אבא שלי היה הקונדיטור הטוב ביותר בתוניסיה. למשפחה היתה קונדיטוריה. זה היה עסק משפחתי שגם סבא וסבתא והדודים התגייסו להצלחתו בימים של לחץ.
במפעל הגדול עבדו מ-50 פועלים במשמרות של בוקר וערב, וייצרו מיני מאפה בצורות ובגדלים שונים ובטעמים מיוחדים: עוגות דבש ועוגות חלווה, עוגות סולת ועוגות שקדים, "נשיקות" גדולות בצבעים שונים, עוגיות מתוקות ומלוחות, עוגיות מצופות בשוקולד והרבה עוגיות מרציפן צבעוניות בניחוחות משכרים.
התקופה "החמה" ביותר בעבודה הייתה בחג הרמדאן של המוסלמים, שארך כחודש ימים. במהלכו נהגו המוסלמים לצום בכל יום מזריחת החמה ועד לשקיעתה ועם רדת הערב היה האוויר נמלא בפיצוצי הזיקוקין. כל הילדים היו יוצאים לרחוב בשאגות שמחה צועקים במקהלה "רמדאן... רמדאן" וכך בישרו ברבים את סיומו של יום הצום.
חמש ערים היו בצפון תוניסיה ושמן כשם היום בו מתקיים בהן השוק: "שוק אלחד" , "שוק אלתנין" וכן הלאה. אנחנו גרנו בעיירה "שוק-אל-כמיס" - שוק של יום חמישי, שצמחה בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי בשנת 1881 ושכנה על גדות המג'רדה, על הדרך הראשית בין תוניס לגבול האלג'ירי. בימי חמישי נהגתי לעמוד במרפסת הגדולה בחלקו האחורי של הבית שהתפרשׂה על שטח של כמאה מ"ר, ומשם יכולתי לשמוע את צפירת הרכבת שהייתה נעצרת קרוב לבית וממנה היו יורדים מאות אנשים לפקוד את השוק.
השווקים שקקו חיים. המונים הגיעו בכל יום לקנות חפצי נוי, בדים, כדי חרס, כלי נחושת ובית, ביגוד והנעלה. ריח ניחוח המאפים התערב בריח התירס והערמונים שניצלו על הגחלים. פנינת השוק הייתה "כיכר המתוקים". בכל אחד מהשווקים הללו הייתה לאבא חנות ששכנה ב"כיכר המתוקים" המקומית. היא הייתה הססגונית והמפוארת ביותר, ותור השתרך לפתחה לאורך כל היום. המתוקים של אבא היו כשרים למהדרין ולכן גם היהודים פקדו את החנות.
לפעמים היה אבא לוקח אותי עימו והייתי עוזרת לפועלים לכסות את העוגות ביריעות ניילון ענקיות והם מצידם, היו מפנקים אותי במעדנים. הרגשתי כמו נסיכה בממלכת המתוקים.
בוקר אחד, בעוד אבא עסוק בארגון ובפריקת הסחורה, ניגש אליו מחמוד, חברו מהדוכן הסמוך, הניח בתוך החנות שני שקים גדולים כהים וקשורים היטב, לחץ את ידו של אבא ואמר: "שמור לי על שני השקים. אחזור לקחת אותם בעוד כשעה". לפני שאבא הספיק לומר מילה, מחמוד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
באותה שעה פשטה השמועה שהצבא הצרפתי עורך בדיקות בקרב בעלי הדוכנים במטרה לחשוף נשק שהסתירו לוחמי המחתרת המוסלמים. זו הייתה התקופה בה תוניסיה נשלטה על ידי צרפת וכיתת חיילים צרפתית חמושה עברה בין כל הדוכנים וערכה חיפושים. ראיתי כיצד אבא עוקב בדריכות אחרי החיילים כשעיניו ממוקדות בשקים, כאילו מחפש איזה קסם כדי להעלים אותם. הוא היה עצבני ונרגש. "מה יהיה אם יגלו את השקים?" אמר לסלים הפועל, איש אמונו.
הוא מישש את השקים ופניו האדימו ואני נבהלתי מאוד. "non, pas possible", לא יכול להיות, הוא מילמל. "זה נשק! אין לי ספק! למה? למה? למה מחמוד עשה לי את זה?" הוא פנה לסלים ואמר לו: "השקים הללו הם פצצה מתקתקת, חייבים להיפטר מהם." בזווית עיניו עקב אחר כיתת החיילים שנכנסה ויצאה מחנות לחנות ועברה מדוכן לדוכן. הוא הצית סיגריה וכיבה אותה, התיישב על הכיסא וקם ממנו. "מחמוד ואני חברים כבר עשר שנים, אם אלשין עליו, הם יכלאו אותו עד שירקב בכלא. מה יהיה איתו ועשרת ילדיו ושתי נשותיו? מי יפרנס אותם?" אמר לסלים, אבל בעיקר דיבר לעצמו.
"אל תדאגmonsieur aris " , אמר סלים לאבא, "הצרפתים סומכים עליכם היהודים, מאמינים בכם, אין סיכוי שהחיילים יחפשו אצלך".
אבל אבא לא נרגע. מדי פעם שלח אליי מבט כאילו הייתי מטרד נוסף. הרגשתי שהיה מעדיף שאיעלם. כיתת החיילים הגיעה לפתחה של החנות והחלה בחיפושים. אבא סימן לי להתכופף ומיד מצאתי מחסה מתחת לדלפק של מגשי העוגיות.
"Arête" צעק המפקד לכיתה "ici vous ne cherchez pas" הוא התקרב אל אבא לחץ את ידו שלף סיגריה ואמר: "tu as du feu?" , אבא הצית לו את הסיגריה והציע לו מגש של עוגיות.
"נבלות כל הערבים הללו אההה... יש להם חוצפה", אמר הקצין לאבא כמבקש את אישורו תוך התעלמות מנוכחותו של סלים.
חצוף, חשבתי, איך הוא מעז כך לפגוע בסלים, הפועל הכי חרוץ והכי טוב של אבא.
אבא הינהן בראשו והביט בסלים תוך ניסיון להסתיר את מבוכתו.
שוב לחץ המפקד את ידו של אבא ואמר לו:
"Merci beaucoup monsieur Aris" , לקח את מגש העוגיות ופנה לכיוון היציאה. בעודי מתכוונת לזנק בשמחה החוצה מתוך מחבואי, נתקלה רגלו של המפקד הצרפתי באחד השקים והוא נפל עליהם. מגש העוגיות עף מידיו וכל המתוקים התפזרו על הרצפה ועל השקים.
השתררה דממה. כיתת החיילים דרכה את נשקה ואבא החליף צבעים כמו זיקית, סנטרו נע ימינה ושמאלה, מעלה ומטה. הוא התנשף, הזיע. אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין.
התאבנתי ומבלי משים התקפלתי לתוך עצמי בתנוחה עוברית כיסיתי את פי בידי בניסיון לחסום את בכיי, שלא יפרוץ ויסגיר אותי. הסכנה הייתה ממשית, כבר דמיינתי איך לוקחים את אבא באזיקים ויורים בסלים, או להיפך. הרמתי את עיניי מעלה וראיתי את מגשי העוגות הענקיות. נזכרתי בסצנה בסרט שבה הילדה מפילה ספרייה על פורץ ובכך מאפשרת לאם ולילדיה להימלט מהסכנה. חשבתי איך אני מעיפה אותם על החיילים ומאפשרת לאבא לנוס על נפשו כמו בסרט.
סלים שמר על קור רוח וכמו גיבור הושיט את ידו אל הקצין הצרפתי וסייע לו לקום.
"מצטערים", אמר והגיש לקצין מגש חדש של מתוקים, "טרם הספקנו לפרוק את הסחורה. רק עכשיו הגענו".
המפקד קם על רגליו וניער את האבק ממדיו שהיו מעוטרים בדרגות וסמלים. הוא התנשף, השתעל, התקרב לאבא, נעץ בו מבט מאיים, התקרב עוד צעד ועוד צעד.
ראיתי איך אבא קופץ את אגרופיו, סוגר אצבעותיו, כאילו הוא מכין עצמו להשיב מלחמה.
לא הצלחתי להיות גיבורה כמו בסרט. במקום זאת, שלפוחית השתן שלי פקעה ופחד אימים תקף אותי שמא שלולית השתן שזרמה כמו נחל, תחשוף אותי במקום המסתור. ואז ראיתי איך הקצין עושה צעד נוסף לכיוון של אבא, מצמיד את מצחו למצחו ואומר: " monsieur Aris , שמור על עצמך מכל הנבלות הערבים הללו שסביבך". הוא שרק במשרוקית והורה לכיתת החיילים לעזוב את המקום ולהמשיך בחיפושים.
השתחררתי מהתנועה העוברית שלי וזינקתי באחת לידיים של אבא. הוא חיבק אותי ומיד הוריד אותי מטה. "איכסה... אוףףףף מה הריח והרטיבות הזו? השתחרר הביוב למטה? לא יכולת להסתתר במקום יותר נעים?"
סלים עמד מהצד, קרץ לי בחיוך ואמר: "זה עדיף מפצצה מתקתקת אדון אריס".
