עוגה ומטפחת/ נעמה צוייג
השבוע לא הכנו עוגה.
אתמול חזרתי הביתה מבית החולים.
"סבתא, למה את עייפה כל כך? מתי נכין אתך עוגה? מתי נאכל אצלך אוכל אמיתי, כמו שצריך?" שאלו אותי הבנות בטלפון.
כעבור כמה ימים שמעתי דפיקה עדינה בדלת. בפתח עמדו השלוש.
התרגשתי, הושטתי את זרועותיי לחיבוקים, כמו תמיד.
הן הגיעו כמו בכל יום שישי, לאפות עוגה לארוחת הערב המשפחתית.
רק דבר אחד היה שונה מתמיד: את ראשי כיסתה מטפחת.
"סבתוש, מה המטפחת הזאת?" צחקתי, "זה לא יפה? זה קולי!"
נגה בת השלוש, עטפה את הראש במטפחת אדומה, לקחה סלסלה והודיעה: "אני כיפה אדומה, אני הולכת לבקר את סבתא שלי."
שישי(שירה) בת החמש וחצי, גילתה, שציירה לי ציור מצחיק.
ומיכלי בת השש וחצי, גם כתבה וגם הקריאה לי: "סבתא שלנו, תהיי בריאה וחזקה מהר מהר."
"יש לי עוד מטפחות יפות. רוצות לשחק מט-פחות?" בן רגע כבר הוציאו הבנות מתוך המגירה, כמו קוסמות, מטפחות עם ציורי פסים ופרחים, פרפרים וכלבים, סוסים ומפתחות, בכל מיני צבעים וגדלים. הן קשרו את המטפחות על הראש, על הכתפיים ולמותניים.
"כמו בגד של יוונים" שישי התפעלה. "אני אינדיאנית," מיכלי צהלה.
הן שקעו במשחק עד שממעמקי האוהל בצבץ ראשון הראש של מיכלי: "סבתא, בואי לאוהל, אני רוצה לשאול אותך משהו".
אחר כך הופיע הראש של שישי: "גם לי יש שאלה, חשבתי עליה עוד כשהיינו בבית."
הצטופפנו יחד באוהל. "סבתא, את חולה?"
"מיכלי, עכשיו אחרי שעברתי ניתוח ואחרי שהוציאו מהבטן תאי סרטן, שלא צריכים להיות בגוף, אני מרגישה הרבה יותר טוב".
"סבתא, כאב לך כשחתכו לך את הבטן?" "לא שישי, הרדימו אותי, ולא כאב לי." "אבל סבתא, הרדימו לך את הבטן, לא את הראש."
"סבתא, מה הכנסת לבטן שלך, שהיו צריכים לפתוח אותה ולהוציא? זו בעיה של עיכול?"
"שישי, לא הכנסתי לבטן כלום. הוציאו לי מהבטן תאי סרטן. אלה תאים שגדלים בטעות בגוף ומפריעים לו. הרופאים מסלקים אותם והורסים אותם בעזרת תרופות. התרופות האלה גם גורמות לשערות לנשור. בגלל זה הלכתי לספר והשארתי לו את השערות שלי".
"כשיגמרו לתת לי את התרופות האלה השערות שלי יגדלו ויהיו חזקות אפילו יותר ממה שהן היו קודם".
"סבתא, את עצובה שאת חולה במחלת סרטן?"
"כן מיכלי, לפעמים אני עצובה, את ושישי ונגה עוזרות לי להיות שמחה. למשל עכשיו, כשאתן כאן איתי מאוד נעים לי".
כל אחד לפעמים קצת עצוב ולפעמים שמח וזה בסדר גמור.
בגלל זה טוב לנו שאנחנו ביחד.
נגה לא שאלה אותי שאלות.
היא רצתה לראות טלוויזיה, ביקשה שוקולד ושקעה בחיקי, כמו תמיד בזמן שאנחנו צופות ביחד בתכניות בערוץ הילדים.
"אולי היום נכין עוגה?"
"זה רעיון נהדר מיכלי, איזו עוגה נכין?"
הבנות סקרו ברצינות את ספר העוגות, והחליטו פה אחד, כמו בכל שבוע: "היום נכין עוגת שוקולד, עם קרם שוקולד וסוכריות צבעוניות."
ניגשנו לעבודה.
"סבתא, את זוכרת שאני מעולה בביצים!" הזכירה לי שישי.
"ואני בקקאו ובסוכר", הבהירה מיכלי. הכנסנו לקערת המערבל במרץ את הסוכר, החמאה, הביצים, החלב, הקמח והקקאו. הפעלנו אותו ברעש עצום. ראינו את החומרים נבלעים בבחישה, והופכים לתערובת חומה וחלקה.
התערובת הייתה מוכנה.
"יש!" צהלנו בקול. יצקנו אותה לתבנית האפייה, וכמובן שלא שכחנו להשאיר בקערה המון קרם מתוק לליקוק.
בזמן שהעוגה הייתה בתנור, התכרבלנו על הספה.
"סבתא, מחלת סרטן זה סוד?" "לא, זה בכלל לא סוד שישי."
"אז אני יכולה לספר לגננת שלי, שסבתא שלי חולה במחלת סרטן?" שאלה.
"כן, ואת יכולה להגיד גם שאפשר להבריא מהמחלה הזאת."
"סבתא," שאלה מיכלי, "גם אני יכולה להגיד את זה לחברות שלי ?"
"בטח מיכלי, זה עוזר לדבר עם חברות".
"העוגה שלנו מוכנה, לפי הריח" הכריזה מיכלי. זינקנו מהספה והוצאנו מהתנור, לקול תרועות התלהבות, עוגה עגולה וגבוהה. "איזה ריח טעים יש לה".
היה לנו ברור שאחרי שנכין קרם שוקולד ונקשט את העוגה בסוכריות צבעוניות- נבלול אותה... כי ככה אנחנו עושות כל שבוע.
*נעמה צוייג. אמא לשלושה ילדים סבתא לחמישה נכדים. עבדה שנים רבות במערכת החינוך כמורה, מחנכת ומנהלת. למדה עבודה סוציאלית כתבה והפעילה תכניות למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול .הייתה ראש תחום חינוך ומניעה ברשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול ובהמשך מנכ"ל עמותת אלסם. הבריאה ממחלת הסרטן. כיום עוסקת באומנות פלסטית. וממשיכה לטפח את ילדיה ונכדיה.
