מאמר:
על פרשת שמות / זאב ליכטנזון
ואלה שמות...פרשה שפותחת מהדורת חדשות בראשיתו של פרק חדש בסדרה: העברים -בני ישראל.
ואלה שמות שבעים יוצאי חלציו של יעקב, אשר לימים יהיו שנים עשר השבטים, מתנחלי כנען והסביבה.
ואלה שמות אלה שהביאו את צאצאיהם לארבע מאות שנות גלות ועבדות. ואלה שמות ההורים של רבבות פדויי
השבי ,אשר ספור הצלתם מתחיל כעת – עם לידתו של הגדול בגיבורי המקרא – משה !
זוהי פתיחה אירונית, ספרותית, וגם אמצעי להתחבר לפרק הקודם בסדרה
הנה לפניכם הרשימה הפאסיבית, שעסקה רק בעצמה, נמלטה ממה שאלוהים מכנה : ארץ זבת חלב ודבש, ושוב ושוב הגיעה מצרימה
לשבור שבר. זו רשימה שמית, כאמור , של פדויי שבי, לעתיד לבוא. ארבעים יחידים שיתרבו למספרים מבהילי פרעה. הדורות המייסדים,
האבות והאמהות, הללו המציאו ואמצו את האמונה באל אחד, אך בעקר
היו עסוקים בעצמם, במשפחתם, בצאצאיהם ובשלל נוכלויות והתנכלויות בתוך המשפחה. אין מי מהם שתשמחו לקבל כדמות מופת לעצמכם
ולילדיכם.[ שב ואומר .המבט שלי הוא ספרותי ולא אמוני ].אב שמוכן לרצוח את בנו יחידו אשר אהב, משלח את בנו האחר למות במדבר
[ פרדוכס ,אירוני : ההבטחה לריבוי צאצאים כחול אשר על שפת הים, מתקיימת דווקא בבני ישמעאל, המשולח למות, ולא בבני יצחק.] .
אשה המשלחת את אמת בעלה ואת בן בעלה למות במדבר, אם אחרת הנותנת יד לרמות את בעלה בהעדפת בן על אחיו, אחות המשגלת לה
את המיועד לאחותה, אחים המפקירים אח למען ימות בבור ועוד מיני נפלאות אנוש מסוג .האמונה מקדשת הכול ומוצאת טעמים וכוונות,
הספרות מבטאת דרמה מדהימה של נפש האדם ואורחותיו. בקצור, בדיוק. בתכליתיות, ללא חנופה, הנחות והקלות. הכול נשאר במשפחה.
על רקע זה בולטת ונשאת דמותו האחת וחד פעמית של המנהיג – האב האחד והבלעדי של העם . עם,שצמח משבט עברי קטן ומתעצם
עד להיותו עם אחד, תפור ואחוד מהשבטים יצירי השמות, פותחי פרק זה בתולדותיו של עם.
לידתו לא הייתה ניסית. אמנם ניצל "נס", אך לא כאקט רשמי של אלוהות, אלא כספור אנושי מרתק של לידה בסתר, נטישה מכוונת, מציאה
ואמוץ על ידי נסיכה, היא בת פרעה המלך. התחכמות בעלילה מביאה את הילוד לינוק משדי אימו, המתחזה למינקת סתם, מומלצת ניטרלית של
אחותה. הספור האנושי הזה לא מסופר כראשיתם של תולדות האבות המייסדים, אלא כאירוע אקראי לכאורה, שמתפתח למופע הגדול והמכריע
בתולדותיו של עם.
משה, מתיבת המסתור וההצלה שלו, אל ארמון המלכות. עתיד גדול אמור להיות צפוי לו. אחד מבני שבטו הקודמים, יוסף, הגיע למעמד זה
וינצלהו עד תום, בשררה מלאה ובהון רב.
ואילו משה, בחוש הצדק האולטימטיבי שלו, לא מסוגל לראות מצרי מכה עבד עברי, ובאקט אימפולסיבי נמרץ ופסקני, הורג את הרשע.
בכך מסכן את מעמדו ועתידו, ואכן רשע מבני שבטו אומר באוזניו, כי מעשה ההרג כבר ידוע. [ אפשר שהיה זה אותו עברי שמשה הצילו ממכהו וכך
ידע על ההרג, שהרי משה הביט כה וכה לוודא, כי אין עדים לשפיטה ולהוצאה להורג שלו, מטעם עצמו. ]
וכאן מתחיל המפנה הגדול בחייו, מפנה שישנה את עתיד שבט העבדים העברי, זה אשר הגיע לנחלה המשעבדת מכוח נרפותם של אבותיו הנחשבים.
משה עוזב את מנעמי המלכות יען כי לא הסכין עם תרבות העבדות. הוא נס למדבר, שם יפתח את הפרק החדש והמשמעותי של חייו.
שינוי כזה יכול להיות רק יציר קיום במדבר, וודאי לא יצמח בחצר מלכות.
חוש הצדק ועוז רוחו מקבלים ביטוי מידי באירוע קטנטן של עזרה לבנות יתרו, אשר על פי הבאר מתענים להם הרועים, והוא חש לעזרתן.
נישואין לצפורה בת יתרו, מדווחים בלקוניות עניינית, רחוקה מהמטעמים שליוו את מהלכן של ארבע האמהות. אצלו זה ספור חיים פשוט,
לא הרואי ולא מקודש.
מעניין, כי אשתו זו, מצילה את חייו מכעסו הכמעט ממית של אלוהיו. אירוע דרמטי ,מרתק ספרותית ואינו מובן במיקומו דווקא בשלב הזה של יחסי משה
ואלוהיו. מפליא האופן בו הצילה את בעלה באמצעות מילתו של בנם. איך ידעה המדינית, כי קורבן מבשר אדם, ישתיק את זעם האל, רק לה הפתרונים
ולמחפשני פרשנות אמונית. ספרותית ,זו דרמה מרתקת על יחסי אהבה-איבה בין איש לאלוהיו. עוד יש כאן ,יותר מרמז ,על התאווה האלילית לקורבן אדם
אשר הצליחה למתן את עצמה ולהסתפק בעורלת האבר המביא חיים .
חידת המילה מצילת החיים, גדולה ומסתורית, לפי שגם העברים, לימים, בני ישראל, לא הפנימו, כנראה את תורת השמות הפותחים את הפרק, וכשמשה
מגיע ומציע להושיעם מעבדות, הם שואלים מיהו האלוהים ומה שמו ומעשיו.
והיא הרי מדינית, כיצד ידעה? חידה שהיא טוויסט מעניין ומסתורי בעלילה.
משה מתגלה כאן כמנהיג אולטימטיבי ויש במעשיו מתכונים לבתי ספר למנהל עסקים. החוכמה, האסרטיביות, האסטרטגיות והטקטיקות שהן
מאפייניו, מצליחות לשכנע ולהוביל גם את אלוהים, גם את שבט העבדים וגם את המלך המצרי. אל כל אחד מאלה הוא פונה עם מסרים מתאימים
ומתחכמים, כל קהל מטרה זוכה לפנייה ייעודית ומדויקת. הוא מזהה את נקודות הלחץ וההשפעה בניהול המשא והמתן עם אלוהים, שבחר בו על בסיס
קו"ח מתאימים, עם העבדים [ מעניין מי היה נציגם, בדברו אל העם] ועם המלך המשעבד.
הוא מציג תמיד את מקור הסמכות, לא מכוח אישיותו, אלא על סמך אלוהי אבות, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. כי זה מקור ההבטחה האלוהית
המתורגמת לשפת המעשה מול הגורמים המונעים – עבדים ומלך.זה לא הוא האומר, זה הבוס משכבר.
והנגדה נוספת, שמעצימה את איכות אישיותו של משה ואת טיב מעשיו היא ההנגדה לאהרון, אחיו. האח אשר מונה לדוברו של משה, ואשר כל תפקידו היה
כזה של סו-שף. "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים". ונושא המשרה הזה המציא באופורטוניזם מובהק מעמד פריבילגי חדש, הוא מעמד הכוהנים.
שהרי הוא, כמו משה, בן לשבט לוי, לא היה שבט כהן [שמאז עלה ופרח והיה לגדול בשמות המשפחה של בני ישראל]. המציא משרה אשר כל כבודיה עוברים
בהורשה, כמו היה זה ערך גנטי כלשהו. הוא נוצר כאיש של דבורים, מתווך במילים, מתורגמן. משה , איש רב מעשים, רק מעשים, אינו פנוי לפטפוט ולדבורים.
לימים, המציא אהרון את החושן, כמסמל את מכשיר הקשר שלו לאלוהים. גם הוא הבין, כי אמונה בחפץ גדולה ומשכנעת יותר מאמונה באנוש. ובלבד שתבוא
בהנגשה מילולית נכונה. ולזה אין כמו היכולות המופלגות של ספורי המקרא. [ כאמור, גם במבט לא אמוני, אלא ספרותי בלבד].
ומילה לסיום: פתחנו בלידת משה, ונקדים את המאוחרות נתייחס לאחריתו המשתקפת לכל אורחות חייו ומעשיו. משה לא נענש במניעת הכניסה לכנען. הוא גזר
זאת על עצמו, כאומר: רב לי., עד כאן. סיימתי עם הסטארט אפ הזה, ואת ההמשך יתכבד ויוביל מנהל אחר....
