כשהיתה האזעקה מוציאה את נישמתה בין ערימות הבתים, עדיין ישוב היה קרול על כורסתו שבמירפסת. כל עוד צווחה כמטורפת אל תוך שתיקתו, היה מתופף ברגליו בעצבנות, מצפה שתניח לו, ולא קם. לא היתה מייראתו, לא בקולה, ולא בבשורתה.

כבר ידע כי מלחמה. ה'סוני' שעל השולחן סיפר לו. מעט הפתעה בגבתו הקשותה, - גם כאן יש מלחמה? בתל-אביב? כשהצטרף לטיול של וועד העובדים, הוא נזכר, נמשכה הנסיעה עד לרמה, למשל, יותר מחמש שעות. אז אין זה מספק רחוק, נכון, זה לא כמו ברוסיה, אלה אינם המרחקים הכמעט קוסמיים שבשליטתו של גנרל חורף המפורסם; אבל, בכל זאת, אם המלחמה כבר כאן, זה כבר משהו אחר. מאז מלחמת השיחרור, ועוד כמה פיגועים בשנים האחרונות, לא התארחו מלחמות בתל-אביב.

עם זאת, לא רעשה בתוכו ידיעה מאיימת זו. הוא ישב במרפסתו וחיכה. האזעקה כבר גוועה, כמו פגוע ראש שנדם, כך מיין אותה לעצמו. היה זה הצופר שעל המגדל ברחוב מאז'ה, בחצר בית הספר. הצופרים האחרים הקדימו לסיים, בסיגנונם המוכה של חתולים בשכונות רחוקות. נותרו אחרוני הצעדים, ששעטו במרץ אל המיקלט. היורדים התנהלו בדממה, מוחקים קול פסיעותיהם, כמיטב יכולתם הרועשת. ירידה בהולה וחטופה, רדופת אי הנעימות, עמוסת חוסר הנוחות, שבנטישת הדירה המוכרת והמרתה במרתף החנוק.

כך הגיעו אליו קולותיהם ההסויים. תכונה רהויה, אך חד-משמעית: להמלט – אל המרתף! מישהו צעק: "לכבות את האור! לכבות מייד! זה אסור". היה זה קולו הצרוד של מר פליישמן מקומה ג'. עזרא השיב ביובש מבויש: "כן, כן אתה צודק. החושך זה הנשק של העורף. ככה שמעתי אומרים עוד בחמישים ושש אפילו. אתה צודק. בחמישים ושש, בסיני. כן אתה צודק, צריך חושך שיהיה".

היה לו קול כמו למורה להיסטוריה, בחמישית, קראנו לו "משיג", הוא השיג תמיד את תכנית הלימודים. בסוף השנה, טען המצחיק התורן, כי לו המשכנו ללמוד עם "המשיג" היינו גומרים בשנה הבאה גם את העתיד, ואז, היינו יכולים להשתחרר בשנתיים הבאות מכל לימודי ההיסטוריה.

עכשיו אני לא מסוגל אפילו לחייך, סנט קרול בעצמו, אבל אז השתנתי מרוב צחוק – ותפסתי את החברה ה ראשונה שלי. כשטסתי החוצה, אל בית-השמוש, נתקלתי בה פנים אל פנים. היא צנחה ליד קיר המסדרון, לצד הדלת של כתה יוד שניה. אל תזוזי, צעקתי, וסליחה, לא שכחתי, אני כבר חוזר. הרקתי את שלפוחית הענק שלי, ועפתי בחזרה. היא לא זזה מתנוחתה הצנוחה. דם זב מברכה. התכופפתי וליקקתי אותה עד שחדל. רבע שעה. לכיתה לא חזרנו. – קרול ליקק אותה עוד חמש שנים רצופות, עד שאחרים, הוציאו את כל הדם מתוכה.

פליכס היה מהסה את בנותיו ורוטן אל אשתו בקול מתוח ורועד: "שקט, שקט, עכשיו זה לא הזמן בשביל לעשות קונצים. עכשיו צריך ברצינות. שקט, שקט, ושתזהרו במדרגות האלה. ל'חזיק במ'קה. הבטריות כבר נורא חלשות. חבל שלא החלפת אותם כשהיהתה הנחה בשקם. חבל, חבל, הרי אמרתי לך שפ'ם נצטרך אותו ואז יהיה מאוחר. הרי אמרתי לך. בטח שאמרתי לך. "וכך לאורך כל המסדרון ועד למטה.

פליכס היה רואה שחורות מדופלם, ועכשיו יש לו בהחלט מה לראות. הרבה מה לראות, הוא עם בית-המרקחת שלו שבפינת שנקין. כך הרהר קרול, ואפילו אמר זאת בהנמכת קול אל עבר הדלת. קרול רגיל לדבר אל עצמו. מאז עקרה ממנו אשתו והשתקעה בגן-עדן. בתחילה היה ממשיך לשוחח עימה, כאילו אין היא נעדרת כלל. אחר-כך המשיך בסיגנון זה בשיחותיו עם עצמו. כך היה מכסה על תולעי הדממה השמנות שרחשו בכל הבית.

עכשיו חזר השקט גם למסדרון. מתוך כורסתו שבמרפסת, לא ראה אפילו קריצה אחת של אור. אזרחים ממושמעים. תל-אביב לובשת שחורים עוד לפני שהגיעו בשורות האבל הרשמיות. כן, אבל היא יודעת, שכבר ישנם כאלה שכבר אינם.

קרול מתעכב לרגע על המשפט, שזה עתה יצא מפיו: "כבר ישנם כאלה שכבר אינם". כבר יש כאלה שאינם. איזה ניסוח פרדוכסלי. ישנם שאינם. כבר יש כאלה שאינותם תגדיל באחת את ישותם שאיננה. האינות הממלאה.

הצרה עם העם שלנו, שהרוב הדומם הוא באמת הרוב, והוא ישנו ככזה, דווקא ורק מפני שהוא כבר איננו. ההיסטוריה שיסתה בנו את קלגסיה כדי שיהיו מאתנו, יותר ויותר כאלה שאינם. וככל שאנחנו מרבים לא להיות, כך גדלה והולכת ישותם של אלה שאינם. אנחנו עם המשמר, יותר מכל, את האינות, ולכן אנחנו כל-כך קיימים.

עכשיו תל-אביב כולה בשחור. אחר-כך זה יתכווץ עד שתישאר פינה, כמו זכר למקדש שחרב. אחר-כך השחור יהפוך להיות שחור מרוכז, רצוי בשיש, אם אפשר בקרית-שאול. יש לגדור את השחור בפינות מזוותות, רק כך הוא מצליח להזין את היש. כשיש סדר, כשהשחור הוא שחור ויודע את מקומו, רק אז אפשר לחיות גם עם שאר צבעי הקשת.

באושוויץ נשאר רק מוזיאון. השער עם "העבודה משחררת", קומץ ביתנים מסודרים עם טבלאות סטטיסטיות וממיצאים אורגינליים שנמצאו במקום, לחוצים מאחורי קירות זכוכית עם הרבה לחישות וציקצוקי מצלמות. ובטרבלינקה, ארכיטקטורה מאבן – סמלים, סימנים, והיער גדל ומסתיר. וכך כל מקום. כדי להפר את שיווי המשקל, כדי לא להטריד את האיזון, אורזים בחבילות קומפקטיות ושמים בצד. זה הקונץ – אבל אנחנו שומרים. אנחנו עוטפים סיסמאות בסידורים, ומצליחים להגניב אותן מבעד לכל חורי ההיסטוריה. כאלה אנחנו. עוד מעט יגיח המשיח – שידע לאן הוא מגיע, שידע עם מי יש לו עסק, לכן צריך לשמר, שלא תקרינה טעויות, חלילה.

עוד מעט ישוב הרמזור של פינת בלפור להבהב: אדום, צהוב, ירוק. שחור הוא רק הכביד שעליו נעים.יחזרו האורות, והשחור יתחם בגבולו, כמו שצריך להיות, כך זה טוב.

מכל מקום, הנה קורים דברים, הנה מתרחשים ארועים. סוף-סוף אוכל להרגיש משהו. אני לא סדיסט. אני יודע שמלחמה זה חרא. אני יודע, כי השתתפתי בכמה מהן. אבל אני אשב כאן ואראה את שאפשר לראות, כדי שלי יהיה בשביל מה לחיות.

אני לא מפחד. אותי לא יפגיזו. מלאך המוות שחרר אותי מזמן. הוא בינתיים לא צריך אותי.

כעת קורה משהו במדינה המנוולת הזאת. כעת אולי נראה פה בני-אדם. אנחנו יודעים רק למות כבני-אדם, לחיות אנחנו חיים כמו חזירים. אני אשב לי במרפסת ואסתכל, למרות שבוודאי לא יהיה מה לראות. מכסימום תאונת-דרכים האפלה, פגע וברח. אולי אסתכל בטלוויזיה, יותר מאוחר. היום מראים הכל בטלוויזיה. אני חושב שהבמאים של הטלוויזיה מארגנים את כל המהומות בעולם כדי שיהיה להם מה להראות. היום צבא מודרני לא יכול בלי שיהיה להם מה להראות. היום צבא מודרני לא יכול לזוז בלי המאפרת ונערת התסריט, לא נעים לקלקל לצופים את המלחמה. לו היתה טלוויזיה בין שלושים ותשע, לארבעים וחמש, וודאי היו שוחטים עוד כמה מיליונים – חלק בשביל החזרות, ורק את הטובים והיפים בשביל הצילומים האמיתיים.

אנחנו פה כמו כולם, חוץ מאשר במלחמות. אנו זקוקים למפעלי האיון כדי למצוא לנו הצדקה לקיום.

הויקטימולוגים ימצאו בנו כר ענק למיפוי, לניקור ולמידוע.  וכך יש לנו מבצעי איון כל כמה שנים, ואנו מכסים את המתים, וממשיכים הלאה אל המשחטה הבאה.

בינתיים הם לא מולידים לי כלום החבר'ה שלי. מליק ובוריק ודאי מתרוצצים להם אי-שם בתוך המלחמה המטורפת הזאת. כן, כן, אני יודע, על זה לא מדברים. לא, לא מדברים, שלא להרוס להם את תורת הסיכויים, ימח-שמה. אני שלימאזל  כזה, שצריך לשתוק. הס מלהזכיר. "השותק – את השטן הוא מוחק", כך היתה אומרת ינטל הבתולה, שנגאלה בגיל עשרים ונקברה כצדקת גמורה לצד אמה, הרבנית הדגולה.

נו, נו, גם כך אפשר להסביר את מה שמתרחש פה. אין זה פחות הגיוני מכל ניתוח פוליטי של פרשנינו לעיניני זה וזה, או כתבינו לעיניני כך וכך.

ככה אני מדבר. פעם בגוף שלישי על עצמי ופעם בגוף ראשון אל עצמי. קרול אל קרול, על קרול וכיו"ב. זה מגוון את מספר ההתרחשויות המילוליות סביבי, מעניק לי הרגשה של ריבוי נוכחויות, של עיבוי מציאויות.

נמאס לי לשמוע את הקול של עצמי. קרול משעמם אותי עכשיו. חבל שציביה לא באה היום במקום אתמול. אתמול נכנסה, בבוקר, לאחל חג שמח, וללוות כמה לירות עד אחרי החגים, כשתחזור מאכזיב. ציביה היא אופנאית צעירה, איטית בגופה, פזיזה במוחה. בימי-כיפור היא נוהגת לבלות בכפר הנופש. בשנה שעברה. כך סיפרה, בערב ארוך ולהגני, היתה לה לידה מחודשת. הנאפאס הצליח להרות אותה מחדש. היא הגיעה למיפוי עצמי, להבנה עמוקה של עצמה, לאיתור הוויתה השקרית, להבנת המציאות, לשיבה אל הפלנטה שלנו. יום בשורות היה הוא לה. יום הרה-עולם. הבחורים רצו לשכב עמה. כיבדוה בנאפאס, אבל היא, שבערך עשרים פעם בחייה כבר ניפסה בעבר, וברביעית זה כבר היה יופי, היא, שלטה בעיניינים, ועשתה בדיוק מה שרצתה, התגלות כל-כך פנטסטית היתה כרוכה בגילוי יופיו של הים, ושל יונק-דבש בחלון, ובצרוף הארה גדולה, כי שנאה את אמה שנאת חינם פראית, עכשיו היא מרחמת על אמא-אבן שיש, שמתה בקדחת-יולדות, וייתמה אותה אצל סבא-סבתא, שהסתירו ממנה את האמת והטביעו בה הוויה שקרית.

אני רק נהנה לשמוע את צילצולה הצעיר, לראות את מצחה הרך, שמתקמט במאמץ לשוות לדברים חשיבות ראויה.

היא נכנסת אלי מפעם לפעם. אני מחבב בקורים אלה. הם נערכים תמיד במטבח. אני שופת את הקומקום, היא מכינה את הקפה האמיתי שלה, ומדברת.  היא אוהבת לדבר. אני שומע. היא מהדרת בלבוש מלא. כשהיא מתכופפת להניח את הספלים על השולחן הנמוך, אני יכול לסקור את כל כולה – עד כפות רגליה ממש, גוף ארוך בתוך גאלביה עצומת ממדים. אלא שאין היא מגיעה אל אזור חלצי. נוכחותי עמה נשארת אי-שם באיזור שבין המצח לסנטר. אני מהנהן, מחייך, מרצין, משיב, שואל, אבל אף פעם לא הרהרתי במיניותה.

קצת משונה, כשאני חושב על כך עכשיו, אולי מפני שהיא משוחחת על סקס בצורה כה מנוכרת וידענית, בפרטי פרטים, בתנוחות ובשמות המתאימים. אולי היא אותה בת גדולה שאין לי, ואולי אני אותו סבא, או דוד או אבא, שהיא לא הכירה אותו. אולי. מכל מקום, היא מנעימה לי ערבים ספורים בשנה, ואני זוקף זאת לזכותה, ומוכן לגמול לה על כך.

אתמול ציביה נסעה. נסעה לחפש התגלויות נוספות. כן, כן, הפעם היא תגלה, - תגלה את המלחמה. מעניין יהיה לשמוע אותה מספרת לקרול על כך.

איזה דבר גדול ועצום היא המלחמה. איזה מפגש נורא של מיסטיקה עם המדע, של הדת עם המדינה, של האינטואיציה עם העל-חושים.

חבל שנסעה. דווקא היום אני משתוקק לקפה האמיתי שלה, שיפיג בי את תחושת הצום המדאיבה. אפילו הייתי עולה לדירתה, שבעצם לא ראיתיה  עד עצם היום הזה.

ההתפוצציות התאגרפו על עור התוף של קרול, מתנפצות בשאגות אדירות על תהומות מוחו. שוב פיספסו המטומטמים הללו את הקריה. מה הם רוצים מאיתנו, הזונות. לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת, להרוס את העורף, קדחת בתחת, יחי הג"א וצה"ל גם.

רוב הבתים כבר קרסו תחתיהם, נועצים בחלל אצבעות ברזל מעוקמות, מקיאים את כל הצנרת השסועה, את הריהוט המפורק, את הדיירים המחולצים. בלפור, רוטשילד, שינקין, פיירבירג, כל הריבוע הזה נמעך. בולדוזרים מככר-מלכי-ישראל כבר דוהרים להכשיר את השטח. כאן יהיה מגרש החנייה הגדול ביותר, כאן ינוחו כל יום מכוניותיהם של כל המשרדנים  שבאיזור. ממילא אין זה מקום טוב ל מגורים, מה שהיה היה, מי שרוצה לגור שילך לראשון,או לכל עיירה אחרת, תל-אביב הקטנה מתה, תחי תל-אביב הגוססת. בבית הספר "פיטמן" (צד זה של בלפור לא נפגע), נושא ראש העיר נאום: כאן יוקם גן-החניה הגדול שבאיזור, אנו נשתול כאן את מדשאת-האספלט הגדולה, ניטע מדחנים, נשתול פקחים ונייסד את יער-החנייה על-שם קדושי בלפור והסביבה.

הדבר הגרוע מכל הוא הרעש, כן, כל הזמן הרעש הנורא שקורע את מערות האוזניים. האם המטוסים חייבים להרעיש? האם הפגזים חייבים ליבב כל-כך בדרכם? למה לא המציאו משהו נוסח "המזגן השקט"? שיעבדו, שיהרגו כמה שהם צריכים, בדיוק לפי ההוראות קיבלו, אבל למה עינוי הרעש הנורא הזה? זה בחזקת התעללות במת. הפגז יודע שיפגע, ובכל זאת הוא צורח כמו פסיכי. מה יש? למה להפחיד? פוחדים! פוחדים! לזה לא צריך לדאוג. התעללות במת נוגדת בוודאי תקנות כלשהן של אמנה כלשהי. מישהו חייב לבדוק את הנושא ולהחתים על עצומה בדיזנגוף. ואם אני כבר מת באמת, אני דורש, קודם כל, שקט! בלי וועדות קבלות פנים – ושאר אברים, ובוודאי שללא תופי המצעד האלה. אני מקווה לתפוס על ענן מקום טוב באמצע, כדי לראות איך העניינים נמשכים. הרעש הזה יהרוג אותי. טוב, טוב, אני פותח, כך לוחש קרול אל הדלת שמושכת אותו בצעד נרגז. אולי נימנם, אולי דמדם, אולי אפילו פרשה ממנו הכרתו להרף-עין, ואולי סתם כך לא הצליח להחלץ מתוך המבוך של ראשו המתמוטט. אבדה דקה, לפחות, ואולי אף יותר, עד אשר הבין, כי הנקישות המרעישות את אוזניו באות מהדלת, שם הדהדה  דפיקה משולשת וקצובה, שנשנתה שוב ושוב בעצבנות. הנה אני פותח את הדלת. מייד, מייד. זו הנקישה המשולשת של רוחיק, מהקומה הרביעית. קשקשתי עם עצמי, ולא שמעתי את צפירת הארגעה, שמוק שכמוני, מה אני חרש, או מה. היא לא היתה בורחת מהמקלט בלי האישור של הצופרים, אז בוודאי היתה כבר הצפירה. גם זה היה, כנראה, חלק מהרעש שפוצץ לי את האוזניים.

רוחיק היא המאהבת שלי, אם אפשר לומר זאת כך. את בעלה, שרולו, לקחו, נדמה לי, כבר אתמול, שמעתי את קולו המתרחק במסדרון. אותי כבר לא יקחו. מי צריך שק של צרות שכמותי. בן חמישים ואחת, רק, בינתיים. עדיין נראה ארוך, עם מאה ותשעים הסנטימטרים שלי, ועם משקל של שבעים ושמונה קילו בלבד. אני נראה כמו תפאורה זולה של עצמי ואינני מנסה לרמות אף אחד, מי שטועה בי זו בעיה שלו בלבד.

הנה, ראו כיצד משתפל עלי העור במפלים רזים ודוחים, כיצד מציצים בכם מכל זווית אפשרית, והקרחת. רגל שמאל קצת קשוחה ונמשכת בגרירה קלה, שעולה לי במאמצים מרובים. את זה קיבלתי במתנה מהמדינה, עוד בחמישים ושש, עם הזמן צלע המצב והחמיר. בשישים ושבע תרמו אותי בקושי להג"א, ואחרי סידרה נוספת של ניתוחים ויתרו עלי סופית לטובת העורף-האזרחי. אינני נהנה לתאר את עצמי בדימוי עצמי, שהוא בערך בגובה ים-המלח. קרול נראה כמו אחד שתלוי על העצמות של עצמו: חורק, סדוק, בלה, מראהו כבן שישים לפחות, ילדי השכונה כבר מצביעים עליו לעיתים באצבע מורה, שצועקת: "הזקן בא! הזקן"! קרול שומע, קרול יודע, והוא אומר כל זאת לעצמו כדי לשמור על רמת אמת מסוימת.

ההונאה העצמית, ככל שהיא גסה יותר, כך היא מכאיבה יותר, בעיקר בתקופות של מציאות עוינת, שאז מייקר הוא יותר מכל את הערכיות המוסרית, ואת החזות אמיתית, כפי שאלה סדורות עמו הרחק בעולמו הפנימי.

רק הפסיכית הזאת נדבקת אלי משום מה. אני חושב שהיא בת ארבעים, או משהו, אף-פעם לא שאלתי. העיקר שהיא באה, וזה גם הרבה בשבילי. רשמית, היא המבשלת שלי, כולל מעט קניות בעיניני מכולת. אוף-דה-רקורד, כמובן, היא גם מתמחה בלבשל לי את הביצים בתנור האישי שלה, שמתחבא, בדרך-כלל, מתחת לשמלות מאקסי טפשיות מלפני אופנה-או-שתיים. מסיבות אלה היא מרשה לעצמה לרכוש עבורי עניבות, כותנות, גרביים ושאר מיני לבוש. אני יודע, שדשים בנו בכל הישיבות הבלתי רשמיות של וועדות-וועד-הבית, אבל לי זה מחניף, והיא עושה את עצמה, כאילו לא איכפת לה. שיקנאו, היא אומרת, שיקנאו, אני אומר, הרי אינם יודעים כלל על מה הם מפטפטים, סתם רכלנים, בטלנים, טפילים מטושטשים. כך אני אומר כדי להפיס את דעתה, שלא לצורך. היא רק מחייכת בעליונות, כאדונית לשלל רב, ואני מרגיש כי יצאתי ידי חובתי בנושא זה, בכל פעם שהיא, כן היא, מעלה אותו במעין-היסח-דעת מכוון. היא יודעת שלא אציע לה לברוח איתי, לא להימלייה, ואפילו לא לחולון, ואפילו לא למלון בצפת. אני פה, היא פה, וזהו זה. עכשיו היא לבנה. וזו אמנם היא ליד הדלת, ואכן הושמעה כבר צפירת ההרגעה. זה מתברר על-פי קירקושי השכנים העולים אלי מבעד לכל הקירות.  היא לבנה ועיניה מתדפקות עלי באימה. אתה נשארת כאן? מה? מה פתאם נשארת?! ואם היה עף עליך פגז, אם היה עף?! ואם, ואם, ואם היה נופל עליך איזה אוירון, או מה! זה מלחמה זה, אתה יודע?! לא בצחוק. וישרולו לקחו גם כן. אולי הוא כבר מת, אתה יודע. אולי. ומה אני יעשה בלעדיהו, מה? אני ימות, אני ימות, בחיי שאני ימות. וגם אתה, ככה מתאבד לי. למה לא למקלט, למה? מה אתה כזה מן גיבור גדול. תגיד תודה שאותך לא לוקחים.

שמספיק כדורים כבר יש לך ברגל שלך הצולעת, מספיק. שאתה נשאר בשביל לחיות. מה זה פה?  מישהו צריך להשאר בשביל לחיות, לא?! היא צודקת, בחיי. אחרת מי ילך להלוויות. כיון שהיא כמעט בוכה, או למעשה כבר בוכה, אני מושכה אל הכורסה השניה שנותרה בחדר, מול הטלוויזיה.

אני מעמיד את קרול מולה, לפני הטלוויזיה, מנפח לו את החזה ומתופף עליו באגרופים שילוו את הנאום הבא: אני לא ימות לך. ב'חלט לא. אני גיבור אני. מלאך המוות לא מפחד אותי ב'חלט.

אצלי הוא יכול ללכת בעזאזל, בשקט. אני כבר הייתי במלחמות. אני הייתי מתלחם, ואני הייתי מתקרבן ומשתחט, והכל אני כבר. אם אני כאן, אז אני כתוב בשביל לחיות. אחרים בשביל למות. זה הכל כתוב בספריה של השמים. אז עכשיו, יאללה, תשכבי ותעשי חגיגה לזין. את שומעת אותי, אאה?! מחר אני נוסע לראות את המלחמה מקרוב. הבנת? כך אני נוהם אליה, והצרה היא, שקרול מתחיל להאמין למה שאני אומר. אני מאמין, שמחר קרול נוסע לראות איך באמת העניינים.

הולך לסרוק את איזורי הכבאים, להריח את ריח המוות  כדי לדעת אם אמנם הוא עדיין חי. למצוא את צאצאיו ולומר להם דברים שלא אמר עד היום. לאמור לכולם הרבה דברים, שלא ראה עד היום, או שאולי ראה ולא ידע, או שכל מיני דברים אחרים, ובלבד שיהיה שם ויהיה לו מה לומר כדי להצדיק את עצמו. אני בן חמישים ואחת, בקושי, אולי אוכל אפילו להחליף מישהו בתפקיד. שני צוציקים מתים, אפילו מילואימניקים, בני עשרים וחמש-שש, למשל, כפולה מתה של שניים כאלה שווה אחד כמוני. כן, כן, יתכן שאוכל להביא שם תועלת. מה כבר יכול להפחיד אותי. בטח שאני מפחד, עם כל שריקה של פגז אני משתין בתחתונים, אבל אין לי מה להפסיד. מה אני אפסיד? את הפנסיה ממשרד הבטחון, את המשכורת החלקית, את הפיצויים מגרמניה, את בית-ההבראה בזכרון-יעקב עם כל הקופת-חולימניקים האלה, את הילדים שעפו להם עם נשות חיקם המצחיקות, (ועל זה אמרנו שלא מדברים, אבל שישארו הם במקומי, אולי תצמח להם איזו טובה מכך,) את העירקית השוכבת מולי עכשיו, את פליכס מהוועד, שמפסיד לי בשח אחרי כל שמונה מהלכים, את זוכקה התופרת, (שמביאה את בעלה הבצלולי לשחק קצת קורטן), את השיחות האידיוטיות של קרול עם עצמו? שום דבר, הכל זבל. זבל זבלים הכל זבל. זה מה שזה. אני יכול בשקט לוותר על עצמי. מה יש לי לחפש פה? ואולי בטלוויזיה בכלל לא יגידו את האמת. כבר עכשיו אני מרגיש שהם משקרים כל הזמן.

לא יודע, מן תחושה שכזאת. כמו להקשיב לרדיו מוסקווה, כמו לצחוק לקול קהיר בששת-הימים. משהו לא דופק. מה לא דופק. אני דופק, או שכך רק נדמה לי. קרול לא מרגיש את עצמו. אולי רוחיק מרגישה. הנה היא מייבבת, כמו תמיד כשהיא נהנית, כשבוער לה ממול התחת. ככה דופקים ככה.

שידפקו את כל שונאינו ככה. הרי אני בכלל לא נמצא אתה. מה היא עושה אתי. במהלך כל הנאום הנבזה והעילג שלי, עצם, כנראה, קרול את עיניו.

עובדה היא, שאיננו יודע כלל מה עשתה רוחיק בזמן הזה, למרות, שכביכול, דיבר אליה כל העת. למענה עיקם את לשונו. וגם למען עצמו, למען לא יבהילו אותו הדברים של עצמו. כך קל לו יותר לשמוע אותם. כך או כך, אני מתחיל להאמין, להשתכנע, שבאמת צריך ללכת, שאני צריך לראות מה קורה שם. סוף-סוף יהיה לי מה לעשות בחיים. אני אמצא את מקור המתים ויהיה לי מה לעשות בחיים. כל הזמן אותו הפרדוכס הנצחי שלי. כי אני יהודי. כמעט כמו היהודי הנצחי. יהודי מחורבן, שחרטו לו את זה על קצה הקטן, שמקפץ עכשיו. האשה היהודיה עוררה תמיד את יצר המין הגברי בזמן מלחמות, דווקא, ובדרך כלל, בקשר הדוק ומיידי עם המוות: ראה באנציקלופדיה העברית תחת הערך: פוגרום.

רוחיק צועקת. קרול מתפלא: את לא מתביישת להנות ככה בלי בושה. את לא יודעת שהג"א לא מרשים לצעוק ככה. תכבי מיד את העיניים. תראי איך הן נוצצות ל ך בלי בושה, מה זה? תתביישי לך. תעשי את זה בשקט. קצת כבוד למלחמה. את לא יודעת שעכשיו מתים אנשים למען זכותך הקדושה להזדיין בשקט. את לא יודעת ששרולו הלך להגן על עצם קיומו של הזין היהודי המקוצץ, פרופיל תישעים ושבע שכמותו. את לא יוד'ת את זה, מה?!

קרול התעצבן משום מה. בחוץ אמנם שירקקו צפצופיו של הג"איסט טרדן. קולו של קרול התחמק בלחישה צרודה וחורקנית, ידיו מיעכו את בשרה המיוזע. אולי מפני שהתערבבו לו התחומים, מפני שהתמעכו לו המידות, שקעו בו הקווים הישרים. כבר לא ידע לומר מה אמר, מה עשה, ומה רק בדה, חלם או הזה. כלומר ידע שעשה מה שעשה, החפצים היו ממשיים, היא היתה מששנית, אבל קרול לא ידע מה נכון, מה נמצא היכן, מבחינת סדר הזמנים. לא, גם זה אינו נכון. אני יודע. הוא פשוט כעס. קודם בא בו כעס, ועכשיו הוא תר אחר סיבות. אולי מפני שהיא בוכה. אולי מפני שהוא בוכה.

בוכה? לא, רק מיוזע, כמובן. עצבים הם דבר מוחשי ביותר. אבל עכשיו הזיעה היא שעושה בו את הדברים המרופשים, טבוע בביצה של עצמו, ובזו שלה, כשהיא רכובה על בטנו.

קרול נתקע בנעל-הבית שלו. הוא מקלל, עד דור שביעי ואחרון. רץ לאמבטיה: אולי עוד מעט לא יהיו מים בכלל. אולי יפוצצו לנו את הצינורות וירעילו את הבארות. אני יודע?  צריך להתרחץ, אחת ושתיים. אני הולך לטבוע באמבטיה. והטעם המזופת הזה בפה. מלחמה באמצע יום כיפור.  ראיתם דבר שכזה. עוכרי ישראל הפושעים האלה. כולם. זו בטח המצאה של הרוסים ימח-שמם ושם זכרם לעולם ולעולמי עולמים. אמן, סלע! כמו האקציות של הארים, הימח-שמויניקים ההם. מזל שהתנועה בחוץ התחדשה. נוסעים, השד יודע לאן. אבל כך אני מרגיש שיש חיים בחוץ, שדברים זזים, שיש קיום, זה מזכיר לי שאני קיים, שצריך לתפקד. לכן אני יכול לחיות רק בעיר, עירוני מושבע, הרחש הבלתי חדל, הזימזום המתמשך, כמו לשמוע את התיקתוק ולדעת שיש אורלוגין במסדרון. אני  שומע את העיר ויודע שיש חיים בחוץ, וזה סימן שאני צריך לקיים גם חיים בפנים, כי זה רעש של אנשים, של כלי-אנשים. לטבע יש חוקיות אחרת, חוקיות מדמימה.  הכרך, רק הכרך, רק הוא מזכיר לך, בנשימתו הכבדה והאין-סופית, את תפקידיך האזרחיים, את מיקומיך החברתיים, את חובותיך העירוניים ואת נושיך המשפחתיים. זו החוקיות שדוחפת אותך הלאה והלאה.

רוחיק, תגידי, את לא שמת לב שהפה שלי יבש לגמרי. אני צם, אני, את לא יודעת מזה. תמיד אני צם. למה. ככה. כי ככה אני רוצה. להכעיס. שידע השוכן-במרומים, שזו לא בעיה בשבילי, למרות שהוא כזה מן לא בנאדם, שם למעלה. אז בואי תעזרי לי לצחצח ת'שיניים, ואחר-כך תשימי איזה קפה שחור על האש. את הרי המבשלת שלי, נכון? תשאלי אפילו את השכנים. אז אני אטבע לי באמבטיה, ואת תכיני סעודה מפסקת, או משהו כזה, בשביל תחיית המתים הפרטית שלי. התחיינה העצמות האלה? נראה, אנחנו עוד נראה. קודם כל, מים וסבון, מים וסבון בשביל להוריד מעל הגוף של קרול את ריח המוות שדבק בו עם האזעקה הראשונה. ואולי גם לשתות קוקטייל של מים וסבון כדי לנקות את המחשבות המזוהמות שסותמות לי את המוח.

את תסלחי לי, רוחיק, אם זרקתי לך איזו מילה לא יפה, אהה? את יודעת, אני כזה לא מתכוון, והיום אני מבולבל באופן מיוחד, את יודעת איך זה, אהה? המים משתוללים על גופו של קרול בשצף עז.

הברזים מתיזים עליו במלוא כוחם. טיפות מתרססות על כל הקירות, על המראות של ארון-התרופות, ועל המרבד המרוט שלרגלי הכיור. אפילו המגבת נוטפת על קולבה. קרול שפוף ועצום עיניים מנסה להמס עצמו בגלי המים. יש בו ציפצוף גובר והולך,שממלא את ראשו. אין הוא מצליח לאטום את אוזניו בפני קולו של הטרנזיסטור, שנוחת עליו מאדן החלון. "סוני" מודיע דברים,שוב ושוב. סיסמאות, כמו שירים מודרניים, מחפשות קהל מאזינים צייתני ושקט. הדברים קורים. האירועים מתרחשים. הסיפורים נוצרים..ההסטוריה שוב עובדת שעות נוספות ההסטוריונים כבר אורבים לשכר-עידוד, להטבות מיוחדות בגין עבודה בחג, פעם היינו אומרים: כי פורים היום, ולא כיפורים היום. עם ישראל בתחפושת. עם ישראל יוצא להחליף תפילין בפתילין, תפילה בתיפלה, שופר בתול"ר, גמר חתימה טובה בגמר חטיבה טובה, טלית בפליט, בנק בטנק, סידור בטירטור, אשה בשוחה, בידור בכדור, מיטה במיתה, וכיוצא באלה. השטן בתחפושת מסתובב על גלי האתר, מחפש קורבנות חדשים, מבקש ארונות טריים,(כי החיילים גומרים תמיד בארונות, למיתות שלהם אין די בטלית, אפילו המלאכים אינם מוכנים לקבלם באריזות בד בלבד, אז בארונות, כמו גויים!) שטויות, שטויות, מה שהמים יכולים לעולל למוח של הבנאדם. שפוך מים על הראש ותראה מה יצא. תגידי, הרמזורים כבר פועלים? צריך שיהיה סדר. אסור לאבד את הראש. מי שמאבד את הראש, עלול להשאר בלי כובע, וכמובן, גם בלי משקפיים. ובלי כובע לא יפה להכנס לבית-הכנסת ביום כיפור, ובלי משקפיים אי אפשר לקרוא בסידור. את רואה, זה קשור אפילו ברמזורים. גם אם יצטרכו לנסוע עם צבע כחול על הפנסים, אז מה? אז יהיה צבע כחול בצמתים. זה יכול רק להוסיף, כשהכל כל-כך שחור.תשמעי, תוציאי לי, בבקשה, איזו מגבת יבשה. האמבטיה הזאת ממש סכנת נפשות. תראי כמה מים השפרצתי פה. הייתי צריך לשלוח אליך את היונה כדי שתחזור אלי עם עלה הזית מהמקרר.

הזיתים הגדולים שקנית, ממש דליקטס. נאכל אותם עכשיו, טוב? את החרצנים נוכל להשליך אל המרפסת של שלום. זה יהרוג אותו. בחושך הזה הוא לא יוכל להוכיח כלום, בחיים שלו.

את יודעת מה, עכשיו יותר טוב בשבילך, שתלכי הביתה שלך. אני עייף מהצום, וכל זה. אני בשביל לישון עכשיו. מחר אני ישלח לך גלויות מתוך המלחמה. תתני בשביל הילדים, שישחקו, וגם כן יעשו מזה קישוטים בסוכה אה?מחר אני נוסע, ואני מביא לך את ישרולו שלך, ושולח אותו אקספרס אצלך בבית, יותר מהר אפילו משבששת-הימים. שתעשי לו גוט-טיים, את שומעת? זה יגיע לו בתור חייל שעושה את המלחה. גם לטוראים מגיע משהו, את שומעת? את תשימי אותו אצלך, קרוב-קרוב, עד שירגע מכל המפקדים והפגזים האלה. אה? תני לו יחס יפה. בשביל זה את גם כן צריכה לנוח עכשיו, אה?

קרול דיבר ודיבר  ודיבר. כל רעיון שעלה במוחו, שולש, או לפחות הוכפל, והוטען בערימות גדושות של מילים, משפטים, אותיות.

רוחיק שמעה את כל הגודש, אלא שלא תרמה את חלקה לדו-שיח החד-צדדי. לא נענתה להפצרותיו לעזוב, לא גורשה בדחיפות משפטיו, לא נגררה למפולת נאומיו. ממילא לא היתה אשת דברת עמו.

היא באה לנוח, כך היתה אומרת לו, וקרול נוהג היה, ברוב המקרים, לנהל את שיחותיו עם עצמו, אלא שנוכחותה איפשרה לו לכוון את עצמו אליה, ולהנות מן ההרגשה, שאין הוא משיח, כדרכו, עם עצמו, אלא חולק דבריו עם מישהו. רוחיק ערכה את שולחנו, והתכרבלה בכורסה שלפני הטלוויזיה, ממתינה בסבלנות. שתיקתה ריככה את תווי פניה, ורק בעיניה שוטטה, לפרקים, האימה. קרול סעד בחיפזון, תוחב לפיו מפה ומשם, ידיו מתחרות בשטף המלל שניתז מפיו. מפעם לפעם, השתנק, גידף ואף ירק, בהקדימו קנה לוושט. מעט אוכל, מעט בולע, הרבה הותיר, וכבר חש לגרור כסא, להציבו על שולחן, ולהתיר מתוך הבוידם את תרמילו המקומט. שלף מתוכו זוג נעלי-צנחנים גבוהות ומצוחצחות, נעלי החירום. גרב את גרבי הצמר האפורים, השחיל בכל מכנס גומיה, כדת וכדין, חפת מעל לגפת הנעל הגבוהה, ןהרי הוא כשר למהדרין. זה בשביל להיות מוכן למחר – אמר לה.

חולצת חאקי נחה מקופלת על שולחן, (רוחיק קמה, מתוך הרגל, לגהץ אותה, וקרול לא קיהה בה), כובע טמבל על הכסא, זה בשביל שלא יחשבו שאני סתם נדחף – הוסיף להסביר, - שיחשבו שאני אחד מהם – הג"א אולי, או אני יודע מה? לא יפה לבוא למלחמה בבגדי שבת. עוד יחשדו שתפסו אותי בלתי מוכן. לא, לא, לא אני. אותי לא מפתיעים במלחמות, יש לי כל הציוד מה שצריך. את רואה, אה? לא לוקחים אותי, לא צריך, אני יודע להסתדר במלחמות יפה מאד, בעצמי. הניסיון, זה מה שקובע. אני כבר יודע מה לעשות כשאמצא את הכתובת של המלחמה. בטח יקראו לה מלחמת-יום-כיפור. איזה שם דתי מחורבן. הלוואי שיקראו לה מלחמת שלושת הימים. זה יהיה יפה. זה יהיה הישג. קו בר-לב יעשה את שלו.

את תשמרי לי פה על הבית. ממחר. כשאסע. אם את רוצה, אה? כולם יגידו, כמה יפה שעשית, שדאגת גם לבית שלי, בגלל שלי לא היה מי שידאג לבית שלי, אז את באת והתנדבת, וכל זה, ואני אגיד לכולם שבטח שזה נכון, ושמגיע לך פרס ויצ"ו, וכל זה,אה?

אני לא יודע למה אני אומר לה: אה? בסוף כל משפט, ומפני מה אני מעלג את שפתי, כמו, במיוחד, שעה שאני מדמה, כי דברי מופנים אליה. היא לא כל-כך עם השכלה, הרוחיק הזאת, כל מגרש שמשתרע אצלה מעל השדיים, זה כבר לא בתחום השיפוט האינטלקטואלי שלה. אין דבר. זה דווקא עוזר אם חושבים על זה נכון. קרול ממילא מעוניין לשמוע רק את עצמו. לכן הוא מסתדר עם זה כל-כך טוב. ויותר. היא באמת חשובה לו. היא הנפש היחידה והקרובה. מעבר לכל המילים הוא רוחש לה רכות רבה, הוא מעריך מאד את מקומה המיוחד בחייו הכבויים – הבלם של זעזועיו. והיא מתייחסת אליו בהבנה כה רבה, בסבלנות תהומית, בכניעות מבורכת. בלעדיה היה קצב הצטמקותו מהיר לאין-שיעור. מציאותה משיבה בו שביב של גאווה גברית. בימי הולדתה היה קונה לה תמיד כותנות לילה שקופות עם מערכת לבנים תואמת, כל שנה בצבעים חדשים, וגם היה מוסיף לה "מענק לידה" מוגדל במיוחד. בחגים היה מביא לה פרחי-פלסטיק, צפורים מוזהבות ושאר מיני תוצרת מפאר דוכניה של התחנה המרכזית. לעיתים נדירות, כפעם בחודשיים-שלושה, היו מתגנבים להצגה יומית ב"תמר" או ב"מתמיד".

סרטים צעירים, מעוררים, ורחוקים מעינם הצופיה של דרי הבית. קרול לא היה מוותר עליה.

רוחיק, אני אשתגע, אני אשתגע, אני אומר לך. המלחמה זאת, דווקא ביום כיפור, העסק לא מריח לי טוב. הדג מסריח מהרוש. כלומר, שמו לנו רעל בדג, ומשהו כאן לא מסתדר לי. הרי הודיעו שוב ושוב, שבעתיד הקרוב אין כל חשש למלחמה. כן, כך בפירוש. קראתי בעתונות, כך מדברים השרים. חיילים חזרו לחופשות. ראית בעצמך את הבן של קלרה, והדביל התינוק של הבת של המכולת. והרוסים כאילו בסיכסוך עם המיצרים, והכל אצלנו בשופי ונחת, עד שקורעים לנו פתאום ת'תחת. עבדו עלינו בעיניים, אני אומר לך, כמו היטלר על כל אירופה המטומטמת, כמו היפנים בפרל-הארבור. אני יכול להרגיש את זה בעצמות, כמו ראומטיזם, פה הלכה עלינו עבודה נוראה בעיניים. אני אשתגע, אני אומר לך. את יודעת שאת שני החבר'ה שלי לא ראיתי כבר חודש וחצי. בחגים נסעו ביחד לאילת, ולפני החג, לא יצא פה, לא יצא שם: כאן שמם, אני לא ראיתי אותם, ועכשיו הם מתרוצצים לי אי-שם, השד יודע איפה. שאני לא אראה אותם לפני המלחמה? איזה מן סידור זה? הרי אי-אפשר ככה. לקחת ילדים לבד במלחמה, בלי ל'גיד שלום אפילו, ככה? יתכן כי קרול הרגיש, שהשליטה העצמית נוטה לנטוש את הפונדקאי הרועש, ששמו קרול שוורץ. סימנים ראשונים של כאב ראש חריף התדפקו על רקותיו. רעד חנוק התמקד בקצות אצבעותיו. רפיון רטטני היה מרצד בברכיו. ודוק מטריד ציעף את עיניו. הוא הניח את גופו על הכורסה שבמרפסת. חשש כבד כופף את גוו, פחד מפני התפוררות. נדמה היה לו, כי אבריו מאבדים את אחיזתם במרכז גופו. משהו לא מוגדר, ועם זאת כה מוחשי ומאיים. גוויה חיה. מתפוררת. בעיקר בפרקים. סימנים של שיגרון? החורף מקדים לבוא? לא. לא הוא. קרול אינו היפוכונדר, זו הרגשה מוזרה. כל גופו שואף להנתק מעל קרול, חפץ להסתלק ממנו, אברים-אברים. אולי זו הנהייה אל האתרים המתעוותים, אולי הרצון להשלים את האברים הרסוקים, הפזורים עתה בחולות תובעניים. ריח המוות המבשר בעצמותיו. אלה כתביו המנוסים, למודי המלחמות, המשדרים אליו את האמת שמאחורי הטלוויזיה, שמאחורי הרדיו, שמתוך הקווים, שמתוך המעוזים. אין הוא זקוק לאמיתות של הבי.בי.סי... מערכות הקשר המנוסות שלו מריצות מבזקים על פני כל גופו.

אמנם ניסה לחפש אימותים ברדיו. באצבע רועדת דילג עם החוגה מצד לצד. הציפצופים הם שבגדו בו. הוא לא יכול היה לעמוד בזימזום הצפצפני של בורר התחנות, של הקליטה ממרחקים ארוכים, השיטוט הרדיופוני, הרדיפה אחר מקור של מידע ואמת, מוטטו את שרידי סבלנותו הרפה. כמעט ניפץ את המכשיר. דווקא כאשר חשב, כי בא אצל השלווה והרוגע. תחושת השקט המעורפלת ניטעה בו מייד עם  צוויחתה של האזעקה הראשונה. משקרה הנורא מכל, סבר כי ימצא מנוח לנפשו. שלווה של מי אשר הציפיה הנוראה שבו התממשה לפתע פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, סתם כך באמצע היום. הוא לא ציפה למשהו מסוים, פשוט רצה שיקרה משהו אמיתי, משהו ממשי, כזה שיצליח להגיע אל חייו, ולא דרך המסך והרמקול. הוא הבין שזו דרכו אל האפס, דרך ההתגמדות המתמדת עד אל הלא-כלום המוחלט של אישיות מחוקה ואובדת. ברור היה לו, כי כך לא יוכל להמשיך, אולם ,דעוך היה במידה שלא הותירה בו משאבים להתעוררות עצמית. הוא נזקק בדחיפות למשהו חדש בהווה, משהו שיגרוף אותו באחת אל הכאן-והעכשיו, משהו שישאיר סימן בפרק זה של דבר-ימיו, משהו שינתב אותו אל המקום הנכון בלוח השנה. מאז שעבר למישרה החלקית בסניף המרכזי של בנק-הפועלים, מאז הצרות המחמירות עם הרגל, ושאר עיניינים, מאז שנותר לבדו, מאז; מאז היה יומו מלא רק באז, ותו לא. הוא פחד ממפלצת העבר הגדלה וכובשת את תוכו ללא מעצור. היה ער למתרחש בתוכו. חש היטב את חדלון התהוותו, יצור-כבוי בתוך-האח-של-עברו-הבוער.

לכן נדמה היה לו, עם האזעקה, שהנה-הנה, שוב יוכל להאחז בדבר-מה. ידע, כי רק הנורא הוא שיטלטלו אל חיי ההווה. דרך המוות אל החיים המלחמה עושה דברים. היא מנערת, מטלטלת, מעוררת ומערערת, היא קורעת בבשר החי ומקיזה את דמו, היא מחזקת באדם את עובדת קיומו. קרול ידע: אם זה כואב, סימן שזה קיים. היסורים המסתערים על דמו, האימה המכניעה את ראשו, המבוכה המטלטלת את גפיו, אלה המרגלים שמדווחים לו, כי החיים שוב נוגעים בו.

* זאב ליכטנזון-סופר