8

תיכף כשפתחתי את הדלת ראיתי שהוא בצרות. אל תשאלו אותי איזה צרות, אני לא עד כדי כך דפוקה שאני אנסה לנחש, כמו איזה אסטרולוג מסטול או איזה קוראת בכף יד, כוס קפה, נייר‑טואלט, איזה חַרְטה! בהתחלה לא שמעתי אותו בכלל, זאת אומרת לא שמעתי את הדפיקות בדלת, ישנתי חזק על הספה במרפסת.

הראש שלי היה זרוק לגמרי וכשהתעוררתי הרגשתי גם תיאבון כמו של איזה מתבגר שניסה את הג'וינט הראשון שלו.

בקושי ידעתי איפה אני נמצאת. הדירה הזאת אף פעם לא היתה בית, בסך הכול עוד כתובת אחת.

"זה זמני?" שאל המתווך, ואני אמרתי לו כן, כן אמרתי לו, כי מה כבר היה לי לענות לשאלה הזו. כאילו שהכול זה לא מצב זמני. מה אני יודעת.

הוא עמד שם בפתח, כמו איזה נוֹד, ונראה חיוור יותר מהלילה שחלף, איפה הייתי בלילה? לא זוכרת. המסכן הזה בטח הסתובב די הרבה עד שמצא אותי כי הוא נראה כמו אחד שנגמר לו החמצן.

אני יודעת שמוריס ופרטוק בחיים המסריחים שלהם לא יתנו כתובת של איזה בחורה כי זה בשבילם כמו דפיקה מהצד והם רוצים אחוזים מכל דבר, הבני‑שרמוטה.

הוא אמר שהוא עיתונאי, אז, בלילה הראשון וגם אחר כך כשצלצל, אבל אני לא בטוחה כי אני אף פעם לא בטוחה בשום דבר, חוץ מזה שאין לי שקל על התחת ושהאמא שלי קראה לי אליס, עד שאבא שלי, הבן‑אלף, התעקש שנחליף את זה, את האליס, לעליזה, כי הנה אנחנו כבר בארץ‑ישראל, ארץ ציון ירושלים, הקודש, וכל זה.

אבל אני לא הייתי עליזה בשביל אף אחד, גם לא בשבילו, האבא שלי, שהיה חתיכת נבלה לא קטנה, אפילו שידע לשיר שיגעון וכל האנשים בשכונה שלנו, ועוד בקזבלנקה, היו אומרים: "ארמנד, איזה קול! יא‑ראבאק, איזה קול! אתה צריך לשיר באופרה, במילנו, בפריז, ולא להיות סתם חזן." כי אפילו בתור חזן האנשים ראו שאבא שלי לא יחזיק מעמד. ובייחוד כשהם עשו ממנו שומר לילה ואחר כך "נוטע", ככה הם קראו לזה כשלא התחשק להם להגדיר אותו - מובטל, מה שהוא בעצם היה מיום שיצא מהכוס‑של‑האמא‑שלו.

אז אם הוא עיתונאי, אני מתכוונת לגידי, אז הוא יודע לחטט קצת, בשביל זה הם נתנו לו משכורת, לא ככה? וחוץ מזה, אולי איזו בחורה, בטח שׂריתה, שמתעקשת להגיד 'אני סָריטה,' כמו זאת מהסרטים, עם סמ"ך יעני, ומה שבטוח זה שהיא עם חור והם לא באים בשביל הכישרון שלה בתיאטרון, שדווקא ישנו, תאמינו לי.

אז שׂרית, שריתה, אולי נתנה לו את הכתובת, ואני כבר אסגור איתה ווַאחד חשבון, בהזדמנות הראשונה.

ידעתי שהוא יבוא. אלא מה? ולא בשביל העיניים היפות שלי, זה בטוח.

הוא בטח הרגיש שיש משהו בעיניים השיכורות שלי שעוד יכול לראות שהוא זיהה אותי או שאני אותו, מה זה משנה בעצם?

אחר כך צלצלתי לחבר הזה שלו בבר, דווקא בסדר היה הגבר הזה, למרות שניסה להוציא ממני תשובות ואני סגרתי לו באמצע בתענוג כי אני עושה רק מה בראש שלי ולא בראש של אף אחד אחר.

אני אפילו די כועסת שהסכמתי למסור את השם שלי כי ידעתי שזה יביא את גדעון, וגדעון הרי לא היה אף פעם אחד מאלה שמוותרים וידעתי שיש לו זיכרון טוב.

אבל למה עשיתי את זה? אני שואלת. את הראש הדפוק והכאילו‑עצמאי שלי אני שואלת, כי אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. וגם הוא עכשיו, ליד הדלת, נראה כאילו טעה בכתובת. וזה סימן שהגיע אלי.

אני חושבת שאם כבר אפשר לשייך את המצב רוח שלי כשאמרתי את הפרטים שלי, כשהזדהיתי אצל הברמן, החבר שלו, אז אפשר להגיד שזה בגלל הדברים שקרו בשבוע האחרון. ואיזה שבוע מְעַפַן זה היה יודעת רק הנשמה הקרועה שלי. אמא היתה אומרת, "תשמרי על הנשמה, על הנר הקטן שלך יה‑אליס, אפילו אם קורעים לך את התחת"; היא היתה אישה די חכמה, ג'ולייט בן‑סוסון, כמו שהיינו אומרים את השם הזה בקזבלנקה, ובארץ - כמו כל דבר אחר - גם זה התחלף ונהיינו פשוט בני‑שושן, והעיר שושן צהלה ושמחה, כמו שכתוב בתנ"ך. הגבר העלוב שלה, האבא הנפלא שלי, נצמד הרבה לתנ"ך הזה יותר ממה שנצמד אליה, או אלינו, זה בטוח, ותראו לאן זה הביא אותו...

עכשיו, בגיל ארבעים ושתיים, נראית בה מאה, זקנה כמו התורה, אני יודעת שהם קרעו אותי בכל הכיוונים. השבוע האחרון כמעט זרק אותי מהמסלול, כמו שהבחורות אוהבות להגיד, כי הבחורות, ואת זה כל אחד יודע, אוהבות לפנטז שהן מין דוגמניות כאלה או סלבּ יעני, או משהו אחר מהשוֹאוּ‑בִּיז.

איזה שוֹאוּ ואיזה בִּיז!

אבל כשאוכלים 'לָבן' ו'קוֹק' ו'מעורב' אז בטח לא כל כך יודעים מאיזה צד עולה השמש או באיזה חור את מסתובבת או מי מסתובב לך בחור המתוק שלך, המפרנס היחידי שלך, בין הרגליים...

אבל להן יש את המזל שלי אין; כי הן נשארות רק בתוך החור העמוק שלהן ושומרות את הראש רק בעניינים שלהן ולא הולכות להסתבך בסיפורים אבודים. כמוני.

כי מה אני אם לא סיפור אבוד? זה נורא מתאים לי.

אפילו לא שמחתי כשראיתי אותו, כי גם אם היה אומר לי, והוא לא, אז אני בטח הייתי מעדיפה שלא ידע מי אני, שימצא משהו אחר לעשות, וסומכת על ההופעה שלי שמבריחה אפילו את החתולה של מוריס. ואני מדברת על חתולה אמיצה, פנתרית ממש, כאן.

אני לא יודעת מה היה בראש שלו אזולאי, המניאק הזה, כשהזמין אותו למוריס. אני לא הייתי חלק בתוכנית. לא, לא בתוכנית הזאת. הייתי צריכה לקום ולהסתלק ברגע שראיתי שהולכים פה על נקמה, ועל תקשורת, כל הדברים שאני שונאת, כי אני בסך הכול רוצה לברוח, רק שאין לי דלק, וגם לא מכונית, וגם אם היתה אז אני בעצם לא יודעת לאן. אני אמרתי לו, לאזולאי ולאחרים, גם לשאוּל שנראה הכי רציני והגון גם, שכל מה שאני צריכה זה כמה דולרים ירוקים וטובים שייקחו אותי מכאן, נשבר לי, אני מחוסלת, יותר טוב בניו יורק, אולי, ואולי באמסטרדם, והלב שלי רוצה בכלל חזרה לקזבלנקה, כי שם היה לי הכי טוב, בחיי אלוהים, בחיי הנר הקטן שלי וספר התנ"ך אפילו.

למה אני תמיד מסתבכת בתוכניות, בחלומות, בטריפים של אחרים?

אם לפחות זה היה הטריפ שלי...

"הבן‑אדם כמוץ ברוח..." אני זוכרת שככה היה רבי אלמוזלינו, ביהוד, יופי של בן‑אדם, שלא היה בכלל מוץ, אולי שתיל או עץ קטן, והוא תמיד היה ממלמל את הפסוק הזה, אפילו שידע את כל התנ"ך בעל‑פה, ועל זה יכולים להישבע, עד היום, הרבה אנשים ביהוד, הרבה‑הרבה שנים אחרי שהם קברו את רבי אלמוזלינו שמת מלב שבור, אפילו שכתבו סרטן בַּתעודת‑פטירה, ואני יודעת שהוא בקושי החזיק את הראש שלו מעל המים, אפילו שאמר, לכולם, לכולם: "חזקו ואמצו, בניי. הישועה בוא תבוא. משיח בן דוד בדרכו הישרה אלינו."

דרך ישרה באמת! לפי קצב ההתקרבות של המשיח ההוא אז אני לא בטוחה שהוא לא הסתבך באיזה מנהרה תת‑קרקעית עם כרטיס בכיוון הלוך‑חזור...

טוב, מה כבר יכולתי לעשות? אני פתחתי את הדלת, אני פתחתי הרבה דלתות, ואת רובן שכחתי לסגור, רק אחר כך הן, הדלתות יימח שמן, התחילו להיסגר לי בפרצוף אחת‑אחת.

איפה הייתי אתמול? ואיפה הייתי לפני זה? ומה אנחנו עושים עכשיו, עם כל התוכניות הנהדרות של שאול, אחרי שמישהו דפק חצי מחסן תחמושת באזולאי המחרוק...

אני לא סומכת על אף אחד, אפילו לא על שאול, למרות שהוא נשאר הכי בן‑אדם מתחת לתחפושת, ואני עוד מקווה שאם אני אתהפך, כמו באגדות, הוא ישים לב לעובדה המסתורית שאני גם אישה ולא רק איזה תפקיד בהצגות שלו, שהוא כל כך מכור להן. הוא היה באמת במאי פעם, רק שאף תיאטרון לא רצה לתת לו צ'אנס, אפילו בתקופה שכל שחור ומזרחי מקבל יותר צ'אנסים מהשיכנוזים המסכנים והדפוקים, ואני חושבת שיש לזה קשר עם ההצגות, ועם החיים של שאול, ששאול הוא האחרון שמבין אותם, אני חושבת.

ועכשיו עומד לי השמוק הזה, סיוט מהעבר הרחוק‑קרוב שלי, ואני צריכה לתת לו להיכנס, כי האמת שהבן‑אדם נראה גם כן כמו אחד שנגמר לו הקו.

■■■

לא זוכרת מתי ראיתי אותו בפעם הראשונה, אבל אני זוכרת טוב מאוד איך הוא נראה כי הוא מיד, כמו חץ, נגע לי ישר בלב. זו הצרה של הלב המחורבן הזה שמגיעים אליו, לפחות אז, לפני שנים, די מהר והוא באמת היה מאוד מאוד נוגע. אז.

"אז" זה היה ביהוד, כשהתחילו לבנות את השיכונים החדשים בדרום, ופתאום הגיעו כמה "בשר לבן", כמו שקראנו לזה אז. אני זוכרת שהוא היה ילד נמוך, אבל הוא היה די בולט, בכלל לא גמד כמו רוב הנמוכים, ואני חושבת שזה היה בגלל העיניים.

אני תמיד השתגעתי על עיניים כחולות‑בהירות, אמיתיות כאלה, וכשהעיניים האלה באות ביחד עם פרצוף חמוד, אפוֹן קטן, שׂפתי דבש, ושׂיער זהב, אז אתם בטח יכולים להבין שזה סחף אותי וקנה אותי על המקום.

מישהו "למעלה", באיזה משרד ממשלתי מזורגג, החליט שזה יהיה רעיון כביר, גאוני, להביא כמה אשכנזים ולערבב אותם עם כל המרוקאים החדשים, שבקושי הצליחו להבין מהחיים שלהם, והיו רחוקים מלהתערבב אפילו עם עצמם, שלא לדבר על כל התימנים, שממש השתלטו על המקום, ואם תזכרו שכל יהוד היתה, ואולי עדיין, בסך הכול חתיכת אדמה קטנה עם מעברה וכמה עסקים עייפים, בין לוד לסביון, אז אתם יכולים לקבל את התמונה. וזה דבר אחר מאוד מלהיות בתוך התמונה, תאמינו לי.

הוא בא עם ההורים שלו, שנראו זקנים מאוד, והוא נראה עוד יותר בודד ממני, שהייתי בתוך החמולה הענקית שלי, ובניגוד למה שכתוב בכל הספרים בנושא, כן, אני דווקא קראתי אחד או שניים וראיתי גם סרטים, אז אני אומרת לכם, בשם התחת הקרוע והנר הקטן שכבה, שלא הייתי מבסוטה, לגמרי לא מבסוטה. צפוף אולי מחזיק אותך, כמו דבק, ביחד‑ביחד, אבל זה גם לא משאיר לך הרבה מה לנשום, או לזוז. אז שאף אחד לא ימרח לכם, או ינפח את הראש לחכמים האלה באוניברסיטה, על ה"שבט" וכל החַרְטה הזה, כי אני יכולה להגיד לכם שמה שרובנו רצינו זה איזו פינה שבה אפשר להתחיל לנשום לבד. וכל הזמן לברוח. חֲזָרה הביתה, מרוקו כמובן, או לאיזה מקום אחר שבו אפשר להרגיש שהגב שלך יכול להיות גם זקוף, לא כמו איזו לטאה או תולעת.

הם באו לבד, גידי וההורים שלו, אבל הם היו חלק מקבוצה. הקבוצה של "הרומנים", ככה קראנו להם, כי הרוב באו ממקומות עם שמות מצחיקים כמו בוקרשט, או מהקרש, מה שיש, והם היו אנשים די עצבניים, למרות שראית שהם יודעים להסתדר יותר טוב מאיתנו, אנחנו שכאילו נחשבנו לקשוחים וטוב שאמרתי כאילו כי זו מילת המפתח כאן בכל הסיפור על ארץ‑קודש והזמירות של אבא שנגמרו בתוך האשפה שנתנו לו לאסוף. אבל הוא עוד חלם על לה‑סקאלה ועל פריז והיתה לו גם החוברת עם התווים של "ריגולטו", שהיה התפקיד בשבילו, בייחוד עם הגיבנת שהתחילה לצמוח... אני חושבת שהוא היה די עלוב גם בתור חזן רק שהשם אלוהים כשמנגנים אותו נכון עושה משהו לאנשים שרגילים לחיות על הסם החזק הזה, הכי חזק שיש, אפילו יותר מ"פרסי" וההמצאות האחרונות. שאול, שמבין במוזיקה, אומר שזה עוד טוב שיש לאנשים מנגינות כי בלי זה הם היו לגמרי אבודים, ואני אומרת ומה, עם זה הם לא? ושאול אומר לי, עם העיניים המלטפות שלו, בדרך כלל כשאזולאי לא היה בסביבה, שאני בטח אישה מאוד מיואשת או מאוד סתומה אם אני חושבת ככה, כי החיים זה לא רק מה שעושים לנו, זה גם מה שאנחנו עושים לעצמנו, או משהו כזה, שנשמע, אבל רק נשמע, משכנע, בין מציצה אחת לשנייה. שיהיה לו לבריאות.

היינו ילדים של שמש, והיא עשתה לנו לפחות צבע, ובמקרה של גידי זה היה מאוד לטובתו, כי הוא בטח היה הילד הכי יפה שראיתי ביהוד, ואולי גם בכלל, חוץ מהערבי ההוא בקזבלנקה שהיה השיח', שהיה הנסיך, והיה משהו שהייתי מסתחררת רק מלהסתכל עליו, והוא ידע את זה, המניאק, והיה מתנועע בצורה שגרמה לי להוריד את הידיים למטה, והן היו בדרך כלל עסוקות בעבודות בית, כי אמא קרעה את התחת והנשמה שלה בשביל שנצליח לעבור את החודש, אני מדברת על שנים רחוקות, אבל הסיפור הזה עוד נמשך, תמיד יימשך, עד שהצגה כמו של שאול, אולי, תצא אל הפועל, ואז אני כבר לא יודעת מה ישחקו, ובאיזה מקום או תפקיד אני אהיה, כי אני המסטולה מכולם.

לא מיד נהיינו חברים. זה לקח עוד כמה שנים טובות עד שהרגשנו שאכפת לנו ממש אחד מהשני, וכרגיל, כמו רומיאו וג'ולייט, ההיא מווֵרוֹנָה לא האמא שלי, אבל בעצם כל הנשים כולם, פספסנו, כי אהבה טובה בעיקר כמו התרגשות ואחרי זה נשארות רק העצמות, אחרי שהבשר נשרף, כי תמיד זה נשרף, מהר מדי נשרף.

אני חושבת שגידי היה ילד די משונה כי תמיד ראיתי אותו לבד, אף פעם לא עם האשכנזים האחרים.

הוא אמר לי שזה בגלל שהם, המשפחה שלו, שפר קראו להם, עכשיו אני נזכרת בכול, היו מגרמניה ולא מרומניה וכי בגלל שהאבא שלו לא היה גבר, וזקן, והאמא אישה חולנייה, זה היה ביטוי שלו - אני מחייכת כשאני נזכרת איך הוא אמר את זה תמיד ברצינות כזו, "אישה חולנייה", כאילו היה איזה תואר, או כבוד, ואז הם לא ידעו איך לעמוד על איזה חצי‑זכויות שאולי עוד היו מגיעות להם אם היה איזה פקיד מכר שלהם או משהו, והם ככה נדפקו, ובמקום לאיזה שיכון עממי או קִריה שלחו אותם אלינו, ליהוד, אולי בתור שפני ניסיון, מה שדי התאים לצורה שלהם. שפנים מסכנים.

הוא היה ילד קטן ויפה עם הרבה כבוד עצמי ואני הרגשתי שהוא הדבר היחידי ביהוד שאני יכולה להסתכל עליו ולא להרגיש כעס או עצוב בנשמה. הוא היה בהחלט משהו שרציתי לראות וזה היה נותן לי טעם להתעורר בבוקר ולחשוב אם היום אני רואה אותו או לא. ואחר כך, כשנהיינו חברים, הוא היה בעצם הסיבה היחידה לקום בשבילה בבוקר כי אני, אם זה היה תלוי רק בי, לא הייתי יוצאת מהמיטה שלי בכלל, אבל בכלל, ואולי אפילו לא פותחת עיניים. אבל הייתי שווה כמה גרושים שאותם קיבלתי בעבודות מזדמנות, בדרך כלל כל מיני ספונג'ות ודברים כאלה, ואבא שלי בחיים שלו לא היה מוותר עלי, ז'ת אומרת לא היה מוותר על הגרושים האלה וגם היה חבל לי על האמא שלי שהלכה ונגמרה לנו מול העיניים.

הפעם הראשונה שדיברנו, ממש דיברנו, היתה בבית הספר שבו היינו בדרך כלל רק שרים, כל מיני שירים מצחיקים שבעצם היתה להם מילה אחת ומנגינה אחת: "מולדת", "מולדת הוי הוי", ודברים כאלה, שהיו בשבילנו בּאסָה אחת גדולה, כי המולדת, הבית שלנו, לא היה כאן, לא רצינו לבוא, אף אחד לא שאל אותנו. והיה לנו רע. רק כשאתה ילד זה לא כל כך מפריע לך, כי אתה בקושי חושב על משהו חוץ מעל הבנדורות שלך, או על איך לשרוף עוד יום, והדברים זזים כמו מעצמם, וזה אולי די טוב שזה ככה.

גידי דווקא אהב את השירים ההם שכל מיני מורות מטומטמות ניסו ללמד אותנו, והוא נראה גאה למדי בדבר הזה, המולדת או איך שלא יקראו לזה, ואני יודעת שהוא גם כתב כמה שירים כאלה בעצמו, אבל לא היה טוב לא בחשבון ולא בשום דבר אחר. עברית. זה היה השטח שלו. והוא גם אמר לי, זה כבר היה הרבה יותר מאוחר, כשהיו כבר נשיקות, שהוא גם יהיה סופר כשיהיה גדול. ואז... אז... אז מה?

ילד של חלומות גדולים גידי, זה מה שהוא היה אז.

איזה הבדל גדול היה בינו ובין האחים שלי, ולא רק הבדל בחלומות, את זה אני יכולה להוכיח, כי אני הייתי חלק מהחלומות של האחים שלי, וידעתי לאן הם רוצים לעוף. אני אהבתי את הכנפיים של הילד הזה, יכולה לראות את זה בעיניים שלו, איזה צבעים היו לכנפיים שלו.

תראו מה קרה מכל השבט המפואר שלנו, קצוץ עוד לפני שגידל כנפיים, וגידולי כנפיים אף פעם לא היה הצד החזק של איזשהו בית ספר, באיזשהו ממשל, או מדינה מתחת לשמש, וזו דעה שאפילו תמצאו בכמה ספרים, אני חושבת, כי היו זמנים שאני קראתי ספרים וחשבתי שהנה אני קצת מתקדמת בחיים, אבל זו לא היתה התקדמות, אולי רק קצת נשימה אחרת, וגם זה משהו. אני לא מאמינה יותר בספרים, כמו שהדבר האחרון שאפשר להאמין זה דבר שאפשר לכתוב אותו, כאילו שזה עוזר בגלל שזה כתוב, אבל אני סתם מקשקשת כי מילים זה לא הצד החזק שלי, הצד החזק שלי אם בכלל, היה באזור אחר.

אחי הגדול ג'וג'ו חשב שלפתוח מכולת, ועוד ביהוד, בטח יהיה חזון הגאולה או ימות המשיח ושאר החרא הזה שאבא, שמצבו הלך והידרדר, הצליח להכניס הכי הרבה לראש שלו, של ג'וג'ו.

המכולת הזו החזיקה בדיוק חודשיים, בלי מצרכים, רק עם כל מיני דברים שאמא ואנחנו, היינו שבע בנות, אפינו בבית מכל מיני שאריות וקיווינו שלפחות כמה מהשכנות המרוקאיות שלנו ייקנו מאיתנו בשביל הרחמים, או הריח של פעם, או אני לא יודעת מה.

היו כמה מכולניקים אחרים, שהיה להם הרבה יותר מה להציע, וג'וג'ו גמר בתור העבד שלהם. הוא ניסה להגיד לעצמו שהנה או‑טו‑טו, יום אחד, ושאר הבולשיט הזה, אבל הוא כבר לא ראה יותר בחיים שלו, שנגמרו בגיל 33, מכולת שעליה היה רשום "בן‑שושן" כמו ביום הראשון, על קרטון שאני ציירתי ושגרם לנו, לכל המשפחה, שמחה גדולה, כמו בימים היותר נחמדים בקזבלנקה.

אחריו היה אדמונד, שהיה בחור חזק, הוא ניסה לפרוץ החוצה. כבר אז היו כמה וילות, שאחר כך עשו מהם מלכוּת‑ישראל, עם השם הדבילי הזה - 'סביון', ואני חושבת שאם למישהו היה סיכוי מכל ארבעת האחים, ארבעה בנים תורה, אז היה לאדמונד. כי חוץ משרירים של סוס היה לו גם משהו "מתחת לכובע", כמו שאמא שלו אהבה להגיד. מתה על אדמונד היתה אמא.

אדמונד הלך לצבא והיה די טוב בתור מכונאי, אפילו שחלם על קרבות ומלחמות ופקודות לחיילים, דברים שראה במסרטה הנודדת שעברה ביהוד פעם בחודש על תקן של קולנוע.

הוא תפס מלחמה לבסוף, באיזה מבצע, ואפילו קיבל דרגות של סמל כי היה באמת חייל אמיתי ובשכונה אמרו "גבר!" וגם התכוונו לזה, לא כמו איזה פסוק שסתם אומרים בשביל שיהיה מה לגלגל, בין שינה אחת לשנייה, כי הרבה ישנוּ ביהוד, ויש כאלה שעוד לא קמו, עד היום.

הוא חטף כדור בראש, ודווקא כדור ישראלי, מאיזה מלוכלך אחד, שאחר כך השתגע, ביום הענקת אותות המלחמה, ובתור גיבור הוא היה גיבור מאוד מת ומאוד מרשים. המוות שלו סידר את המשפחה, לפחות בעניין של המצופים. בזכות קצבת החללים, משרד הביטחון, דברים כאלה, אמא יכלה לבכות בבית, מעל הבלטות שלה ולא של אחרים, ולאבא סידרו בקבוק‑צמוד, שיתאבל על הילד‑הגיבור שלו, שמת כמו אידיוט מכדור של אידיוט, הבן‑כלב... ואני חושבת שזה גמר לכמה שנים את החלומות של כולנו...

כפרה.

כל מיני דודים ודודות, מרמלה ובת ים, ואנשים מכל מיני משרדים, ניסו לסדר אותנו, את "הבנות" בקיבוץ. "זה טוב בקיבוץ," היו תמיד אומרים לנו ואני חושבת שחוץ ממני כולם האמינו בזה, והקיבוץ, אז, בכלל נראה כמו איזה ארץ אחרת, שבה מתגשמים כל החלומות.

ז'ורז'ט היתה היחידה שהגיעה לקיבוץ ואפילו הצליחה לתפוס חתן, רק שהחתן אהב לתפוס עוד כלות אחרות, ויצאה להם סמטוחה שלֵמה, והיו גם כמה ילדים, אלא מה, בתוך הסמטוחה. והיא, אם אני לא טועה, עוד נחנקת בין הרפת לחדר הילדים עד היום וחולמת על איזה עירוני הגון, מה שאי‑אפשר להכריז עליו בתור "מצרך החודש"...

חגית ומלכ'לה עוד נסחפו ביהוד שנים רבות, והיו בעצם שתי שפחות‑בית נהדרות, ואחרי שאמא עצמה בפעם האחרונה את העיניים, מטורפת מדאגה וכאבים, אז הן כבר נסגרו שם לתמיד, אני לא יודעת מה קורה או קרה להן. אני בכלל גרועה מאוד בתור המדור לחיפוש קרובים, דברים כאלה.

היו עוד שני בנים לשחיטה, אחד ברח לצרפת או לאמריקה, אף אחד לא יודע מה קרה למסכן הזה, הפעם האחרונה שידעתי משהו על החיים שלו היתה כשאיזה דודה הראתה לי מין גלויה משונה ועליה הוא כתב, ועוד באנגלית המניאק: "דֶה סקיי איז דה לימיט."

ואני באמת חושבת שהמשפט הזה, הסיסמה הזו, זה הדבר הכי טוב, הכי מתאים לשים על המצבה של כולנו, של כל המשפחה הזו, מאמינה גדולה בשמים (בסקיי) היתה המשפחה שלי.

כפרה.