השחקן ליאם ניסן בן ה-69 כיכב בסרטים גדולים. במלוא קומתו (1.93 מטר) ויציבתו הזקופה הוא גילם את אוסקר שינדלר בסרט "רשימת שינדלר", שזכה בפרס אוסקר כסרט הטוב ביותר בשנת 1993, שיחק את הנבל ב "בטמן מתחיל" משנת 2005. השנה ליאם ניסן עושה תפקיד ראשי בסרט "הצלף" בבימויו של  רוברט לורנז. זה לא סרט גדול במיוחד, הוא לא יהיה מועמד לאוסקר, אבל יש לו אמירה חברתית ברורה, המוגשת בדרך קולנועית נכונה - מאופקת, לא דידקטית, יש מתח, קטעי פעולה, דמות ראשית המעוררת חיבה ודאגה, ילד יתום חכם, שמגיע לחוף מבטחים וסוף לא חד משמעי, בו גיבור פצוע עוצם את עיניו בנסיעתו באוטובוס. אחת הצופות, שישבה לא רחוק ממני, בתום סרט שאלה בדאגה כנה, "האם הוא יחיה?". "כן, ודאי", הרגעתי אותה, "הוא נוסע לבית חולים לקבלת טיפול.".

העלילה. ג'ים הנסון, בגילומו של ליאם ניסן, חייל מארינס לשעבר, חיי בחווה על גבול מקסיקו. הוא רועה את עדר הפרות שלו ורואה מרחוק זאב הטורף פרה, יורה בזאב ופוגע. הוא וכלבו הנאמן מגיעים לזירת האירוע. הצלף רואה בצער שני בעלי חיים ללא רוח חיים. הזאב, הדומה לכלב, מוטל על צידו עם חור פגיעת כדור בבטנו, אינו מסוכן יותר. מירב רחמיו של בעל החווה נתונים לפרה, והוא פונה אליה ברכות ומבקש סליחה על כך, שלא הגן עליה בפני טריפה. הסצנה הזאת היא אלגוריה לכל המשך הסרט: הנשים מתות והגברים נלחמים, אך הם זוכרים את הנשים, וזכרן אף מנחה אותם.

אשתו של ג'ים מתה מסרטן. הטיפולים היקרים רוששו את ג'ים, ועתה הבנק מאיים להעמיד את ביתו למכירה, כדי לכסות את החובות. ג'ים שקוע באבל, אפילו הבת, שמגיעה לביקור, ובעדינות משכיבה אותו לישון על השפה בסלון ביתו, לא מעודדת את רוחו. ג'ים רואה מסתננים ממקסיקו, שגונבים את הגבול, בעוברם בשטח החווה שלו ומדווח עליהם לשלטונות. כך הוא מציל פצוע אחד, שהופקר ע"י שותפיו להסתננות בשטח החווה. גם הסצנה הזאת היא קדימון לעיקר העלילה.

קרטל הסמים במקסיקו נמצא במסע חיסול חשבונות על רצח אחד מהם וגניבת כספו. אם ובנה, שאביו כבר נהרג ע"י אנשי הקרטל, מקבלים הודעה, שהם הבאים בתור, ונסים על נפשם. הם עוברים את הגדר, דרך פרצה מוסווית, לשטח החווה של ג'ים, רגעים ספורים לפני הגעתם של אנשי הקרטל. ג'ים בדיוק נמצא במקום, מסויג תחילה כלפי המסתננים, מעכב אותם בדיבורים, אך כשנשקפת סכנה,  מנהל קרב יריות עם הרודפים. האם נפצעת אנושות בקרב, ומתה, בוודאי, כמו אשתו של ג'ים לפני הסרט, כמו הפרה בתחילת הסרט, אך מספיקה למסור לג'ים פתק עם כתובת המשפחה בשיקגו ומשביעה את ג'ים להביא את הילד מיגל, כבן 10, לקרוביו.

תחילה הילד לא משתף פעולה, מאשים את ג'ים במות אימו האהובה, ג'ים מהסס, אך כשהפושעים ברכבם עוברים את הגבול לארה"ב ורודפים אחרי השניים על מנת להרוג את הילד, שהוא הנצר האחרון למשפחה שנועדה לחיסול, ג'ים יוצא ממצב רוח שפוף ונטען כוחות מחודשים. לא איכפת לו מאיומי הבנק על ביתו, שממילא הוצת ע"י הרודפים, והוא נקשר לילד היתום, שאובדן אישה אהובה – האם של הילד, אשתו של ג'ים - מאחד אותם. מיגל מדבר באנגלית רהוטה, מתגלה כילד חכם, בעל תפיסה מהירה. האם הקנתה לבנה את ערך הלימודים, הוא הקפיד להכין שיעורי בית, אותם עשה אפילו רגע לפני בריחתם מביתם. החוכמה והידע חשובים להישרדות: ג'ים, שנכנס לתפקיד של אב מאמץ, מלמד את הילד להשתמש בנשק. זה הכרחי במצבם, הילד לומד מהר. לג'ים עמדה אנטי מלחמתית חד משמעית: מניסיונו כלוחם, אין זו הרגשה טובה להרוג אדם, גם מתוך הגנה עצמית. ג'ים שם למטרה לחסוך מהילד את עוגמת הנפש של הריגת אדם, באומרו , שאימו ייעדה לו עתיד טוב יותר. מיגל יורה, אך לא כדי להרוג, אלא כדי להתל ברודפים, למשוך את תשומת ליבם, להרוויח זמן. הוא גם למד להפיל את המחסנית מהאקדח, ועושה זאת ברגע הנכון בהתמודדות עם מנהיג כנופית הרודפים. הילד אומר בזעם, בביטחון, שיהרוג את מנהיגם של הרודפים, אך כשניצב עם אקדח טעון מול איש הקרטל הזה, הוא מהסס. ג'ים פוקד על מיגל למסור לו את האקדח, ויורה בתוקף בעצמו, מנטרל אותו, אך לא הורג. ג'ים גם נאלץ לנטרל שוטר, שעוצר אותם בדרכם, ומעכב אותם בבריחתם מהרודפים, אך לא גורם למותו. הערך של הימנעות מהריגה ככל האפשר מובלט בסרט.

למיגל עקרונות מוסריים בולטים. בסצנה יפה ומחממת הלב, השניים יושבים ליד מדורה קטנה ומזינים את האש בשטרות כסף, אותם האם הבריחה דרך הגדר. "אינני רוצה בכסף הזה", אומר מיגל, "הוא של הקרטל". מיגל גם חדור אמונה נוצרית. תדיר הוא ממולל בידיו שרשרת עם צלב, ומאמין שאימו, ואפילו הכלב של ג'ים, שנורה ע"י אנשי הקרטל, נמצאים בגן עדן. ג'ים מנסה לטעון, שהכלב קבור באדמה, ולא נמצא בכל מקום אחר, אך נסוג במידת-מה מהעמדה הרציונלית הזאת לאחר דבריו התקיפים של הילד.

כל הרודפים, שעברו את הגבול ממקסיקו לארה"ב, נהרגו, הילד שרד – נצר יחיד למשפחתו, אותה אנשי הקרטל רצו לחסל כליל ולא הצליחו.

אך יש לעשות עוד צעד, להבטיח את ההמשכיות, את הדור הבא. הסרט מראה זאת בצורה ממוקדת. בעת שהייתם של השניים בבית מלון, על רקע של סצנה רומנטית בסרט טלוויזיה, מיגל מגלה עניין בריא בנשים, מספר לג'ים על החברה שלו, שנשארה במקסיקו.

יש פרט קטן, צבעוני ומואר בסרט – דובוני סוכריות גומי, פרט המעיד על הנורמליות, על הילדות הרגועה, שמגיעה לכל ילד. בדרכו השמחה מבית הספר, בפעם האחרונה לפני המנוסה, מיגל אוכל סוכריות גומי להנאתו ומסתכל בשמש דרך דובון אחד ורוד מאיר. מסתבר, שדובוני הגומי האלה יש בכל מקום, גם בארץ. מיגל מפנה מבט לשקית דובוני הגומי התלויה בחנות אמריקאית, בזמן הקניות שלו ושל ג'ים בדרכם לשיקגו. ג'ים קולט את המבט ומגיש שקית הדובונים לילד, לאחר צאתם מהחנות.

מיגל מגיע בשלום לשיקגו, לקרובי משפחתו, שעורכים לו קבלת פנים נלהבת: 2 נשים, הצעירה והמבוגרת, פורצות אליו אל פתח הבית, עוטפות אותו בזרועותיהן, בקריאות שמחה כנה. ג'ים וכולנו הצופים רואים זאת בסיפוק רב. מיגל מפנה את מבטו לאחור, וג'ים איננו, כלא היה, באורח פלא הילד צץ על מפתן הדלת.

אך אין פטור בלא כלום. הצלחת המסע עלתה לג'ים ביוקר: ביתו נשרף, כל הפרות שלו מתו בלא טיפול, כלבו האהוב נורה, רכבו עלה באש. ג'ים מותש, עולה לאוטובוס, מראה לצופים את פצעו בצד הבטן, המוסווה ע"י כנף המעיל, ועוצם את עיניו.