על חיה בכל עונותיה עדן שפילמן/ חגית בת אליעזר

חגית: מתי התחלת לכתוב?

עדן: את השיר הראשון שלי כתבתי בגיל 10 מתוך מצוקה פיזית מאוד גדולה: הייתי ילדה מופנמת שלא מדברת על הכאב, שמתמודדת עם מחלת קרוהן, ושומרת בתוכה סודות.

במשך השנים כתבתי יומנים אישיים, חלקם מתוך אשפוזים כילדה ונערה.

לקראת גיל 18, כשהתמודדתי עם השונות שלי, נטשתי את הכתיבה, הרגשתי שהדף אינו מכיל, אינו מרפא ואז לא ידעתי כמה אני זקוקה לנפש קרובה שתקרא את הדברים, אך שזו לא נמצאה תחושת הבדידות היתה בלתי נסבלת, וההרס העצמי הלא מדובר הגיע בדרכים שונות. בעצם הספר הוא גיחה של שירים מארבע השנים האחרונות, והם מתארים את מסע הריפוי מטלטל, הכולל טריגרים רבים וחוויות על הקצה, אבל כולל גם מקומות בטוחים, והיציאה הכפולה אל האור – מהפרעת האכילה ושבירת השתיקה. עם החזרה לכתיבה נגמלתי אט, אט מכל הממכרים, ואני אישה בריאה שרואה את החיים וחיה בכל העונות והרגשות.

חגית: תספרי, בבקשה, על חוויית העבודה עם ניקולא יוזגוף-אורבך, עורך הספר.

עדן: אני שמחה מאוד על השאלה הזו. אני נשאלת על כך רבות מחברים, מחברות וגם מעמיתיי המשוררים.

הכרתי את ניקולא דרך קול קורא לאנתולוגיה להפרעות אכילה. גליה אבן חן, שהצטלמתי בעבר לסרט קצר שביימה, אמרה לי שיש קולות קוראים בנושא הקרוב לנפשי והעבירה לי את הקישור. שלחתי לניקולא שלושה שירים וקטעי יומן, וכך החל המסע יחד וחברות נפש מיוחדת.

אפשר לומר שניקולא הושיט לי יד, תחילה מבלי שהכיר את הסיפור שלי, מבלי שידע שאני משקמת את חיי אחרי אשפוז ממושך שלא צלח, כי החיבור היה דרך השירה שסיפרה סיפור, וניקולא הביא המון אהבה ואומץ לעדן המתמודדת.

הפעם הראשונה שיצאתי לאור במרחב הציבורי, היה בנורמן בר. ניקולא עודד אותי ופגש אותי שם והעניק לי אומץ. אולי זה נשמע מוזר, כי נורמן בר, זה כייף ויחד ופרגון, אבל עבורי זו היתה יציאה ראשונה מהבית אל משהו מהסוג הזה.

העבודה עם ניקולא היתה מותאמת כמעשה כישוף שחיבר את הקצב הנכון, מה שאפשר לי להכין את עצמי לקראת היציאה אל האור. התחלתי לכתוב תוך כדי קבלת המשוב ממנו, שירים  חדשים וחשופים על מה שלא העזתי לכתוב,  כמו: "צרחות", "בית משוגעות", " נאנח", "ניתוח", "משמרת לילה". אלו ועוד  נכתבו תוך כדי תהליך העבודה ובזכות האומץ שניקולא נטע בי, לפעמים גם בלי מילים, דרך עיניו המתבוננות והמכילות שמעבירות לי מסר – שאפשר לכתוב על הכול ולהפוך את השדים לשיר. ניקולא הוא אלכימאי, כך ראיתי אותו שנגע בעדינות וברגישות בשיריי, הוא הראשון שקיבל לידיו את דם ליבי באותיות, וכאומן אסף את השברים, רקם חיבורים, והעצים את החוזקות. כל הדמות הזו, הנדירה, ששמה ניקולא יוזגוף-אורבך הביאה אליי מה שלא קבלתי מעולם. ניקולא מעורב בכל צעד וצעד בספר, זה כלל גם את בחירת התמונה לכריכה, "נו ברור שנעליים אדומות" ועד בחירת הבגדים לערב שהוזמנתי לסלון הספרותי ,ערב משוררי הרשת...וכמובן החולצה הוורודה להשקה.

חגית: צילומיה של אורלי ליברמן, המעטרים את הכריכה הקדמית ומקשטים את פנים הספר, כשהם גולשים מהצד השמאלי של כפולה לצד הימני שלה, יפים ומתגרים.

ספרי, בבקשה, על עבודתך עם אורלי ליברמן

עדן: אורלי ליברמן הקימה יחד עם מירי מרגלית את פרויקט התיעוד במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב. כך התחילה הדרך שלנו, במרחב שהיא הקימה, המעניק מקום בטוח לספר סיפור חיים ובתוכו את סיפור הפגיעה המינית.

הגעתי לתעד את סיפור, יחד עם עדי זוסמן . עדי היא תזונאית קלינית וקוסמת שעודדה אותי לכתוב. התיעוד נעשה מול עיניים מכילות של מירי ואורלי ומצלמַת וידיאו, שמלקטת את כל מה שמתבקש לצאת. התיעודים נשמרים בתוך כספת, ונוצר קול חדש ששובר את קשר השתיקה ומספר סיפור חדש, הסיפור הזה - הוא של כולנו.

תיעוד הסיפור העניק לי כוח, ריפוי והעצים את עדן המניחה את קלף הקורבן ובוחרת קלף חדש לחיים. לתהליך הזה יש השפעה ורבים משיריי נכתבו בהשראת החוויה והנשים המופלאות .

הצילומים נערכו בשני מקומות: חצר ביתה של אורלי, וחוף הים שמול ביתי. ארזתי כמה שמלות ואת הצעיף הירוק שבתמונה. לקחנו את הנעליים האדומות שמוזכרות בשיר  "מלנכולית". הגעתי לביתה של אורלי והתחלנו שתינו בהתרגשות משותפת סיישנים של החלפת בגדים, וכך על הדשא, בין העצים, אורלי הציעה על גוף חשוף להניח את השל הירוק  ולפסוע בשביל לעבר הדלת, ששאלות רבות נשאלתי עליה...כמו האם היא נפתחת לבואי או שאני סוגרת אותה בצאתי.

זה הרגיש לי כל כך שלם וטבעי, שהספר יהיה כרוך בצילום עשתה אורלי, דרך אותן העיניים שהכילו לראשונה את כל סיפורי, ושהתמונות ילוו את כל שיריי.

היום אני מספרת את סיפורי בבמות שונות, אליהן אורלי מזמינה אותי, מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. אני מספרת על ההתחדשות, בה זכיתי הודות לתהליך התיעוד, וגם על הספר, שהצטרף לדרך ולמפגשים. השיתוף הזה והשמעת קולי השירי מעניקים לי משמעות עצומה. ואחת המשאלות שלי הספר יגיע למרחבים טיפוליים כאלו ואחרים.

חגית: מאוד התרשמתי מחזותו של הספר ומעיצובו האומנותי.

       אדום וירוק - הצבעים המנוגדים - התוחמים את שתי הכריכות

       בפסים רחבים נדיבים, מתכתבים עם השמלה הירוקה, ועם הנעלים 

        האדומות שבצילומך בכריכה הקדמית, ועם סמל ארגמן מיטב של

        ההוצאה בכריכה האחורית.

       אהבתי את הציפורים הקטנות, הנושאות את מספרי העמודים,

       והמתעופפות על גבי עמודים אחדים  - לבנות עם צל אפרפר, ושחורות

       על גבי הכריכות, כלהקות של מחשבות בהירות וקודרות.

      מה זה הסטודיו אולטרה ויולט, האחראי לעיצוב הכריכה?

עדן: סטודיו אולטרה ויולט הוא סטודיו לעיצוב גרפי של המעצבת הוותיקה סיגל שפי. הסטודיו, הנמצא ברמת גן, מתמחה בעיצוב תדמית למותגים, בעיצוב גרפי לכל אמצעי השיווק, עיצוב תערוכות, דפוס ועוד. סיגל היא לדעתי קוסמת, כל הדרך איתה הייתה מלאה ברגישות, הכלה וסבלנות למוזה שלי. למעשה אני לא הייתי צריכה להרחיב במילים וסיגל ידעה להרגיש אותי ולהגשים לי את כל המשאלות. תחילה ביקשתי תמונה עם נוף לים, ואז המוזה שלי התעוררה והנחתה אותי, שתמונות הים לא משקפות את מה שהספר מביא, כי הן היו עדינות מדיי. בקשתי מסיגל עיצוב נוסף עם תמונת הנעליים האדומות, וכן ביקשתי, שהתמונה תגלוש לגב הספר. סיגל בלי מילים או שאלות, תוך כמה רגעים כמעשה קסמים , בפשטות שהכילה את הבקשה שלי, שלחה לי עיצוב מושלם. התקשרתי אליה עם דמעות, מתארת לה את הכריכה, כפי שהעלית כאן בשאלתך חגית. הרגשתי שסיגלי ממש היטיבה להכיר את השירים, כאילו ליקטה בתוך העיצוב את שיריי הסוערים, העדינים...וזה הביא אותי כמו שאני ושירתי.

הציפורים היו ההפתעה הגדולה, סיגל מספרת שהיא לקחה את ההשראה מהקעקועים של הציפורים שלי. סיגלי מלאת חן , קסם וכשרון.

חגית: ישנם שירים  בהם מופיעות דמויות, חלקן טיפוליות, תרצי להרחיב על המסר שאת רוצה להעביר?

עדן: אתייחס לשירים המתארים סיפורים שחלקם נכתבו על ובמסדרונות השיגעון, טיפולים בבתי חולים פסיכיאטריים, שהציבו תנאים שעבורי היו נוקשים, ומקומות אחרים בהם מצאתי מזור. אחד המסרים שאני רוצה, להעביר, והלוואי לחולל שינוי, זו הבחירה של המטופלת. בשיר "אני יושבת על רצפה קרה" אני מתארת מקרה, בו מטופלת חוותה אונס מצד מטפל גבר, ונאלצת להתמודד עם תנאי אשפוז כמו להיות מטופלת ע"י פסיכיאטר, למרות העובדה הטרגית, שזה אסור ככלל, ובמיוחד עבור מטופלת זה משחזר בראשה את סיפור הפגיעה, מה שמוביל להפסקת האשפוז וניסיון אובדני נוסף. לצערי נשים רבות מתמודדות עם תנאים כאלו ואחרים, שעושים את ההפך מלשמור עליה. את המזור מצאתי במרחב נשים, ורבים משיריי מספרות על אותן דמויות נשיות. אחת המרכזיות זו עדי זוסמן, תזונאית קלינית, ומרפאה, עליה נכתב השיר שבסיס הטיפול איתה היה היכולת שלה להביא את אהבתה לטיפול, לא לפחד להראות למטופלת שהיא אנושית, ולחבק, חיבוק אמיתי שאוסף את הפחדים.

חגית: יפה, ששיריך עוקבים אחר התרחשות, מוסרים סיפור.

האם חשבת לכתוב סיפורת, סיפורים קצרים?

עדן: השירה שלי אכן מספרת סיפור, מרגש שזה עובר לקורא. לא ממש התנסיתי בכתיבת סיפורים קצרים. אני מניחה שהקסם של השירה עבורי הוא היכולת של המחבר לבחור את מה שגלוי ואת מה שנסתר, ולהשאיר רווחים לקורא להשלים בהם את מה שחסר. ואולי, למרות השירה החשופה שלי, עדיין לבחור את כמות האור שאני רוצה להאיר. הפלא הגדול הוא לקחת אירוע חזק ואף כזה, שנמשך עשרות שנים כמו שתיקה, וליצור ממנו בעדינות, בכמה מילים, עוצמה שמעבירה את התחושות, הסיפור ואת המסר, שגם מבקש , בין היתר, למען מתן טיפולים מותאמים לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית , הפרעות אכילה.

אחת המחשבות שלי היתה לשבץ בין השירים קטעי סיפור קצרים, כמו סיפור בהמשכים, וזה שמור אצלי בקובץ. אבל אני חשה נכון להיום לקחת פסק זמן מתכנים מסוימים, ומאפשרת לגופי להכיל את המתרחש מבחוץ בעקבות החשיפה. אבל אני גם מודעת למוזה האימפולסיבית שלי, ומקדמת אותה בברכה, כשהיא מגיעה.

חגית: ובהמשך לתשובתך הקודמת, על מה את כותבת עכשיו, לאחר הספר? האם תרצי לסיים את הראיון באחד השירים החדשים שלך?

עדן: אני נמצאת בתקופה של התמודדת לא פשוטה רפואית, ובין ההתארגנות עם הספר שלי שנחשף ומפגשי השקה מרגשים , המוזה שלי נחה. אני מאפשרת לעצמי להיות כמו שאני, ולא דוחקת בי לכתוב. אני חווה את החיים דרך עיניים שרוצות לחיות. הבית ,שרון והילדים, הנופים המשתנים, העונות שמביאות את ההשתנות של חיינו בתוך סדריי הטבע, ההתבוננות על החיים של עכשיו ועל סיפור ישן . היכולת לחבק את העולם, להרגיש ולקבל גם את רגעי הלבד, כשקיעה וזריחה, וגם את רגעי היחד ולצמוח.

מביאה את השיר על עיר ילדותי בת ים, בה אני מתגוררת גם היום .

בת ים

וְהַשְּׁבִילִים

הֵם לֹא אוֹתָם שְׁבִילִים

וְהַדֶּרֶךְ מוֹבִילָה אֶל מָקוֹם אַחֵר,

וְהַחוֹל שֶׁנֶּאֱסַף בְּכַפּוֹת יָדַיִךְ

פִּזְּרָה אוֹתוֹ הָרוּחַ

שֶׁאָז לִטְּפָה אֶת צַמָּתֵךְ,

וְאַתְּ דִּמְיַנְתְּ שֶׁזּוֹ אַבְקַת קְסָמִים

וְהָלַכְתְּ בְּעִקְבוֹתֶיהָ

וּמָצָאת אֶת יַלְדוּתֵךְ

בְּטִירוֹת מַלְכוּת

וְעַל הַחוֹף הָיִיתְ

בַּת יָם.

אני רוצה להוסיף את תודתי לראובן שבת, ולך, חגית יקרה.

לפרטים על "פרויקט התיעוד"  במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, תל אביב .

טלפון:  03-6011910