תמוז הארוך נמשך על פני כל השנה. האגוזים צומחים הפוך. הידיים שלך לא נראות לי במקום. המבטים שאתה שולח מגיעים אלי אחרי כמה ימים. הזויות מתעגלות. החיטה צומחת רטוב. השעורה מלאה חטאים. אני עומדת לקפל את מנת הקרב ולצאת  אל חיים שאולים.

אפריים כבר לא גר יותר  על הגבעה. הוא חטא פעם בכך  שקנה ציוד חקלאי מכספי העליות לתורה. הוא בא אלי ,להתחנן על נפשו. אבל אני מילאתי את הוראותיו של מורי ורבי.

העיניים שלי צנחו. העיניים של אפרים הפיקו ברקים. הוא רצה שאניח לו .

שאגיד לו מחול מחול מחול. אבל מה כבר ידעתי באפריים? שהוא נוסע לגלות ארוכה. שהבית שלו יישאר אחריו ויתמלא עלים?

 ועשבים יצמחו בין מרצפותיו?

 שאני אעלה על הגבעה ואנכש אותם?

שאשכב בכוכים ובמערות שבסביבה שאצעק כל ערב מחול מחול מחול ?

וככה זה היה באמת. למרות שמורי ורבי בא והתחנן על נפשו שאקח  אותו לבעל כשאשתו מתה עליו. ואגדל את עשרת ילדיו. ואבשל לו מנת שחרית. ולא אשאיר אותו ככה בודד. ואני התחבאתי במקומותיו של אפריים וחיפשתי רמזים למקום גלותו.

ומורי ורבי עלה בגבעה עם הסוסיתא. ויום אחד הביא את ילדיו לביתו של אפריים והשאיר את כולם שם.

ועזב. ושמעתי צווחות והייתי מוכרחה לצאת ולהכין להם לחם עם החיטים של אפרים. ולתת לתינוק חלב מפרתו של אפרים. עשרה ילדים רצו לי על הגבעות כשאבא שלהם מגיע אחת ליומיים ומתחנן שאתחתן איתו . ולא רציתי בו כי בגללו נטש אפריים. וכבר לא היה ברור לי סיפור העליות לתורה ואיך אמר מורי ורבי שכל כספי הצדקה הגיעו למטרות עקרות. לקניית ציוד חקלאי. ורפתות מודרניות. זה היה חטאו של אפרים שרצה לשקם את המקום. ואני כמו סוסה פתיה האמנתי במורי ורבי ולא שעיתי לתחנוניו ועכשיו נאבקת בכוח בתחושתיי האימהיות והרחמניות לגדל כאן משפחה יתומה על עשרת עולליה ולצעוק כל היום שיזיזו את התחת. הילדים היבשים והמנוזלים והבוכיים של הרב.

ומי מנכש את העשבים? אני? ומי חולב את הפרה? אני? ומי מכין את הקמח? אני!

 ומי מחנך וצועק ומלטף ובוכה עם הילדים שצועקים לי שהם רוצים את אמא הם לא רוצים אותי.

אמרתי למורי ורבי שאני לא אישה רגילה. שאולי יש בי כוח להזיז הרים. אבל אני רוצה ילד אחד ובעל אחד ואני מחכה לאפרים. הוא יחזור מהגלות אני מוכנה להחזיק כאן את הילדים אבל אני רוצה שיישא את אסתר לאישה. אסתר תושבת ירושלים. אלמנה עם שבעה משלה. ושתגיע לכאן. ומורי ורבי אמר . אשתי אמרה שאתחתן איתך. זו צוואת הרבנית.

ואני מתקרבת לגיל השלושים. והרב מפחיד אותי. עיניו בורקות משל אפרים כל הימים. ולא רק כשאני תופסת אותו בשקר. אלא. ככה הוא.

והוא לא מוכן להיכנס לבית אלא אם יישא אותי לאישה. אחרת עלול הוא לחטוא. והוא מדבר אלי מהעמק ושולח לי מסרים עם הילדים. ואני עונה לו. אסתר האלמנה. בשפת החרשים מסמנת לו מהגבעה. אסתר האלמנה. הוא מביט בי ומקלל אותי. זה אחרי חודשים ימים מאז שאיבד את זוגתו מסיבוכי לידה . חודש אחרי שהביא את עשרת ילדיו. והוא לא יכול לשאת אותי אם בראשי חי אפרים.

ויום אחד הוא מביא טרנזיט גדול ולוקח את הילדים שחיו אצלי שנה

הוא לא מביט בי בעיניים. הוא לוקח אותם לירושלים מכניס אותם לביתה של אסתר האלמנה ומבקש שלא אגיע יותר אליו לשמוע דברי תורה ולקבל ברכות.

למרות שהוא זה שקבע שהנשמה שלי ושל אפרים נשמה אחת.

הוא אומר לי.

אני שלחתי את אפרים לגלות והוא יחזור רק עוד עשר שנים. תחכי לו. הוא יגיע ותהיי זקנה. תחיי כאן בבדידות.. שלחתי את אפריים לעבוד בכרית פחם. הפחם ימלא את ריאותיו ואז יחזור למדבר ולגבעות ולמערות המלח וינסה לנקות את השחור בנשמתו ובריאותיו וימרק את נפשו.

ועיני פונות לקרקע.

והוא לא דורש ממני דבר נוסף.

אחרי עשר שנים של ישיבה על הגבעות . מגיע אדם שחור. זקנו. ידיו. ציפורניו . עורו. בשרו כצבע הזפת.

אבל בעיניו ברקים