חלומות במילים ובצבעים /ד"ר כרמלה סרנגה

פפי (פנינה) נדיבי: פורשת כנף שנייה,

הוצאת ארגמן מיטב, 69 עמודים.

הצצה ולו הקלה ביותר בספרה הייחודי של פפי (פנינה נדיבי) מגלה שמדובר בספר של אומנית רב תחומית: ציירת, פסלת  ומשוררת.

הספר מפגיש את הקורא באינטראקציה זורמת בין הפסל הניצב בעמוד הראשון, לבין שלל ציורים המלווים בשירים, ונשאלת השאלה מה קדם למה ומה מייחד יצירה זו?

בראיון שערכתי עם הגב' פפי (פנינה) נדיבי, עולה שהחלום קודם אצלה ליצירה. עם העירות בבקרים יש ונותר במוחה שבר של חלום הקושר בין עברה, ובין ההווה שלה, דרך מערכת של מילים וסמלים, תחושות וצבעים השולטים בה עד לרגע הכתיבה שפעמים נערכת עם היקיצה. גם מסעותיה של הכותבת בעולם יוצרים בה ציורי נפש ההופכים לשיר לציור או פסל. דוגמת השיר "פוסעות" (עמ' 6) הפותח את הספר:

"חופשיים! חופשיים! זעקו ברחובות./ החיוך הרחב נמחק, העיניים צהלו,/

הידיים כמו ביקשו נקם.//

ואז, בכניעה לא מוסברת/ חזרו למסגרות,/ מסדרות בגדיהן,/ משננות סיפוריהן..."

נשאלת השאלה מי הזועק ברחובות ולמה?

בשיר זה צופה המחברת במסעה לדרום אפריקה בנשים השחורות המשתקפות מבעד לחלון האוטובוס כשהן יושבות מאחורי גדרות כמי שהשחרור מהן והלאה:

"שנים חלפו./ הפנים לבשו קרעים,/הלק טושטש."

בתמונה הניצבת משמאל לשיר נראות שתי נשים שחורות. האחת בזהותה הכהה והאחרת צבועה בגוונים בהירים כמי שמנסה להשתחל לעולם הלבן. הגלימה המחברת בין שתי הנשים מצהירה שהזהות של הנשים השחורות נותרה אותה זהות והשחרור קוסמטי בלבד.

בין השירים בספר קיים מצב של שרשור וחוט שנטווה בשיר או בציור מסויים מחזק את הקשר לזה שבא אחריו כמו בשם השיר "ואני חייכתי" המתחבר לקודמו "פוסעות" דרך וו החיבור של הכותרת המתחברת לרצף השירי ואף דרך התוכן: "ואני חייכתי/ נרגעתי./ מה היה שם ברגע ההוא?" (עמ' 7).

הגוונים העזים בציוריה של פפי (פנינה) הולמים בצופה: האדום העז, הכחול הדומיננטי בכל הציורים, הצהוב הלימוני או החלמוני, כמו הלבן והשחור יוצרים פסיפס של תחושות הדורשים זעקה שלאחריה תחושה של תדהמה המחייבת רגיעה.

צחוק ודמע פורצים מן הציורים גם למי שמעידה על עצמה שלמדה "...לטופף בזהירות במדרגות ביתך/ לבדך/ עם בדידותך,/ זו הזורמת לאטה בגבך." כי "נוח לך בדממה הזו. ("קרוב/רחוק, עמ' 8). ברבים מהשירים כבשיר זה הדוברת מצטיירת כצופה שצופה מן הצד בעצמה עם תיאורי נפשה הגועשת בתוכה.

בציוריה רבי הסמלים חוזרים מוטיבים של צבע ושל מראות עיניים הקודחות בעולם ובמראותיו. ציוריה  נראים כציורים בעלי עומק היוצרים תחושה תלת מימדית. הגרפיקה לעתים מודרנית ובנויה ריבועים, עיגולים וקווים שמבעד להם ובתוכם בולטות דמויות  מטופפות כמו בציור המלווה את השיר "קרוב/ רחוק" (עמ' 8), שבו מציצות דמויות הנראות כמו כוהנות במקדש מצרי על רקע בליל של תמשיחים הנראים כמו ציורים על קירות מקדש.

בציור "חווה" (עמ' 10) חוזרת הציירת, משוררת, פסלת אל דמותה העירומה של חווה המקראית הניצבת במרכז והיא נוגסת בתפוח. בתמונה נחש מלפף את גופה ונשר בעל כנף נתלה על גבה ונאבק בנחש ולמרגלותיה שרוע נמר חברבורות. חווה הנראית כאלה מיתית נושאת את ראשה בהתרסה כשבשיר הנלווה לתמונה, הדובר הוא אדם הכולא אותה בין זרועותיו! ולוחש לה לראשונה "אישה!" ומוסיף:

"ואת שטפת את גופך/ נותנת לחלומותיי לזרום ממך/ לקחת תפוח.../ נגסת./ וטרקת את הדלת אחרייך.// אישה."

אין ספק שפפי היא משוררת של נשים. לעיתים היא שבה אל המיתוסים הקדומים כמו מיתוס גן העדן או המיתוסים המצריים והכלל עולמיים ויש בה גם ממחאת הפמיניזם בן זמננו, מיסודות הסוריאליזם וכל אלו מתיישבים על היריעה וניבטים מכל משיכה של מכחול ומכל שורה לירית.

מדובר במשוררת יצרית שלו הקורא או הצופה היו מסוגלים לחדור דרך שלל צבעיה, הם היו פוגשים בעולם חושני שהוא קליידוסקופ של צבעים שנעים וזעים בסחרחרת אין סופית.

לעיתים אין לדמויותיה של המחברת - ציירת - פנים. מתאר גופן של הפיגורות משתלב זה בזה כשהן חובקות זו את זו ונמזגות זו בזו ויש ונדמה שמדובר באותה האישה במצבים שונים. בציורים אחדים עוטות הדמויות הנשיות מסכות: "מנסה לגעת בהם,/ הם נרתעים./ כאן זה עולם הבוגרים/ הם נוהמים.// מסכות מסכות צועק הרוכל ברחוב/ הוא מפנה אליי פניו עטויי מסכה/איזו מסכה תרצי היום?" (מסכה, עמ' 12).

הציורים  ניתכים בפני הקורא עד שהוא מבקש להסיר מהתמונה את הדמות העטויה כדי לבחון מה מסתתר מאחור. הציורים יוצרים ים של תחושות במתוום, במיקומם על פני היריעה ובצבעיהם, והם מעוררים תחושות של סקרנות, פחד, יראה, שמחה, כעס  ותשוקה.

"מוחי סחרחר,/ הדחיסות, הריחות/ גללי הפרות/ איך ניתן להכיל את הכול?" מצהירה היוצרת האסוציאטיבית שלא מעמידה חציצה בין עולמה, חלומותיה, מסעותיה, ביתה, אהבותיה רצונותיה, שלל דמויותיה והעולם ההולך ומתכלה סביבה (גללים, עמ' 14).  

מבחינתה, כל המוטיבים קשורים בכול וכולם יוצאים ונכנסים זה בזה.

אם בשיר "מסיכה" קיימת אזהרה המופנית לדוברת לבל תסיר את המסיכה כי המסכה היא צורך, והיא הישרדות הרי שבשיר הבא "גללים" ובציור העוקב אותו, החשיפה בלתי נמנעת. ומה יותר סחרחר והולם בגלוייו  ממראות הגנגס וגדותיו.

במסע שעשתה המחברת אל גדות הגנגס בהודו, בלטו מראות הנשים היושבות על המדרכות וממתינות לפיזור האפר של יקיריהן בנהר. בתמונה המתארת מסורת זו (עמ' 14), נראה חפץ שאינו שייך להוויה ההודית והוא קובייה הונגרית התלויה כנזם על אפה של אישה, כי "ומחר יושלך עוד אפר/ אין מי שיספור עוד/ את מניין מתיו."("גללים", עמ' 14).

יחד עם כל הסחרחרת של החיים הפורצת מהציורים והשירים קיימת אצל המחברת "בועה" (עמ' 15), שיש בה ריק רק לכאורה, כי הבועה היא תוצאה של כוויה מאהבה נכזבת. הדוברת כמהה אל האחד שיגיד לה: "את מיוחדת, את נאהבת" וימלא אותה בחום אך היא זוכה לכוויה שהתוצאה המנוגדת אליה היא קיפאון. כך, דרך המילים, הצבעים והטקסטורות יוצרת פפי מצבים של קור וחום.

בשיר "ספינה" המקושר לקודמו בדרך אסוציאטיבית, מתוארת אישה - ספינה המתנדנדת בים החיים כש"רבים לחשו/ איבדה את דרכה המסכנה,/ רבים שאלו/ היא עדיין משוטטת?...// היכן ספינתי?" (עמ' 16).

ואם באיבוד הדרך עסקינן הרי שבציור הבא שולט גלובוס סדוק שמוקף ידיים גרמיות ויד אחת נוגעת בו באצבעותיה. הציור והשיר "תהל" (עמ' 18), מוקדשים לזכרה של הנערה תהל שנהרגה עם אחותה בעיר אשקלון. בתאונת דרכים קטלנית שבה היו מעורבות שלוש אחיות שיצאו לנסיעה קצרה. בתאונה שרדה רק אחות אחת. אירוע זה זעזע את העיר ואת הכותבת. בציור המתנהג כחלום סיוטי נבחשים הצבעים לכדי סחרחרת מפחידה שלאחריה מובילה אותנו הכותבת המזועזעת דווקא לתמונת גן העדן ולמוטיב המלאך והכנף שהוא לייט מוטיב ביצירתה.

מוטיב הכנף מופיע תדיר ביצירותיה של פפי לעיתים כמטונימיה של מלאך. מטונימיה זו  מופיעה ומתנשאת מעל חווה המקראית בשיר "חווה" (עמ' 10) ושב וחוזר בשיר "אתה לא תדע": "כשנקרה בדרכך מלאך/ הוא לא פורס כנפים צחות/ לא עומדים מולו בהשתאות/ לא יודעים שזה הוא.//כשנקרה בדרכך מלאך /הוא יושיט אליך את זרועותיו...// כשנקרה בדרכך מלאך אתה תדע". (עמ' 20).

אך דווקא הציור המלווה את השיר, נרמזת כנף המלאך בדמות היונה הנוחתת על חיות טרף, על דגים ועל צבאים הממלאים את היריעה בתמונה שהיא מעין בריאת עולם, אך בבריאה זו נחשפות שיניים ההופכות את הבריאה לעניין שיש בו מן האימה.

* * *

גם המדינה היא חלק משמעותי בחייה של הכותבת. בציור המקדים את השיר "זקנתי" נראית  המדינה כדמות השכובה על חולות ים מול שקיעה וגופה מורכב הרים וגבעות, עמקים וערוצים כמעין דמות המחכה לקבורתה.

השיר מסביר את הציור והציור מאיר את השיר ומפרש או סותמו בחידה נוספת: "יודעת שבקרוב/ אתכנס בתוכך ואהיה חלק ממך/ ועדיין/ את מניחה את ראשך/ על ראשי ברכות בעדנה/ נוטעת בי תקוה.// ארצי מכורתי//, זקנתי לצידך." (עמ" 22).

עולמה של המחברת או הדוברת בנוי רסיסי רסיסים והיא מחזיקה את חוטי הזהב "וטווה לאיטי כל יום מחדש את הסל" (רסיסים, עמוד 24). במרכז הציור הנלווה משתרע שביל זהב כמעין נהר בתוך יער שאמירי עציו חופים על זוג תועה. השביל הזהבי מוביל לעיר לבנה הנשקפת ברקע, בבחינת משאת נפש...והרי בחלום עסקינן.

"מחזירה את חוט הזהב/  שרקמתי עבורך./ טווה לאיטי כל יום מחדש/ את הסל.// בסופו של יום/ לוקחת את הסל/ ואוספת לתוכו את רסיסי החיים,/ מנסה לאחות אותם/ להחזיר אותם אליי." (שם).

הדוברת מודעת לאדמה החרוכה שעליה היא צועדת והיא מחכה לעתים ליונה צחורה (יונת שלום, עמ' 25) שעפה מעל לאדמה חרוכה, כשהיא מלקטת שברים ונבחרת להיות זו שתביא בשורה למרות שהעצים סביבה גדועים.

מכל הציורים של הציירת משתק את הצופה ציור אחד (עמוד 27) ובו מערבולת ענק השואבת בני אדם לבור השחור שבתוכה. יש המנסים לברוח מהמערבולת ויש העומדים להישאב לתוכה בכל רגע. מנגד על שפת המים כתמי צבע חומים של העולם שנראה מאיים לא פחות. "הם רוקדים, הם צופים,/ ואני שם ביניהם, מזהירה - "תברחו/ אל תפלו לתוכה/ היא מטעה." ("תהומות", עמ' 26).

החוגגים אינם חשים בסכנה וציור אקזיסטנציאליסטי זה מזכיר לכותבת המאמר את הביטוי של ביאליק בשירו "דבר": "ובתרועת תחייה על שפתיים, ובמצהלות משחקים אלי קבר נדדה". ("ח. נ. ביאליק, השירים, דביר, עמ' 288). האם לפחדיה של הדוברת מפני המציאות הסובבת את כולנו, ניצוץ של נבואה? שהרי משוררים מתייחדים בניצוץ כזה.

ובאופן אסוציאטיבי בשיר הבא מביטה הדוברת בכחול צעיפה של אישה המושלכת למימיו של "הנהר העכור" אישה - נימפה זו מזוהה עם הדוברת המנסה לעלות ממצולות ולהמשיך את חייה: "הנמפה שלי במצולות/ שטה סביבי/ עיניה עצומות,/ שלווה.// נותנת לנפשי נחמה./ ואני עולה משום מקום/ להמשיך חיי." ("כחול צעיפה", עמ' 28).

המארג המדהים הקושר את הציורים לשירים נוצר כשהדוברת מנסה לרכך בציור ובמילה את תחושת הכאב והדמע וכשהיא מאמצת לעצמה את התחושה שיש בה מצלם האלוהים שנמצא בכל אדם בבחינת "ותחסרהו מעט מאלוקים", כי בשיר "עדיין שם" הדובר הזוכה לידה המנחמת של הנמענת, מביע את רגשותיו כלפיה: "ואני עדיין כאן/ נושם את הבל פיך/ ורואה איך את הופכת לצלם אלוהים בסליחותייך." (עמ' 29).

מעגלי חייה ציוריה ושירתה של הדוברת זוכים להתייחסות חוזרת בשיר "מעגל"

"מעגלים מעגלים/ סובבים מסביבי/ מוקפת,/ מצטרפת,/ נסחפת/ מאבדת את עצמי בתוך המעגל/ אחת- / כולן בי ואני בכולן. " בציור הנילווה שאולי קדם ליצירת השיר נראית אישה ה"נוזלת" אל תוך עצמה בצבעים עזים ההולכים ונחלשים עד שהם נטמעים זה בזה (עמוד 30):

* *.*

בציור לשיר הנושא של הספר "פורשת כנף שניה" מוצגת אישה הנולדת מתוך גולם, והופכת לפרפר צבעוני. עיני האישה נשואות אל האופק והיא מפעילה כנף שנייה מעין מנוע עזר כדי לפרוץ מתוך הגולם שבתוכה: "פורצת מהגולם/ לעולם./ מסתכלת,  משתהה על יופיה,/ מראה לעולם -/ אני יפה!!!" (עמ' 31).

ושוב בקשר אסוציאטיבי העוסק בצמיחה ממצב של גולם, מבקשת הדוברת בשיר "לידה" (עמ" 32) להיוולד לעולם. תהליך הלידה שלה הוא דרמטי. אם בתחילה היא רואה "רק מראות בשחור ובלבן, הרי שבהמשך היא נשאבת  בעל כורחה אל העולם הצבעוני.

בציור נראית דמות נשית בשמלה שחלקה העליון הוא בצבעי השחור והלבן וממותניה ומטה פורצים לשמלתה צבע ועוד צבע ועוד צבע. "נושמת-צועקת,/ אוויר חודר לראותיי/ צבעים, הרבה צבעים,/ משיכה אחרונה/ אני בחוץ." (עמ' 32). כזה הוא הרכב ה-D.N.A של משוררת- ציירת שנולדת מן השחור והלבן הסמליים אל גווני הגוונים שמרכיבים את אישיותה. יציאה זו לעולם צבעוני אינה עניין של בחירה אלא של גורל.

חום גוף האישה  שהוא  הנושא בשיר "חום גופך" תוהה הדוברת האם הנולדת היא: "אישה?/ מלאך?/ ספק את כאן,/ ספק שם." לאישה זו ההישאבות אל העולם הצבעוני יוצרת תהליך שצריך להבשיל. בשלות זו מתמשכת על פני שנות דור ומגיעה לשיאה מאוחר בחיים כשהאישה-מלאך שמסתירה את כנפיה, מחליטה לפרוש אותן רק ברגע הנכון כשבאה העת. וכשהשלמות תושלם, היא תכיל גם את מגרעותיה: "אז/ תתעטפי בחום נוצותייך/ והן ינוחו ברכות סביב גופך העירום/ ייתנו שלמות גם למגרעותייך" (עמ' 33).

ובין לידה לבגרות מודה הדוברת: "היום אני אישה אחרת./ מושיטה ידי אליך/ אוחזת,/ צועדת אתך" ("כרוח המדבר", עמ" 34) בציור הנילווה נצפית אישה מרוקנית בכמה כיסויי ראש ובעיניים מכוסות. במקומן מצויירות עיניים על מסיכה מרובעת והן אלו המביטות החוצה אל הנוף מדברי. ברקע, נווה מדבר ושם, ניתן להבחין בהשתקפות של פנים נוספות המסתתרות בין העצים ומוטבעות בנוף.

במרכז יצירתה של פפי עומדת שאלת הזהות ומהי הזהות שמאחורי הזהות, מה גלוי ומה סמוי, מי פועל מאחורי הקלעים ומניע את הדמות שבתוך הדמות. מי האחוז בדמות ומי הנאחזת: "יודעת/ יד נוספת נעלמה,/ גם היא אחזה בי/ הוא מעולם לא ידע" ("ידיים", עמ' 36). הצופה יכול לחוש אף ביד נעלמה אחרת, היא היד של משוררת אחרת - רחל.

"רק על עצמי לספר ידעתי./ צר עולמי כעולם נמלה//...גם את דרכי - כדרכה אל צמרת-/ דרך מכאוב ודרך עמל,/ יד ענקים זדונה ובוטחת,/ יד מתבדחת שמה לאל." (שירת רחל, הוצאת אריאל 2001, עמ' קכח).

הצבע בציוריה של פפי לעולם זורם, שוטף, עוטף את הדמויות, חודר לתוכן ופורץ מתוכן. הדוברת ביצירתה נוחתת במצולות ומאפשרת לעצמה להיסחף למצב של "כמו טובעת" בתוך ביצה, מכורכת בסנסיני צמחים וברקב, ונשאבת חזרה לאוויר העולם כאילו נולדה מן הטבע הפראי ("זרמים", עמ' 38) ולצד השיר תמונת עובר במי רקב.

ואם בחבלים שנכרכו סביב העובר עסקינן הרי הזרמים נעקבים גם בשיר הבא והופכים למרכז "שטה עתה בעולמות עליונים/ חבלים נסתרים/ אוחזים, מכוונים,/ רומזים//...מחפשת את האמת/ שתתיר את כבליי." ("חבלים", עמ' 40).

מנגד לכנפים שהם מוטיב חוזר עומדים כבלי ברזל שמנסה הדוברת להשתחרר מהם בציוריה ובשיריה, ועם השחרור מהכבלים נוצרת תחושה של התעוררות דרך הציווי:

" יש כאן עולם שלם לאהוב" ("התעוררות", עמ' 42)

בשירתה של פפי יסוד קבלי הנרמז דרך חבלים שמרמזים בציור הנלווה לשיר "חבלים" לספירות הקבליות על פי דירוגן (עמ' 41).

השתקפויות הנפש הן יסוד ביצירתה של פפי. בציור "המראה" עומדת הדוברת מול המראה כשדמותה נכפלת בתוכה ומחוצה לה. היא נשאבת אל תוך המראה מחד ונותרת מחוץ לה מאידך. סוריאליזם, הרי ציינו כבר! בשיר משוחחת הדוברת עם האני האחרת שלה. היא מבקרת את עצמה ואף שואלת שאלות תוך הבטה נוספת באני:

"הסתכלתי במראה,/ דברתי אליה:/ את משתנה כמו זיקית/ אפך עקום ומפוצל,/ ראשך קצת מהונדס, מרובע./ גופך נע קדימה ואחור/ קשה לעקוב,/ קשה להבין,/ מי את?/ לאן פניך מועדות?" (עמ' 43).

ביצירה כמה שירים ארספואטיים כשיר "בחמש בבוקר" (עמ" 44) ועיסוקו בשילוב שבין מלאכת הכתיבה לאמנות הציור, שהרי מלאכת הכתיבה והציור הולכים ונמזגים זה בתוך זה. המילה והצבע דורשים מהירות עשייה וביצוע שהרי הם חמקניים ויש לאחוז בהם בטרם יימוגו.

בשיר מבקשת הדוברת - החולמת לדלות מתוך הזיכרון  שברי חלום לילי אך המילים תופסות חיים משל עצמן המראות והאותיות מתעופפות להן בחלל כשבכל פעם יורדת  אות אל הדף ומתחברת למשפט ונוצר שיר: "הן כותבות מהר מדיי,/ לא נותנות לי רגע להסדיר נשימה.// לרגע עוצמת עיניי/ לראות את המראות/ והאותיות מתעופפות/ על פעם אות יורדת אל הדף/ מתחברת לאות ולמשפט." ("בחמש בבוקר", עמוד 45).

אותיות פורחות באוויר מובילות את הקורא הבקי אל רבי חנינא בן תרדיון – אחד מעשרת הרוגי מלכות שאמר בשעת עינויו בידי הרומאים שהוא רואה: "גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר" (עבודה זרה יח א) כלומר הרומאים יכולים לשרוף את גופו ואת הגווילים שהתורה נכתבה עליהם אך לא את תוכנה של התורה כי למילה הכתובה כוח משלה. גם המשפטים שמנסה הדוברת ליצור מתוך מראות חלומים נעים ודוחפים, כי יש להן חיים משל עצמן עד שהם מתיישבים על הדף ועוד חלום נרשם, אך בשירת פפי האותיות עושות מהלך הפוך: מהחלום פורחות האותיות ומתישבות על הדף.

מעשה היצירה הוא השתקפות של השתקפות של השתקפות של החיים בשיר "השתקפות" (עמוד 46) ובתמונה שלצידו מתארת המשוררת את השתקפות חייה ביצירתה ומהי השתקפות זו אם לא סך כל נטיעותיה על פני האדמה. את ציוריה מחלקת הציירת לריבועים לא שווים. בכל אחד מהם פרק ממסעה בדרום אפריקה. הנה תמונת נוף של כפר ולצדו ציור של נשים שואבות. מתחתיו ציור מכונית שעליה כיתוב "אלף סיפורי אפריקה ולצידה מפת העולם.

"זהו עולמי"! מכריזה המשוררת בשיר "עולמי" (עמ" 47) ומשליכה על כן הציור את צלילי האור והחושך ואת הטבע החוגג סביבה. פעם מגלה טפח ופעם מסתירה טפח.

אך שוב השבריריות של החיים תמיד מאיימת ולציור הנילווה לשיר "עולמי" מתווסף בלון האחוז בידה והיא מנסה להאחז בו.

באחד מן הציורים השונים מן האחרים מסרטה "אנושית" שתבניתה מורכבת ממרובעים מדוייקים ובקדמתה עדשה וזוג ידיים יוצאות משני צידיה: "מסרטה נסתרת/ מפעילה את כפתור החיים./ כמו סרט נע/ מנציחה רגעים." ("מסרטת חיי", עמ" 48).

אך מי המפעיל ומי המופעל בשיר? הדוברת מנהלת מאבק עם מסרטת חייה שמנסה להשתלט עליה: "תלחצי! צועקת לעברה מושכת את ידה מתחננת על חיי. האור שכבה נעל את החיוך עד הפעם הבאה." (שם).

היצירות המצוירות מוסיפות נדבך נוסף לשירים. אין הן מסרסות את השיר שלצידן אלא מוסיפות לו פן מפתיע, נוסף איזה שהוא עומק שמזמין את הקורא והצופה הפעיל להשתתף ואולי להוסיף נדבך יצירתי משלו לאותו  הציור, נדבך שיסכים עם המקור או ידחה אותו.

יחד עם זאת, אין זה מונע מהדוברת לפחד מפני אובדן יצירתה. בבחינת: "ואנכי בחלבי ובדמי את הבעירה אשלם" (ח.נ. ביאליק, "לא זכיתי באור מן ההפקר", השירים, דביר, עמ' 233).

"פוחדת./ פוחדת פן תאבדו לי/ כל עלי הכותרת, הזוהרים שלי" זועקת הדוברת ומציבה לצד השיר שלוש דמויות שגופן בנוי מעלי כותרת  עד שנדמה שאם תישוב רוח תיעלמנה הדמויות, ועל ראש כל אחת מהן עלי כותרת שונים ("עלי כותרת", עמ' 49).

זהו ספר של מילים וצבעים. אך מה על הצלילים האם הם נשמעים ביצירה חושנית זו? והרי צליל הוא חלק דומיננטי בהווית האדם וכאן ביודעין יוצרת פפי בדרכה גם צלילים:

"שמעתי את צווחת קולי/ לא נעמו לי הצלילים." ("צלילים", עמ' 50).

כדי להגיע לצליל האמיתי והמוכר יש לשוב, לדעת הדוברת, למחוזות בטוחים ומוכרים. עליה, לשאוב אותם מתוך הזיכרונות, "לקלף אותם" לצייר אותם ולכתוב אותם ולבסוף אף לאמץ אותם ולאהוב אותם. תהליך ארספואטי זה מצטרף לשירים ארספואטיים נוספים אך מתייחד במוטיב הצליל המוסיף גוון של אופטימיות ושמחה שהוא נדיר בכתיבתה של המשוררת.

לכל שירה טובה רבדים ורבדי רבדים, רבדים תנכיים משנאיים, תלמודיים ואחרים. בספר זה הרבדים נוצרים גם דרך מריחת המכחול וגם במילה. בציורים ובשירים איזכורים ממקורות היהדות: בשיר "בבל" הבלבול נוצר במילה ובצבעים המעניקים תחושה של בלבול:

"כולנו יצאנו מהבלבול של בבל/ לא בחרנו מקום,/ גורל/ התפתלנו בן סיפוריו" (עמ' 51),

גורסת המשוררת ומאזכרת אירועים היסטוריים שבהם מתפתלים:

"רגשות נקם, גנבת בכורה, מלחמות אחים, סדום ועמורה, גילוי עריות חמדנו." (שם).

בבלבול הזה ובסחרחרת ההיסטורית, טוענת הדוברת, איבדנו את גן העדן, ועולה מהשיר השאלה: האם היצירה, הוא ניסיון להחזיר לנו ולו במעט את גן העדן האבוד?

בשיר ארספואטי נוסף מתארת המחברת את תהליך עבודתה : "בפנקס קטן/ רשמתי אותם/ את חלומותיי/ חלום אחד בכל דף.// עם בוקרו של יום/ תלשתי רק חלום אחד/ ויצאתי אתו לעולם". ("הפנקס", עמ' 52).

מי הצופה בחלום ומי הנצפה על ידי החולם. ההליכה היא מן החלום הנצפה אל החלום הצופה בי, כך גם בציור שהקורא והמציירת צופים בו והא צופה בך ("הפנקס", עמ" 52). בציור נפלא (עמ' 55) נראים עצים המשוחים בקווי אורך ומאחריהם נמצאת דמות הקשורה בידיה בחוטים אל הענפים ואל העלים ולצידה שיר שכותרתו: "בובה על חוט" המציירת- הדוברת מנהלת שיח עם דמויותיה: "בואי,/ אני קוראת לעברה.// חושי את אדמת הרקב סביבך/ חתכי חוטייך/ שחררי גיצייך היי אדם!" (עמוד 54).

בשיר זה, חש הקורא את הצד הפמיניסטי של הדוברת המציינת שמהותה הנשית  מבקשת שחרור כדי שגופה יקרום עור וגידים מחדש.

חלק קטן מהשירים בקובץ עוסק באהבה שבנו לבינה, לרוב, אין האהבה בשירים מתגמלת:

בשיר "דחוס"  לדוגמה, מבקשת האני השרה אהבת עולמים אך מנגד "המקום לאיטו הצטמצם/ אנשים נוספים נכנסו/ ובלי משים דחקו לצדדים/ את נדריי - אהבת הנצחים.// היינו באותו חדר/ אך רחוקים/ נשמנו את אותו אוויר/ חשנו חנוקים." (עמ" 56).

מבנה המשפטים מעיד שהנתק בין בני הזוג מודגש גם דרך מבנה המשפט הגולש משורה לשורה.

ובציור ה"דחוס" שלצד השיר, נצפה זוג שדמותו דחוסה במרחב. דמות הגבר ניצבת מאחורי הדמות הנשית ושניהם מביטים קדימה ולא זה בזה. הציור נמשך בצבעים עזים אך ברורים החוצים בין הדמויות שבמבטן עצב תהומי.

ומכאן משתרשר לו בדרך הציווי השיר העוקב "לך לך":

"לך לך./ ידי בידך חשה בבדידותך/ לך לך./ כל יום נוסף לא ישנה,/ לך לך./ כי חדרי קטן מלהכיל את כל כולך." (עמ' 60).

ובאופן מפתיע אין הציור עוסק במה שהקורא צופה ומצפה לו אלא בבעלי חיים המזכירים את פרשת יונה הנביא שנבלע בבטן הלוויתן והוא מלא פחד מפני איומי היעוד והציווי האלוהי.

ומן הציור הקודם נשאב הצופה לציור שבדף הסמוך (עמ' 61) אל דמות הקרוקודיל המסמלת את הקורונה שמאיימת לבלוע את העולם. בלועה של חיית הטרף קיסם המונע את סגירת לועה ובאופן מפתיע מסכת קורונה תלויה על אחת משיניי החיה כמעט בהומור.

"הוא הבליח לרקיע/ מעולמות נסתרים.// שיניו חדות,/ האנשים שזה מכבר בלע/ לא היו לטעמו/ פער את פיו הענק/ מאיים לבלוע באחת/ את עולמי הקטן - הפרטי." ("קיומי", עמ' 61).

אחד מהציורים המפתיעים בקובץ שירה זה הוא ציור הכהן הגדול הנושא את תבליט החושן שעליו שנים עשר אבני יקר שהם שנים עשר השבטים, לראשונה ביצירתה מצטטת הציירת פסוק: "ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש: לזיכרון לפני ה' תמיד" (שמות כח, כט)

השיר ששמו המפתיע "מילוט" פותח בהטחת דברים קשים אל נמען עלום. אולי האל?

"נטשת./ את המסע על צוארי הנחת/ על מצחי חקקת שמותיך הרבים./ ספרת סיפורים,/ צבעת לי אותם בצבעים.// כבדו עלי אבני החושן/ שעל חזי." (עמ' 64).

בשיר "שחרור" ממשיכה הדוברת את אותו קו רעיוני שיש בו מחאה:

"חקקת מילותך על לוחות./ חקקת/ קר/ קצר/ ברור/ טענת: "רב הנסתר על הגלוי"//...מאז מחפשת את המפתח." (עמ' 66).

הגלישות משורה לשורה, המאפיינות את שירתה של פפי, מבקשות להעצים כל מילה ולחדד את תחושת הנטישה.

האם  המפתח ללבה של הדוברת טמון בסבך ציורי הנפש שלה המכילים את חלומותיה, רצונותיה וכמיהותיה? האם נגזר עליה מלמעלה להתחבט עם נפשה המורכבת והמסוכסכת דרך האינטראקציה שלה בין החלום, הציור והשירה? ואולי הם המפתח להווייתה? ודרכם וניתנת לה הזכות לפרוץ את המנעול? כי כך בנוייה תימת הזהות שלה?

הציור בעמוד 67 יכול לפתור חלק מחידת הנפש של הדוברת. בתמונה נראה בעל חיים

אנדרוגני ולו טפרים חדים ,רגליים, קרניים וזנב. בעל החיים צבוע בשחור לבן והוא שרוע על  פניה של דמות נשית הטבולה בצבע אדום. תמונה המזכירה את התיאור של סביון ליברכט בסיפורה "על קו המעגל". בסיפור מתוארת גיבורה הנושאת במשך שנים רבות זיכרון של אהבה נכזבת. זיכרון מכאיב זה שיש לדכאו, מבוטא על ידה דרך מטפורת החיה: "לפעמים באות לי שורות, מתעוררות מעצמן כבהקרנת סרט איטי ובו חיה קמה מרבצה, מעלה אבק רב. ואחר מצטללת דמותה: גב, קרניים, צלעות, פרסות. אני קמה מולה בשוטים, משיבה אותה לרבצה: פרסות, צלעות, קרניים, גב. מכסה אותה באבק רב מדי." (ליברכט, תפוחים מן המדבר", כתר 1992, עמ' 11).

 אך עם כל המורכבות והסחרחרה והכאב יש לדוברת גם מילות תודה:

"זכיתי,/ לפחד מעין רעה,/ למעוד בכל מהמורה,/ להתרגש מכל עוולה//...בבוא הזמן אחזור אליך/ שלמה יותר,/ להודות לך/ על העוצמה שנטעת בי." ("מתנות", עמ' 68).

באופן מפתיע השיר זוכה לציור של אטמוספירה צבעונית המכילה את עשר הספרות הקבליות. ועליה קווים דקיקים היוצרים צורה של מגן דוד.

ומה עושים עם כל זה? מה עושים עם השירים והציורים ועם הגודש הקליידוסקופי של תחושות, רגשות מסכות, מלאכים, ידיים, טבע?!

תולים אותן, מסכמת היוצרת רבת הגוונים כמעט בהומור. בסוף הקובץ המרשים הזה בשיר "תלויות" נוטלת הדוברת את כל  הפראיות הזו ומנסה למסגר אותה ולתלות אותה ולתחום אותה למרות ש: "כל אחת מהן תלשה פיסה/ מנשמתי/ ובאורח פלא כל מה שהתרוקן/ מתמלא במהירות באחרת/ והיד כבדה/ והצבעים אוזלים." (עמ' 69).

ד"ר כרמלה סרנגה

מרצה, עורכת וחוקרת

המכללה האקדמית גבעת וושינגטון

ולשעבר ראש החוג לספרות במכללה האקדמית אשקלון.