מאמר:

על פרשת בראשית/ מיכל פרי צדקה 

מעשה בראשית - עקרון האמונה ותכלית הבריאה

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אלוקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אלוקים יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אלוקים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אלוהים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אלוהים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד."

בפסוקים האלו מתחילה התורה הקדושה. ולא במקרה מספרת לנו על בריאת העולם ע"י הבורא. רעיון בריאת העולם על ידי בורא, הוא השורש המשמעותי והחשוב ביותר לאמונה בקיומו של בורא אחד - אבן היסוד לתפיסה המונותאיסטית, אמונה באל אחד, אותה הביא לגילוי אברהם אבינו.

מציאות הבורא היא השורש, ההתחלה, הנצח שאין לאדם המשגה בו, והבריאה היא מעשה של האלוקות.

כמו שיש מציאות של בורא אחד יחיד ומיוחד והוא השורש לכל מה שמתהווה ומבטא את עקרון האין סוף - ללא ראשית, ללא סוף וללא תכלית. יש גם בריאה הכוללת את כל הנבראים והעולמות ולבריאה יש לה ראשית וסוף ותכלית. המציאות מורכבת מבורא ובריאה.

האדם אינו יכול לראות את הבורא, אבל יכול לראות ולהכיר בקיומו דרך התבוננות בתוצאות הפעולות שלו ובמעשיו.  

הרב חיים ויטאל ע"פ משנתו של האר"י הקדוש בספר "עץ חיים" כותב בטקסט הנפלא

ומתאר את ראשית הבריאה ומציאות הבורא:

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,

היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.

ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,

אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.

ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,

אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת,

והוא הנקרא "אור אין סוף".

וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים,

להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו,

שהיתה זאת סיבת בריאת העולמות.

וע"פ שירו של ר' יהודה החסיד שנמצא בסידור:

"אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ // בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא / לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל // אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא

וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל // לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא / וְהוּא הָיָה וְהוּא הוֹוֶה // וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה

וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי // לְהַמְשִׁיל לוֹ לְהַחְבִּירָה / וְהוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן // לְכָל חֹמֶר וּלְכָל צוּרָה. בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית // וְלוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה / בְּלִי עֵרֶךְ בְּלִי דִּמְיוֹן // בְּלִי שִׁנּוּי וּתְמוּרָה."

פרשת בראשית מתחילה בתיאור מעשה הבריאה ע"י הבורא. מתחילה במילה: ב- ראשית - כלומר יש ראשית - יש התחלה. ההיפך מתיאור תכונותיו של הבורא שמוגדר כאין סוף.

מכיוון שהבריאה נתונה בתוך מערכת של התחלה וסוף - היא הפוכה מתכונות הבורא שנקרא, אין סוף. היא יוצאת ממנו -  הבורא האציל, ברא יצר ועשה את הבריאה.

זו גם אחת מתוך הרבה סיבות ונימוקים שהתורה בפרשת בראשית, מתחילה באות ב' שהיא השנייה בא"ב ולא באות א' הראשונה. לכאורה היה צריך להתחיל באות א' - כי סיפור בראשית מספר סיפור של ראשית - התחלה.

התורה לא מתחילה באות א' כי התורה מספרת את סיפור הבריאה - מספרת על פעולתיו של הבורא שנמצא מעבר לבריאה ואינו גלוי. האות  א' כסמל למציאותו של הבורא (אלופו של עולם - כינוי לבורא) אינה גלויה, כמו שהבורא אינו גלוי.

אם הבורא מוסתר כיצד האדם יכיר בקיומו - באמת רבים מאתנו בחברה המודרנית טוענים אני לא מאמין באלוהים - היכן הוא. אני מאמין במה שאני רואה, בקיים, במדע. 

זו התפיסה הרווחת בחברה החילונית שמתרחקת מהדת.

התורה בונה ומעצבת את מערכת האמונה בבורא שזה נושא מורכב ומתוחכם.

אמונה היא הכרה בקיום של אובייקט מסויים תחושת נכונות של עניינים שלא תמיד ניתנים להוכחה לוגית או אמפירית.

כיצד התורה בונה מערכת אמונה וגם שומרת על חירותו של האדם, כוח השיפוט הפרטי שבנוי מהוכחה לוגית ואמפירית?

המצווה הראשונה מבין עשרת הדיברות והעיקר הראשון מבין עיקרי האמונה היהודית של הרמב"ם היא האמונה באלוהים. איך עובדה זו מתיישבת עם שמירה על חירות הפרט?

אחד מיסודות האמונה בבורא שמלמדת התורה היא שהאדם יכול להכיר בקיומו של הבורא באמצעות הכרה בפעולותיו. לגלות את קיומו דרך התבוננות עמוקה במציאות, להבין שיש כח נשגב שעושה סדר. מעשה בראשית הוא מעשה של סדר. הבורא מסדר את העולם ממצב של כאוס, תוהו ובוהו למצב של קיום. ויהי אור, אור מבטא ראיה, ראיה אפשרית כשהתודעה ממוקדת וברורה, הבורא מאפשר את ההפרדה בין האור לחושך. מסלק את ערפול התודעה ומאפשר לה קיום.

לא מדובר באמונה עיוורת מתוך בורות ואי ידיעה, אלה אמונה שנובעת מאותה התבוננות,  שרואה ומגלה את נפלאות הבריאה "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ". (תהלים קיט יח)

יסודות האמונה בבורא טמונים קודם כל בהפעלת כוח הראיה, הידיעה ולימוד.

סיפור הבריאה שבו נפתחת התורה הקדושה, מעשה בראשית, הוא אבן יסוד ללמד את האדם על הכוח שנמצא מעבר ליכולת ההמשגה שלו. וע"י כך לחזק את האמונה של האדם בקיום הבורא.

סדר של פעולות שנובעות זו מתוך זו, כפי שמתואר במעשה בראשית, מצביעות על תכלית על  הכוונה בבריאה. התכלית באה לידי ביטוי בבריאת האדם ביום השישי, היום האחרון של מעשה בראשית. האדם הוא התכלית ובריאתו סיימה את תהליך הבריאה שהחל ביום הראשון - בגילוי האור.

בריאת האדם מתוארת בפסוק:

"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו".

פסוק זה שמכיל את האינפורמציה שקשורה לתכלית קיומו, תודעתו, יכולותיו של האדם.

הפרשה מלמדת אותנו על האדם, חשוב שיכיר שהבריאה נבראה לשם תכלית וחייו אדם קשורים לתכלית הזו. התכלית קשורה לתבנית שבה נברא - צלם אלוהים.

אם האלוקות היא אין סוף אז האדם שנברא מעפר בתוך מערכת בריאה שהיא סוף - יש בו נגיעה לאלוקות לאין סוף.

התורה מאירה לנו את העובדות הללו ומעירה אותנו מתרדמה קיומית שמציבה את האדם שחי את קיומו הסופי, קיום הבשר בעולם של טבע, עולם מוגבל.  יש מציאות של בורא - מציאות שהיא מעבר, מציאות מעבר לתפיסה וההמשגה.

מטרת התורה וסיפור הבריאה, להביא לבני אדם את הידע שיאפשר ראיה פנימית וגילוי של כח האין- סוף - דהיינו כוח הבורא שבצלמו נברא האדם. 

דרך תהליך למידה שמהבורא משתלשל, נבנה ונעשה כל פרט במציאות ודרך חיבור להוראות התורה יממש האדם את תכליתו - שהיא צלם האלוהים - יכיר בחלק האין סופי שנמצא בתוכו.

בברכת יוצר אור שנאמרת בתפילת שחרית נאמר:

"וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית." הבריאה מתוהו ובוהו מחושך לאור,

מאי צורה לצורה שיש בתוכה חיים ותנועה - מתחדשת כל יום ויום. כל שניה ושניה אור התודעה חי. חי ומתגלה בנבראים.

כל יום מתחדש העולם כולו - היקום כולו - המקרוקוסמוס.

וכל יום מתחדש האדם, מתחדשת תודעת האדם שהיא המיקרוקוסמוס - אור קטן שמשקף אור גדול.

האדם נברא בצלם דהיינו הבריאה משתקפת בתודעתו כמו מראה שמשקפת את כל פרטי הסביבה שלה. האדם כמיקרוקוסמוס משקף את כל מעשה בראשית כל יום ויום, שניה שניה.

התודעה מתעוררת מתוהו ובוהו קיומי כל בוקר - בהייה ותהייה בחשכה - ומחדשת מעשה בראשית, דהיינו מסדרת, מתקנת ונותנת ביטוי לאור "ויהי אור" , אור התודעה הפנימי של האדם נדלק כל יום מחדש.

ולהבדיל את האדם משאר הנבראים - האדם מבין, מגלה ונותן בתוכו ביטוי לאלוקות, לאור שנדלק ומקיים את הבריאה. כך שאין שום סתירה בין קיומו הפרטי לאמונה בבורא. אמונה בבורא היא גילוי והכרה בכוחות שטמונים בו. כמו אש שניזונה מהשמן וללא השמן האש של הנר שהוא אור קטן לא תדלק. האדם ניזון מאור הבורא שמקיים אותו וגם מאפשר לפרטיות הקיום שלו להתבטא. אורו הקטן של האדם ניזון ונותן בתוכו ביטוי לאור הגדול של הבורא - יש קשר אורגני מובנה בין הקיום הפרטי לאור ממנו ניזון האדם - ככל שהאדם מבטא בקיומו את האור - כך נותן ביטוי לצלם האלוהים שבדמותו נברא.