היבט ראשון: המחזה מציג את הפער הקיים בהתייחסותם של שניים מגיבוריו, אסיה וגדעון, לבנם, הנמצא באשפוז בבית חולים, ואת השלכותיו של פער זה על מערכת היחסים הזוגית שביניהם.

מעצם הימצאותם של בני הזוג בבית המלון עולה שהזוג הגיע לשם כדי "להתאוורר" משגרת היום-יום וכדי להתייחד התייחדות אינטימית. ואולם, מסתבר שהאישה אינה מסוגלת להתנתק ממחשבותיה על בנה המאושפז, והיא, כך ברור מהדיאלוג הממושך שבינה לבין בעלה, מסרבת להתייחד עמו. המחזאית בונה את הסצנה הזו באופן אמנותי, כאשר מצד אחד היא מקדימה לדיאלוג שבין בני הזוג את התפאורה, במשפטים: "בגדי גבר ואישה מונחים בערימה. על השולחן שני בקבוקי יין – לבן ואדום –

הראשון ריק והשני מלא, סגור ... בפינת החדר דולק נר דקורטיבי", כלומר, בני הזוג עשו מאמץ ליצור אוירה רומנטית (יין, שאת חלקו אף כבר שתו, נר דקורטיבי) שתעודד את ההליכה לקראת התייחדות רומנטית ואינטימית. זאת ועוד, בני הזוג אף החלו ב"תהליך" שאמור היה למוביל אותם להתייחדות ("בגדי גבר ואישה מונחים בערימה" - לא תלויים על קולבים! - וכמו כן: "הגבר יושב כשפלג גופו העליון חשוף והאישה לבושה קומביניזון שחור."), אך האישה, היושבת לצד בעלה "מגוננת בשמיכה על קדמת גופה". תיאור זה מבשר את תוכנו ורוחו של הדיאלוג הממושך שבא אחריו. מסתבר, ש"התהליך" הזה נפסק באמצעיתו עקב סירובה של האישה להמשיך בו.

הדיאלוג המתפתח בהמשך לתיאור מקדים זה של הסצנה, תיאור שרָמַז על פער הציפיות האינטימיות שבין בני הזוג, חושף את פער הציפיות באופן מילולי ואת השלכותיו. הבעל מצפה שאשתו תשתף עמו פעולה לקראת התייחדות אינטימית, אך מסתבר שהאישה אינה מוכנה לשיתוף פעולה שכזה ומסרבת לבעלה. כל מעייניה נתונים לבנה המאושפז, וכל הסבריו של הבעל כי הבן נתון לטיפולו של צוות רפואי אינם מועילים. יתר על כן, מסתבר שמדובר בדפוס התנהגות קבוע, שבו האישה מקדישה את מיטב זמנה לשהייה לצד בנה, ומאשימה את בעלה בהזנחת בנם. הבעל, לעומתה, סבור שהיא מפריזה מאד בתשומת הלב והזמן הרבה שהיא מקדישה לבנם ושהוא אינו מזניח את בנם.

האישה, כמו בעלה, הגיעה לבית המלון כדי להתנתק משגרת ההתעסקות הכפייתית בבנה ("בשביל מה באנו לפה, אה?!" אומר הבעל לאשתו, כשכוונתו הברורה היא שהם הגיעו כדי שהאישה תתנתק מהשגרה

הזו וכדי ליצור אוירה להתייחדות אינטימית), אך מסתבר שהיא אינה מסוגלת לכך.

מהיבט זה, מוצג פער הציפיות שבין בני הזוג כפער מהותי, הנובע מחוסר יכולתה של האישה להתנתק ממחשבותיה על בנה ועל מצבו. הבעל, לעומתה, סבור שהורים אינם רק הורים לילדיהם, אלא גם גבר ואישה, הזכאים להתייחדות אינטימית, אך האישה אינה מסוגלת לקבל עמדה זו.

פער ציפיות זה גורם לבעל לעזוב בכעס את אשתו בבית המלון ולשוב לביתם בגפו. האישה נקלעת למצב

עצוב, שבהמשך המחזה ניווכח שהוא הולך ומתעצם ומסתבך למצב טראגי ממש.

היבט שני: בהיבט זה, המחזה מציג את הפער הקשה הקיים בראייתו של פטר, הנער המלצר, את בעילתו את האישה ברוסיה ואת אסיה כבעילות לגיטימיות, שכן, לדעתו, גם אם הנשים מתנגדות לבעילה בהתחלה, הרי שיכולתו המינית היא כזו שהוא גורם להן הנאה כה גדולה עד שהן נהנות הנאה עצומה ולכן מדובר בבעילות לגיטימיות, לבין ראייתן של שתי הנשים הללו (והבנתנו אנו כקוראים) את הבעילות הללו כמעשי תקיפה ואונס אלימים וקשים, שלא ניתן להעניק להן כל לגיטימיות.

היבט זה מתייחס לשתי התרחשויות הבעילה שבמחזה. התרחשות הבעילה הראשונה, שבה בָּעַל פטר את האישה שנתנה לו, כמעשה חסד, ללון בביתה, ברוסיה, מתוארת במלאכת מחשבת אמנותית. בקריאה ראשונה, קשה להכריע האם מדובר במעשה בעילה, שבו האישה נהנית הנאה עצומה, כפי שמאמין פטר, (אומנם לאחר שתחילה היא מתכוונת להתנגד – ""ואני ראיתי שהיא רוצה לצרוח. סתמתי לה פה עם יד שלי"), או שמא מדובר במעשה אונס אלים מתחילתו ועד סופו, שבו גילויי ההנאה העצומה כביכול של האישה אינן אלא זעקות שבר של אישה שנאנסה. רק קריאה שנייה ושלישית מבהירים שהצעקות שצועקת האישה אינן הנאות שמתוך הנאה מינית גדולה כפי שמאמין פטר (או רוצה שאסיה, השומעת את סיפורו, תאמין), אלא צעקות נוראות של אישה שנאנסה באלימות קשה, והיא צועקת "לאלוהים" ו"לבעל שלה".

קיימת הקבלה מתבקשת בין מעשה בעילה זה לבין בעילתה של אסיה. כאן, בבעילתה של אסיה, ברור לנו, הקוראים, שמדובר באונס תוקפני, קשה ואלים ("תיווכו" של פטר כמְספר נעדר כאן, ואינו יכול להטעות אותנו, כפי שעלול לקרות בסיפורו על בעילת האישה ברוסיה). גם תיאור בעילתה של אסיה וגם ההקבלות הקיימות בין שני תיאורי הבעילה בנויים במעשה אמנות (בתיאור בעילת אסיה נכתב: "היא שכבה תחתיה, רועדת", ובתיאור בעילת האישה ברוסיה אומר פטר: "כל גוף שלה רעד". בתיאור בעילת אסיה נכתב: "ומזיין אותה בחוזקה", ובתיאור בעילת האישה ברוסיה אומר פטר: "זיינתי אותה כמו משוגע... תקעתי אותה כל כך חזק". בסצנה שלפני בעילת אסיה, הסצנה שבה פטר מכסה את פיה בכף ידו ותוחב את אגודלו לתוך פיה ברמז מיני מובהק, נכתב: "עיניה של אסיה נפערות", ובתיאור בעילת האישה ברוסיה אומר פטר: "עיניים שלה כמעט יצאו החוצה"), ואף הקבלות אלה יוצרות זיקה בין שני מעשי הבעילה ומחזקות את דעת הקורא בדבר הפער הנ"ל הקיים בין ראייתו של פטר לבין ראייתן של שתי הנשים את מעשי הבעילה. ההקבלות אף מבהירות לקורא שבשני המקרים מדובר בדפוס התנהגות וחשיבה קבוע של אנס תוקפן ואלים מאד, היוצר לעצמו ומנסה אף ליצור בעיני זולתו מערכת לגיטימציה חסרת שחר ומעוּוֶתת למעשי האונס הקשים שהוא מבצע בנשים. יחד עם זאת, יש לציין שהתנהגותן של אסיה ושל האישה ברוסיה מיד לאחר מעשי האונס האלימים שונות מאד זו מזו ואף מנוגדות לחלוטין. אסיה אינה פורצת בזעקות שבר כמו האישה ברוסיה, אלא "שוכבת מספר רגעים". האם זה משום שהיא נתונה בהלם מחמת התקיפה הקשה והאונס האלים? ואולי מבקשת המחזאית לומר לנו שכל אישה שנאנסה עלולה להגיב באופן שונה על מעשה האונס שנעשה בה, עקב מבנה אישיותה השונה והואיל ומדובר בזעזוע נפשי שפוקד אותה, ולכן, לגבי עניין ההתנהגות לאחר האונס לא יהיה זה נכון ליצור הקבלה בין שני מעשי האונס? – יהא הפירוש הנכון אשר יהיה, התנהגותן השונה של שתי הנשים לאחר מעשי האונס, למרות כל יתר ההקבלות הקיימות, מלמדת אותנו אף היא שכתיבתה של המחזאית הינה כתיבה מורכבת מבחינה פסיכולוגית ואינה פשטנית.

המחזה מצביע, אפוא, על פער בפרשנות הבעילות התוקפניות והאלימות שבועל פטר את שתי הנשים. פטר מאמין שהוא רשאי לאנוס אותן, מאחר שבסופו של דבר הן תֵהנֵנה (פטר אומר לאסיה: "את אוהבת אמסטפים, אה?", כאשר לפי הסיטואציה ברור שהוא מתכוון למין אלים), בעוד שלנו, הקוראים, ברור ששתי הנשים לא רצו בעילה כלל (אנו הרי יודעים שאסיה סרבה להתייחדות אינטימית אפילו עם בעלה, עקב מצב בנה, וכאן, אגב, מתגלה פן נוסף של מורכבוּת המחזה ויכולת כתיבתה האמנותית של המחזאית, כאשר אנו רואים שתיאור הקשר של אסיה עם בעלה משרת את הבנתנו את טיב הקשר שבינה לבין פטר; ולגבי האישה ברוסיה – פטר החל ללטף את גופה מתחת לבגדיה בהיותה בשנתה ומובן אפוא שהיא לא הסכימה לכך. כמו כן, מיד לאחר שהִכניסה את הנער פטר לביתה, היא הציעה סדין על ספה עבורו בקומת הבית הראשונה והלכה לישון לבדה בקומה השנייה, מבלי שהיה כל ניסיון מצדה לפתותו, וברור שאפילו לא העלתה על דעתה קשר אינטימי עם הנער, שאספה אל ביתה כמעשה חסד, לאחר שאמר לה שאין לו מקום לישון בו).

היבט שלישי: המחזה מציג את הפער הטראגי וצובט הלב הקיים בין רצונה של אסיה ליצור קשר אנושי של שיחה והקשבה בעת מצוקתה - לאחר שנתגלע העימות בינה לבין בעלה, ובעלה עזב אותה בבית המלון ושב לביתם - ואפילו יהא זה עם מלצר שאינה מכירה, נער עולה חדש שנשלח להביא לה משקה לחדרה - לבין הבנתו המוטעית של פטר כי היא מעוניינת במין מזדמן ואף בבעילה אלימה.

היבט רביעי: המחזה מתאר מצבים של אלימות גברית לסוגיה כנגד נשים, בניגוד מוחלט לציפיותיהן. אלימותו של הבעל, גדעון, כלפי אשתו, אסיה, היא אלימות מילולית ונפשית, הנובעת מתוך אטימותו כלפי אשתו, שמבחינה נפשית אינה מסוגלת להתייחד אתו בהתייחדות אינטימית כאשר בנה מאושפז. במקום לנסות להבין אותה ולתמוך בה נפשית, הוא מגיב בזעם, נוטש אותה בבית המלון וחוזר בגפו לביתם. אלימותו של פטר כלפי האישה ברוסיה וכלפי אסיה היא אלימות פיזית קשה, בניגוד מוחלט לציפיותיהן, כפי שמובן מהסעיפים "ההיבט השני" ו"ההיבט השלישי". אף בכל המקרים הללו מציג המחזה פערים, בין ציפיות הנשים לקשר אנושי (עם בעלה ועם פטר - במקרה של אסיה) או ללא כל ציפיות מלבד עשיית מעשה חסד (במקרה של האישה ברוסיה), לבין התנהגויותיהם ותגובותיהם האלימות של הגברים. בהערת אגב אציין שהגברים במחזה זה מצטיירים באור שלילי יחסית (גדעון) ואף שלילי ביותר (פטר), והנשים – באור חיובי יחסית (אסיה) ואף חיובי מאד (האישה ברוסיה, העושה מעשה חסד כלפי נער, שאינה מכירה כלל). במקרה של האישה ברוסיה, התנהגותו של פטר היא אף כפוית טובה במידה מזעזעת. לגבי גדעון ואסיה כתבתי "יחסית", מאחר שלא ניתן לשלול לחלוטין את טיעוניו של גדעון, אך אלימותו המילולית והנפשית ונטישתו את אשתו במלון הינן ללא ספק שליליות.

היבט חמישי: המחזה מציג פער, שניתן לכנותו טראגי-אירוני, בין כוונת הגיבורים המבצעים פעולה מסוימת לבין האירועים המתרחשים בהמשך. בני הזוג, אסיה וגדעון, מגיעים לבית המלון מתוך כוונה להתייחד ביניהם, ובסופו של דבר מבוצע באישה אונס אלים, לאחר שבעלה עזב אותה ושב לביתם. טראגיוּת אירונית זו מועצמת בהמשך המחזה, כאשר מסתבר שההכנות שעשו בני הזוג לָהתייחדות ביניהם (יין ונר דקורטיבי) מובנת על ידי פטר (שאינו מודע לכך שהבעל היה בחדר ועזב) כאילו נעשו על ידי האישה לכבודו (ראו הקטע ""מה חשבת ?!... נרות של כלבים") (אגב, מופיע כאן הדימוי של כלבים, הרובץ במוחו של פטר מאז שדברה אתו אסיה על כלבי אמסטף ולִסתם החזקה, וגם כאן מתגלה תפישתה הפסיכולוגית של המחזאית).

לסיכום, ניתן לומר שזהו מחזה על פערים בין גיבוריו, בכל קטעיו. כמו כן, זהו מחזה על פרשנויות שונות מצד חלק מגיבוריו (הגיבורים שבשני תיאורי הבעילה) לגבי אותם אירועים, פרשנויות מסוג אירוע "רשומון", שבו אנשים שונים נותנים פירושים שונים לאותו אירוע, וכמו כן, זהו מחזה צובט לב על מצבה הטראגי של אישה (אסיה) שבעלה אטוּם להבנת נפשה, והיא מחפשת נפש לשוחח עמה, אך נופלת קורבן למעשה אונס אלים. ואולם, יצוין שאף מעשה אונס זה מתואר באופן מורכב. אסיה לבושה עדיין בקומביניזון השחור שאתו נותרה לאחר שבעלה עזב (אם כי גם מכסה את כתפיה ברדיד משי), כאשר פטר נכנס לחדרה עם המשקה שהזמינה, והוא מפרש את לבושה ואת ניסיונותיה לשוחח אתו כהזמנה למין מזדמן (ראו הקטע "מה חשבת?!"... לבעל אימפוטנט שלך"), וכמו כן, הוא חש מושפל על-ידיה (תחושת השפלה המתבטאת במשפט "תגידי לי, אני נראה לך כלב?" - ושוב חוזר, אגב, הדימוי של כלבים, הרובץ במוחו של פטר כמצוין לעיל), וניתן להבין (אך, כמובן, לחלוטין לא להצדיק) ששני גורמים אלה היו בין הגורמים (בנוסף לאישיותו האלימה כפי שהתגלתה בהתנהגותו כלפי אסיה עוד לפני האונס ובנוסף לנטייתו לאנוס נשים כפי שהתגלתה באונס האלים של האישה ברוסיה) לתקיפה הקשה ולאונס האלים שביצע כלפי אסיה.

ברצוני אף לסכם ולציין שהתרשמתי מיכולותיה של דנה גולדברג כמחזאית אמנותית, מורכבת ומוכשרת מאד.

* חיים ספטי- משורר, מסאי, מבקר ספרות