התחלנו לכתוב יחד ספר. ספר חדש, לא פרק ב' או ג' או מה. לפי דעתו ספר חדש כפרק ג' – שלו עם האהבה הענקית שהוא פיתח בפרקים הקודמים – הוא טוב בהרבה מפרק ב' – שלי. ספר חדש שלא קשור לדמויות בספר הקודם עם בלהה או עם אבי ילדיי.  הוא החליט: הפרולוג היה קצר מאוד.

ואהב מאוד את הקצב והתוכן, את הרוח והצחוקים, את האהבה המופלאה הזו שממשיכה ובפיסי נמשכה חצי שנה. חצי שנה של קסמים וחיבור בכל הקומות, כפי שקוראת להם אסתר שמיר, המורה - הזמרת. הקומה הפיסית, הריגשית והמנטלית והקומות הקסומות מכולם: הרביעית וכל אילו שמעליה- הקומות הרוחניות.  כולן היו בתפוקה מלאה, באיכלוס צפוף ומיוחד של כל האיכויות שעד היום פחדנו לפתוח לעצמינו ולעולם סביבנו. "השתנית", אומרים לו. "נפתחת", אומרים לי. נכון? לא ולא. מה שקרה זו הזדמנות מדהימה להיות מה שאנחנו בפנימיות הכי רגישה שלנו ללא חשש ובידיעה שיעקב מקבל אותי כפי שאני על כל צדדי באהבה וחיבה וריעות והכלה שלמים ואני יכולה כל העת להיות אני על כל רבדיי. והוא :" שאת חושנית כל כך איתי, מאפשר לי בצורה הכי נפלאה להיות חושני בעצמי". לרקוד את עצמי לדעת בכל רגע ורגע. וחגית שלי אומרת שפשוט הייתי לגמרי ילדה מאוהבת בת חמש עשרה. ובכן? מדוע לא? באופן הכי מוזר לתחושות הגוף אין גיל כי הן מחוברות לאינסוף. אינסוף האפשרויות שהן אנחנו ואינסוף התחושות שהן אנחנו , גם כן.

 והוא יודע שהכל "על השולחן" ואני לא לוקחת שבויים. והוא " עושה אהבה ולא מלחמה". ובסוף אני נשארתי עם האהבה ולא מלחמה והוא הלך עד הסוף ולא לקח שבויים. הכל אוהב ונוגע ונועז ומתערסל ביחד לריקוד אוורירי של נתינה וקבלה. כעסו היה עולה כשחשב שאני מפנקת אותו יותר מדי. גביע אשל עם ריבת חלב שרקחתי בשבילו – ארגנטינאי או לא? – כשהוא רואה כדורגל זה יותר מדי?

" אני לא מוכן שתעבדי קשה. תישבי כבר. את יודעת.... במצבך...",

כאילו שאני נושאת עובר ויש לשמור עליו. עובר אהבתנו. הכי היצרנו על כך שלא יהיו לנו ילדים משותפים. ובתחושתינו יש לנו חמישה ילדים ושמחתנו רבה. ואנחנו יודעים שלילדים האמיתיים שלנו יש פוטנציאל עצום של חיים משותפים ועניין משותף וקשר אמיץ, להם , ולנכדינו. "בואי ניתן להם חודש נוסף להתרגל אלייך ואז נודיע להם שאנחנו מתחתנים כאשר אריאל יחזור לחופשה מההפלגה שלו בנובמבר. בדצמבר נפגיש את כל השבט הגדול שלנו לכבוד יום הולדתך, בחנוכה", אמר. הוא כל כך אהב משפחה וילדים. עם כל אחד ידע בדיוק מה מתאים להיות והוא לגמרי רקד לפי הילד: עם אחד לשחק על השטיח, עם שירה לאפשר לה לסרק  אותו ולשים סיכות בשיער. תמונה מצחיקה כל כך!!

ואז בא דום הלב וחורק את כל הסיפור המופלא הזה לעצירה מלאה.

ולהכיר במהלך ה"שיבעה" זה מתאים פחות. במיוחד שעדיין לא הכירו אותי באמת והם עדיין בשלב המורכב של , מחד, שמחה "שיש מי שמטפלת באבא" (ואני שמעתי באוזני רוחי: "יופי, יש פיליפינית ואנחנו יכולים לישון בשקט") ומאידך, "מה פיתאום יש שם אהבה גדולה והיא גרה איתו בבית שבו גר עם האמא שלנו ושם נולדנו ושם בגרנו."

איזה מזל שהתנהלנו לפי התחושות שלנו. ולא חיכינו לאישורים מאף אחד. כל דבר בעיתו – העת שלו ושלנו. בלי בהילות. מה שהפך את העניין למאוד מצחיק כי תוך שבועיים כבר גרתי איתו, לבקשתו כבר בפגישה השנייה. ואני ב"רגע, אנחנו עדיין לא מכירים בכלל" שלא קשור לשום דבר באמת. כשיש קסם וקשר – הזמן מתנהל אחרת.

למרות ה:"אנחנו לא ממהרים לשום מקום" שטרחנו לומר אחד לשני כל העת המסנו את ההוויותשלנו לאחת מהר מאוד. מה זה מהירות? מי קובע? אילו שבפנים, הוא ואני , או החיצוניים, ילדינו? ולאט לאט העברתי את הדברים שלי אליו. ולא מיהרנו לחלוק חדר שינה שלו. התאים לי שבהתחלה נהיה במקום חדש לו ולי. כך התאים לי והוא נענה באהבה כזו שהוא נאלץ לישון באלכסון משום שהמיטה היתה קצרה ממנו, מיטת איקיאה כזו שלא מתאימה לענקים. מה שכמובן גרם לזה שאני בשמחה ומגע גדולים ישנתי עם הרגלים שלי עליו. נראינו בוודאי כמו שני פרחים בתוך צינצנת קטנה מדי. 

מהרגע ששמעתי את קולו בשיחת הטלפון הראשונה עלה בי המשפט:

" שימי לב, הוא הגבר בסיפור!!" ואני – יש לי נטייה לארגן את כל העולם. לשמחתי, נטייה שלמדתי להניח בצד. מה שהיה שיעור חשוב ולא קל כי באיזה שהוא מקום כשאני לא עושה אני כנראה לא קיימת. מאוד קלווינסטית בגישה. שמחה במיוחד משום השחרור העצום שהיא איפשרה לי - לחיי המבורכים. אינני יודעת מה בקולו עורר את תחושת החיבוק החם. אינני יודעת מה גרם לי לשמוח עוד לפני שבכלל נפגשנו. היה בו משהו שהעביר לי את ההודעה ההיא בדבר הגבר בסיפור ואת התחושה של "הגעתי הביתה" במובן הכי עמוק של המילים.. רק אחר כך, לאחר זמן, ראיתי לעומק איזו השפעה מיטיבה היתה לתפישה שלי. שלווה מחד ומאידך לא אני מארגנת, כן אנחנו ביחד חושבים ומחליטים. והמשפטים הללו שעלו  ללא סינון של המחשבה  פשוט באו והיו הדבר המדוייק ביותר.

לגמרי התמזגנו לתוך הלבבות הלוהטים שלנו: "מ-ש-ה תביא צינור!!"(לכבות את האש) צחקנו בחדר השינה הפונה לכביש כשאמר/צעק את זה כי אולי משה ונוגה, השכנים, שמעו אותנו באהבתנו וצחוקנו המתגלגל. מיזגנו את הבתים והלבבות והגוף. לגמרי. כל כך הרבה פעמים ריחפנו מעל , הרגשנו את הדבר המופלא הזה הנקרא אהבה זוהרת, פתוחה, בטוחה, ריגשית מאוד, מלהיבה מאוד, אושר מופלא ונוכח לגמרי שאנשים לפעמים מכנים בשמות אחרים. היתה לנו התחושה הכי נפלאה של מיזוג ושלמות שמעל וביחד עם הגוף הפיסי. של הראש והלב. משהו שמילים לא יכולות לגעת בו . בכלל. 

התחזית היתה לעשרות שנים קדימה. התפשרנו על עשרים. וגופו לא עמד בלהבת השניים שעירסלה אותנו לתוכה. או שמה חיו ניקטפו באיגואיזם – כמו כל איגואיזם – הוא קצר מועד ומפסידים בגדול: היא הושיטה לו יד ואמרה לו :"זהו. מדי טוב לך . טעמת? אתה מאושר?

 *

מרים שחק, בוגרת מדעי המדינה וספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית. בעלת דוקטוראט  במטפיזיקה שהיא פילוסופיה פרקטית, מאוניברסיטת סדונה באריזונה. בוגרת אימון אישי לבריאות והעצמה ורפלקסולוגיה בכירה. חברה באיגוד הרופאים המטפיזיים בארה"ב  AMDA  והאיגוד לחשיבה חיובית בארה"ב.