – שכן העבודה משלבת אנשים מיוחדים, כך שזו מעין התנדבות. במפעל עבדו ילדים מוגבלים, ואני וגלעד עטפנו את היצירות שלהם והכנסנו אותן לקופסאות מיוחדות.

הסחורה הייתה מגיעה לקניונים למכירה, וכל הכספים נאספו על מנת לעזור לאותם הילדים. כשהגעתי למקום, הסתכלתי על החבר'ה שישבו שם, ואז מנהל המפעל אמר בקול סמכותי, "תכירו."

הוא עבר אחד-אחד והכיר לנו אותם, הם היו בערך עשרה.

מדי בוקר היינו מגיעים למפעל, אני וגלעד, מתיישבים ועובדים. לאט לאט נוצר לי ולגלעד קשר עם אותם הילדים, והיה מעניין לשמוע כל אחד מהם שח בעניין רב בנוגע לסיפורו. כל אחד והעניין שלו. נקשרנו אליהם מאוד.

בוקר אחד הגענו למפעל, כבכל בוקר.

איתמר, אחד הילדים, חייך אלינו ושאל אם יש מצב שנבוא אליהם להוסטל להכיר את יתר חבריהם, היות שכולם שמעו עלינו ורוצים מאוד להכיר אותנו. הסתכלתי על גלעד ולא ידענו מה לענות. גלעד ענה בשם שנינו, "ברור שנבוא, אנחנו נשמח לעשות זאת אחי." איתמר התרגש. ראיתי שהוא מוחא כפיים אפילו שקשה לו. הוא ישב על כיסא גלגלים וגופו היה קצת מעוות. הוא נראה קטן מכפי גילו.

שמחתי לראותו מחייך ומנסה להביע את אושרו.

היו ימים רגועים במפעל, היו ימים פחות רגועים, בייחוד כשאחד מהחבר'ה בא עם מצב רוח לא טוב. באותו היום היה זה איתמר שהגיע עם מצב רוח ירוד. נקשרתי אליו. מדי בוקר הייתי ניגש אליו ולוקח אותו לסיבוב מהיר בכיסא הגלגלים, סביב המפעל. הדבר החביב על איתמר היה לרדת במורד הרחוב במהירות שבה אי אפשר לעצור.

"אני לא רוצה, אני לא רוצה!" צעק איתמר למדריך שהיה מגיע איתם מדי בוקר. שמעתי את משה המדריך צועק, "איתמר תירגע! תירגע! אם לא, אני מחזיר אותך להוסטל."

איתמר יצא החוצה במהירות, תוך שהוא מגלגל את העגלה מהר מאוד, ודמעות בעיניו.

לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד הייתי חייב לסיים כמות מסוימת של קופסאות, מצד שני איתמר כעס, והייתי חייב לדעת מה קרה לו.

התלבטתי. לא ידעתי איך איתמר יקבל את זה שאבוא אליו; אם יצעק, יכעס, יתפרע או שישתף אותי בכאבו. החלטתי ללכת לקראתו, בעוד ליבי הולם בקרבי.

ראיתי את איתמר יושב בכיסא הגלגלים, אל מול הנוף הנשקף.

התחלתי ללכת לעברו, בלי לדעת מה אומר או מה אעשה. פשוט הרגשתי שאני חייב לדבר איתו. נעמדתי מאחורי כיסא הגלגלים, ולהפתעתי הרבה הוא פתח בשיחה אשר נערכה בינינו.

"חיכיתי לך. רציתי שתבוא, והאמת? ידעתי שבסופו של דבר זה מה שתעשה."

"אני שמח איתמר. אני שמח שרצית שאבוא."

לאחר מספר שניות של שתיקה, פניתי אליו בשאלה, "מה קרה איתמר? שתף אותי."

"שב," פנה אליי בהוראה.

היה ספסל לידו, התיישבתי.

איתמר התחיל לספר לי את סיפור חייו. המילים זרמו מפיו ללא הרף, וכל פרט היה מפתיע מקודמו. מילותיו העיפו אותי למקומות שלא הכרתי, הציפו בי רגשות ומחשבות.

כל חייו של איתמר התרוצצו במוחי, כסרט נע. איתמר סיפר לי שהוא בן 13. הוא נולד למשפחה ובה שתי אחיות ושלושה אחים. הוא הבן הלפני האחרון במשפחתו.

איתמר נולד עם מחלת ניוון שרירים, אשר הולכת ומחמירה. כשהיה קטן עוד לא ידעו שהוא חולה במחלה זו, אך ככל שגדל, היה מובן לפתע הדבר.

התינוקות בני גילו החלו מתהפכים אט אט, אף זוחלים. אימו הבחינה בכך שמשהו אינו כשורה. לאחר בירורים רבים ובדיקות, גילו שאיתמר חולה במחלת ניוון שרירים. איתמר היה בבית עד גיל שש. בגיל שש, הוריו שיתפו אותו בהחלטתם להעבירו להוסטל לא רחוק מביתם, היות שאימו שעוזרת בפרנסת המשפחה, לא יכולה להישאר בבית ולטפל בו.

איתמר קיבל קשה מאוד את החלטת הוריו, ובמשך כמה חודשים מהיום שבו הכניסוהו להוסטל המדובר, הוא לא דיבר עימם. הם היו באים מדי יום לבקרו, והוא היה מסרב להתייחס אליהם, עד שנשבר בשלב כלשהו ובאיזה מקום הבין את הקושי ואת המקום שממנו נבעה החלטתם.

אחיו, שגם להם הייתה קשה הפרידה ממנו, היו באים לבקרו יום-יום.

חשתי כאב עצום. כאב שלא הכרתי. לא ידעתי מה לומר ואיך ניתן לחזק מישהו כמו איתמר, אם בכלל. לא ידעתי מהן המילים הנכונות לומר עכשיו. רק שמעתי את עצמי נושם בכבדות, ואז פלט פי, "טוב לך בהוסטל, איתמר?"

הוא חשב מעט ולבסוף השיב, "כן, טוב לי. אני אוהב את החברים. חלקם יותר, חלקם פחות. אני אוהב את המטפלים, ובסך הכול טוב לי. רק הגעגועים הביתה קשים. הוריי משתדלים לבוא לקחת אותי בכל שבת, אפילו שזה לא קל, ובמוצ"ש מחזירים אותי, ובמהלכה של השבת אני פוגש את המשפחה, משחק עם אחים שלי, מדבר איתם. אימא שלי מכינה אוכל שאני אוהב."

"אז למה כעסת היום?" שאלתי בשקט.

"אה," ענה כמבין במה מדובר, "המדריך אמר לי שהשבת אני לא יוצא, כי כנראה ההורים שלי נוסעים לאירוע משפחתי מחוץ לעיר, והמצב שלי לא מאפשר לי לצאת."

הסתכלתי על איתמר. דמעות זלגו מעיניו, והרגשתי שקשה לו.

"מה אתה מרגיש, איתמר?"

"כועס. כועס על כל העולם עכשיו. למה, למה שאני לא אסע? בגלל הכיסא הזה? בגלל איך שאני נראה? למה, למה לא לוקחים אותי?"

"דיברת על זה עם ההורים שלך?"

"כן. כמה דקות לפני שנכנסנו למפעל דיברתי עם אימא שלי, והיא הודיעה לי לאחר שהמדריך הכין אותי למה שהיא תגיד. לכן כעסתי, ואני עדיין כועס."

"רוצה שנצא לסיבוב, איתמר? שניסע במורד הרחוב? להירגע קצת, לנשום אוויר?"

ניגבתי לו את הפנים ולקחתי אותו לסיבוב. איתמר נרגע קצת, והכנסתי אותו למפעל.

חבריו שמחו לראות אותו, וגם המדריך שלא הפסיק להודות לי על שהצלחתי להרגיעו. הוא סיפר שבדרך כלל לוקח להם זמן רב על מנת להרגיע אותו.

נפרדנו לשלום מהחבר'ה של איתמר, וחזרתי הביתה מותש. יצאתי לגינה, התיישבתי על הנדנדה והתחלתי לחשוב על איתמר, על השיחה שקיימנו, וחשתי מחנק.

חשתי שאני חייב לעשות משהו, אבל לא ידעתי מה. בבוקר, כשהגענו למפעל, ביקשתי ממשה המטפל את מספר הטלפון של הוריו של איתמר. משה התפלא ולא הבין למה. הוא החל לשאול שאלות. אני זוכר שעניתי, "סיפור ארוך. עזוב, תן לי את המספר."

באותו היום עבדתי הכי מהר שיכולתי. רציתי לסיים את המכסה היומית וללכת. היו לי דברים לעשות. ואכן כך היה. סיימתי מוקדם מהמצופה, ויצאתי מהמפעל. התיישבתי על הדשא בחוץ, וחייגתי למספר שמשה נתן לי. מעברו השני של הקו נשמעה אישה.

"שלום אסתר, מדבר דוד."

הצגתי את עצמי כאחד אשר עובד עם איתמר במפעל, וסיפרתי לה על הקשר שנוצר ביני ובין גלעד לבין הקבוצה, ובמיוחד על הקשר שלי עם איתמר, הבן שלה.

אסתר, אימו של איתמר, הייתה מרוגשת. שמעתי את קולה מעברו השני של הקו. לא הייתי צריך לראות כי היא בוכה. הספיק לי לשמוע את הטון שבו היא מדברת, את קולה. ממש היה ניתן לחוש בנשימותיה.

סיפרתי לה על שקרה באותו היום שבו היא הודיעה לאיתמר על האירוע, ועל כך שהוא לא יכול לבוא. היא שתקה, ואחרי כמה שניות שנדמו כנצח, שאלה אם ארצה לבוא לביתם ולשוחח עימה,

בלי שאיתמר ידע.

"בשמחה."

ניתקתי את השיחה ושמתי פעמיי לכיוון תחנת האוטובוס, לביתו של איתמר.

הגעתי לשכונה יפה ושקטה, מוקפת עצים ופרחים. חיפשתי את הכתובת שאליה אסתר שלחה אותי. ראיתי שער אפור מברזל, צלצלתי. לאחר כמספר שניות הגיעה פוסעת לעברי אישה בשנות הארבעים לחייה, נחמדה, אשר הציגה עצמה כאסתר, אימא של איתמר.

נכנסתי. הבית היה נקי ומסודר.

התיישבתי על הספה, ואסתר כיבדה אותי בעוגיות ובשתייה, ולאחר מכן הוציאה אלבומים והראתה לי תמונות של איתמר כשהיה תינוק רגיל כביכול, כשלא היו הכול מודעים למחלתו, שכן טרם הרגישו בה. כשהיה חמוד ככל התינוקות. "עד היום השחור," כך סיפרה, "היום שבו הבחנו, כי אצל איתמר ישנה המחלה של ניוון השרירים. מאז איתמר גדל והתפתח, אבל לא ככל בני גילו, ובאופן איטי. אט אט לצער הכול, מצבו מידרדר, והוא פחות מזיז את הרגליים, ולכן הוא על כיסא גלגלים. אט אט, הוא אף מפסיק לדבר ברור."

אימו הייתה כאובה מאוד, אך עם כל זה, אופטימית ואוהבת. היא שאלה מדוע התקשרתי אליה. סיפרתי לה על השיחה שניהלתי עם איתמר, ושמאוד כאב לי שהוא היה כעוס ועצוב.

היא הנהנה בראשה ואמרה לי שאין להם אפשרות לקחת אותו היות שזה אירוע משפחתי, בר מצווה, ואין גישה לכיסא גלגלים כבד ורחב כמו של איתמר, אך ניחמה את עצמה בכך שאמרה כי בדרך כלל הוא בא איתם.

"האם תסכימו שאיתמר יבוא לביתי לשבת? אנחנו משפחה שומרת מצוות, דתיים, ואני יכול לבוא לקחת אותו עם אבי, ואף להחזירו במוצאי שבת להוסטל. אבין אם לא תסכימו, היות שאינכם מכירים את משפחתי, אך אני יכול להגיד כי הכול יהיה בסדר בע"ה, ואני ומשפחתי נורא נשמח לעשות זאת, ולדעתי גם איתמר לא יתנגד."

אסתר התחילה לבכות והחזיקה בידי.

"דוד מתוק, אתה לא מבין לאיזו התרגשות בליבי גרמת! מעודי לא חלמתי כי יקרה מקרה כזה, שבו לאדם שבקושי מכיר את בני יהיה רצון כל כך טוב. רצון טהור שמגיע מהלב. אני כל כך מודה לך על עצם המחשבה. אתייעץ עם בעלי, חיים, היות שתבין חמוד, עם כל רצונך הטוב, זה לא יהיה פשוט. איתמר בני היקר זקוק לעזרה בכל פעולה אשר בעינינו היא פשוטה ביותר המתבצעת באופן יום-יומי. הוריך מסכימים לעניין?"

"בוודאי. הם מאוד שמחו ובירכו על הרעיון."

סיימתי את השיחה עם אסתר בכך שאני ממתין לטלפון ממנה. השאלה הייתה אם בעלה, חיים, בעד העניין, ואם מנהל ההוסטל יהיה מוכן לשלוח את משה המטפל אלינו לשבת. חזרתי לביתי, שלם עם ההחלטה ושמח על שנפלה בחלקי הזכות להיות חלק מדבר שכזה.

חיכיתי במשך היום לטלפון מצידה של אסתר. לפתע הטלפון שלי צלצל.

הייתי בטוח כי זו היא, ועניתי בהתלהבות ובציפייה גדולה לשמוע את שהחליטה ביחד עם בעלה, חיים.

"הלו?!"

"דוד! שלום! זה אני, גדי. מה נשמע?"

"גדי! מצוין! מה איתך?"

"יותר ממצוין! תקשיב, זוכר שדיברנו בהפסקה? בקיצור, התקבלתי לשייטת! זהו, עברתי ת'גיבוש!"

שמעתי את השמחה הרבה אשר הייתה בקולו, ושמחתי יחד איתו.

"יואו גדי! אני כל כך שמח בשבילך! כל כך רצית להתקבל. כל הכבוד. זה הגיע לך, אתה השקעת בשביל זה! תקשיב, הבטחתי לעצמי שאתקשר אליך, אני בתקופה קצת לחוצה, אבל הייתי מתקשר עוד כמה ימים. בקיצור, אני ממש שמח בשבילך יא תותח!"

"יפה מצידך, דוד אחי, יאללה אעדכן אותך בהמשך בעזרת ה', ואם לא, אז ניפגש כבר מתישהו,

תודה על הכול. שבת שלום!"

"שבת שלום גם לך יא גבר! שבת שלום!"

לפנות ערב הגיע הטלפון המיוחל מאסתר. היא סיפרה לי שהיא שיתפה את חיים בעלה, אביו של איתמר, בשיחה שלנו, וסיפרה כי שיבחה אותי בפניו. לבסוף אמרה את המשפט שייחלתי שתגיד, שהם מסכימים, וגם מנהל ההוסטל מסכים, היות שהוא שמע את איתמר אומר עליי דברים טובים מאוד, ומספר שהוא אוהב אותי מאוד, ולפי דבריו זה יעשה לו טוב לצאת קצת, לשנות אווירה. מאוד שמחתי והתרגשתי.

סיפרתי להוריי, אשר שמחו והתרגשו עימי.

ביקשתי מכולם להותיר לי את הכבוד לבשר לאיתמר את הבשורה, ובהחלט כך היה. למחרת בבוקר, איתמר הגיע למפעל עם מצב רוח קצת יותר טוב. שאלתי אותו לשלומו, ואז בשקט באוזן לחשתי לו, "היי חבר, אתה יודע איפה אתה הולך לבלות את השבת הקרובה?"

איתמר חייך ואמר, "ברור שאני יודע, בהוסטל."

צחקתי ואמרתי לו

"תתפלא, אבל לא. אתה ומשה מתארחים בביתי השבת עם משפחתי, שמחכה מאוד לכם."

איתמר התחיל להתרגש ולמחוא כפיים משמחה.

"באמת באמת? אתה לא עובד עליי? אני בא אליך? אבל יורם המנהל וההורים שלי לא יסכימו," פלט בעצב.

טפחתי לו על השכם ואמרתי, "תהיה רגוע. הכול מסודר, כולם כבר יודעים והסכימו."

איתמר לא האמין. שאל את משה שוב ושוב אם אני דובר אמת, ואם הם באמת יבואו אליי לשבת.

משה צחק ואמר לאיתמר, "כן כן איתמר, הכול בסדר. אנחנו הולכים כולנו להיות ביחד השבת. יהיה כל כך כיף!"

הרגע המיוחל הגיע.

נסענו אבי ואני להוסטל, לעזור למשה להביא את איתמר אלינו. נכנסנו בשעריו של בניין אבן גדול. בפתח היו מדרגות, שאליהן מחובר משטח לכיסא גלגלים. אח לבוש לבן קיבל את פנינו ואמר, "בטח אתם לאיתמר. בואו. הוא מחכה בקוצר רוח."

המשכנו ללכת אחריו, ובדרך נתקלו עיניי במראות לא פשוטים של ילדים חולים. אני חייב להביא את החבר'ה שלי לפה, לשמח את המקום, להפיח בו רוח חיים, אמרתי בליבי.

ההליכה לחדרו של איתמר נראתה עבורי כנצח. היה לי קשה.

לפתע שמעתי קול חלש קורא בשמי.

חשבתי שאני חולם, אך לא. לא חלמתי.

זו הייתה לילך שעובדת במפעל, היא מהקבוצה של איתמר. אמרתי לאבי לעצור, וניגשתי ללילך, אשר הייתה על כיסא גלגלים. מאוד שמחתי לראות אותה. ליטפתי את ראשה.

לילך בכיתה ו'. היא נפגעה קשה בתאונת דרכים.

לילך שאלה מה אני עושה פה, והסברתי לה שבאנו לקחת את איתמר. היא חייכה ואמרה, "אני מחכה למשפחה שלי. הם לוקחים אותי כל שבת הביתה, ועוד מעט הם צריכים לבוא."

שמחתי בשבילה. נפרדתי ממנה בברכת שבת שלום.

המשכנו ללכת והגענו לחדר עם דלת רחבה, כנראה לכיסא הגלגלים המיוחד של איתמר. פתחנו את הדלת, וראיתי את גבו של איתמר אשר פניו מופנות לחלון.

הוא שאל, "מי זה?"

"מי אתה רוצה שזה יהיה?"

"אתה דוד! לך חיכיתי! לא עצמתי עין כל הלילה מהתרגשות! בחיים לא ישנתי אצל חבר שלי."

הכרתי לאיתמר את אבא, ולאבא את איתמר.

קראנו למשה, והתחלנו לצאת מההוסטל לכיוון הבית. ההתארגנות עם איתמר לא הייתה פשוטה. בליבי אמרתי שאבי צדיק שככה הוא עוזר למשה ולאיתמר.

סוף-סוף העלינו לרכב מיוחד את כיסא הגלגלים, שעליו ישב איתמר, ונסענו לכיוון הבית שלנו. נסענו, וכל הדרך איתמר מחא כפיים לאות שמחה. הוא היה לבוש חגיגי ומוכן לשבת.

הגענו לביתי. אימי ואחי חיכו מחוץ לבית כדי לקבל את פנינו. הורדנו את איתמר. אימא הכניסה אותו לביתנו, ואנחנו הבאנו את הבגדים ואת כל הציוד הנוסף.

איתמר הסתכל סביבו והיה מאושר. הוא חייך כל הזמן. במהלכה של השבת, איתמר היה שמח. הוא אכל יפה בארוחת שבת, ונראה היה שהוא ומשה נהנים מאוד. אחרי הארוחה, אמרתי לאיתמר שאני לוקח אותו לסיבוב, להכיר את החבר'ה מבני עקיבא. איתמר קרא קריאת שמחה, וכך היה. יצאנו לכיוון הסניף, ואיתמר התרגש ואני יחד איתו. הלכנו לכיוון בית הכנסת כשאני מסיע את איתמר.

"תכירו!" צעקתי לכולם, "זה איתמר המדהים, שסיפרתי לכם עליו."

כולם באו לקראתנו, לחצו יד לאיתמר ובירכו אותנו בברכת שבת שלום.

"מה המצב אחי?" שאלו אותו כולם ולקחו את העגלה מידי.

התחלתי לדבר עם חברים, ולאט לאט איתמר נעלם לי. החבר'ה הסיעו אותו. אחרי שיחה של רבע שעה בערך, רץ אליי חברי אביעד וצעק, "בוא, בוא מהר, לאיתמר יש קוצר נשימה, הוא לחוץ!"

רצתי בכל מאודי. הרגשתי שאני לא נושם. ידעתי שאיתמר באחריותי ושאסור לי לפשל. ראיתי את כולם סביבו. צרחתי, "זוזו, זוזו! תנו לו אוויר ותביאו מים!"

כך היה.

החבר'ה זזו לצדדים, ואני ניגשתי לאיתמר. הוא התנשף בכבדות ועשה תנועות שלא כל כך הבנתי.

כאשר איתמר הבחין בי, הוא החל למחוא כפיים.

בעצם מה שקרה, והתברר לי לאחר מכן, היה שאיתמר נלחץ כשלא ראה אותי, הוא לא ידע מה לעשות. נפרדתי מכולם וחזרתי עם איתמר לביתי.

בדרך התנצלתי בפניו, על שלא הייתי מספיק רגיש אליו ולצרכיו. איתמר חייך ואמר, "אתה חבר טוב. אני אוהב אותך. תודה לך דוד." מאוד התרגשתי למשמע דבריו.

נכנסנו הביתה, והייתי בטוח שאיתמר יספר למשה ולהוריי אשר ישבו בסלון את אשר קרה, אך להפתעתי הוא לא הוציא מילה. הוא לא סיפר כלום. גם למחרת הוא לא אמר כלום.

תמה לה השבת. עזרנו למשה ולאיתמר להתארגן.

זאת הייתה חוויה שלימדה אותי אישית המון. אני חושב שהוריי גם יצאו מחוזקים מאותה השבת. נפרדנו בנשיקות ובחיבוקים, וכאשר רכנתי לעבר איתמר, שמעתי אותו לוחש באוזני, "זה הסוד שלנו דוד. אף אחד לא ידע מה קרה. זה רק בינינו."

לחצתי לו את היד ואמרתי, "מסכים."

ככה נפרדנו, אני ואיתמר המתוק והמקסים.

מאותה השבת, חיי השתנו.

הבנתי עד כמה גדול הצורך של ההוסטל בעזרה ובעידוד מצד החבר'ה. הבנתי שזה לא כל כך פשוט לטפל בילד כמו איתמר, והבנתי עד כמה צריך להעריך הורים או מטפלים שעושים את מלאכתם נאמנה בעבור ילדים שכאלה.

הודיתי להוריי על השבת הנפלאה, ועל האירוח המדהים מצידם, זה לא מובן מאליו. באותה מידה הם יכלו לסרב, ולהעדיף לא לקחת על עצמם אחריות כה רבה. בכל זאת, במהלכה של כל השבת, היו הם אחראים למצבו של איתמר.

חסכתי כסף מעבודתי במפעל הנרות, והחלטתי שאני מתחיל ללמוד נהיגה. הרי כעת יש באמתחתי רישיון רק לטרקטורון, לא לרכב רגיל. בעז"ה אוציא רישיון בשנה הקרובה, אמרתי לעצמי.

וכך היה.

במהלך הלימוד בישיבה, הוצאתי רישיון. חלפו להן שנתיים, שלימדו אותי המון על עצמי, על החברה שבה גדלתי והתבגרתי ועל החיים בכללם.

גויסתי לצבא, לאחר מיונים שעברתי, לדובדבן. בעודי טירון, מרכין ראש ומציית לכל הנאמר מגבוה, למשמע הדברים שנאמרו בקול מוכר מאחורי גבי, "דוד?! מי חשב שכך ניפגש שוב?"

לא יכולתי להיוותר אדיש.

מיד הסתובבתי בחדות, באמרי מבלי משים:

"רננה?"