אתְ, שלום.

בסדר, הבנתי.

לחשוב על אהבתי אלייך זה דבר אידיאלי, לכתוב על כך רומאן זה דבר ריאלי... איך עושים זאת?

אתְ מציבה מולי מנעולים שונים אל הרומאן שלא נכתב עדיין, ואני מנסה כל פעם מפתח אחר. בינתיים לא הצלחתי ליצור מפתח מאסטר שפותח אצלך את כל המנעולים.

באיזו דרך עליי לבחור כדי לכתוב איתך רומאן משותף?

אולי אם אצרח מתוך לב שבור יישברו כל המנעולים בבת אחת. צריך לחשוב על האפשרות החתרנית הזאת.

אם אגיד שאני בוחר לשכוח את הכול ולהתחיל מחדש, תראי בכך התעלמות מכל היותך, מכל מה שאת, מכל מה שנתת. אם אבחר בדרך של זכירת כל פרט תוך ניסיון לשלב ברומאן החדש שנכתוב את כל העבר שהיה ואת כל פרטי הרומאן שנכתב ונמחק, אתְ תראי בכך הפרת ההסכם בינינו. הרי התחייבנו לכתוב רומאן חדש שהוא נקי לחלוטין מכל העבר שהיה.

ובכן, עליי למצוא כנראה דרך ביניים שבה גם אהיה כבול אל הזכרונות וגם אהיה משוחרר מכל שלשלאות כלשהן, גם אכתוב אל האשה שאינך וגם אל האשה שאת, גם אשחזר את העבר וגם אמציא את העתיד. את מחפשת שארַגֵש אותָך.

איך עליי לכתוב כדי לרַגש אותך?

כתיבת רומאן משותף אינה גורמת לדברים שיתרחשו. שנינו אנשי מילים, כך הגדרת זאת, ולכן זו משימה שתפורה עלינו להמציא את המילים שיתחברו לרומאן. כל המילים שאנו מחפשים לרומאן שלנו כבר נמצאות במילון והן פשוט מחכות לנו. איך נבחר את המילים הנכונות שיגרמו לדברים של הרומאן להתרחש?

אי שם בראשית הדברים, ניסינו לכתוב סיפור ביחד. את זוכרת?

כתבנו אותו ממש יחד, פסקא אַת פסקא אני. כשהסיפור הסתיים, התברר שכתבנו סיפור על זוג הנפגש בתוך יער סבוך, שהמפה שלו היא כנראה מפה של מבוך. שניהם נקלעו אל אותו יער, ועד תום הסיפור הם במסע משותף לחפש את השביל הנכון שיוציא אותם מן היער אל המרחב החשוף.

עכשיו אנו כותבים יחד ואיננו יודעים אם אנו עדיין ביער עצמו בדרך למרחב החשוף, או שאנו כבר במרחב החשוף מנסים להבין את היער שעשה אותנו למה שאנו. ייתכן שאנו מנסים לפענח את המסע שנתן לנו היער בדרך החוצה ואת התובנות של האהבה שנוצרה ביער.

כן, אני מנסה להיזכר בריח הראשוני שלך באותו יער. אולי באמת זה המפגש הראשון שלנו ולא המפגש ליד מוזיאון הארץ. אני באמת זוכר אותך מן היער פרועה ומבולבלת עם ניחוח מתַקתַק ותמים. כנראה שזו האמת, שבאת אליי מן היער. ואולי יש כמה אמיתות איך נפגשנו. ביער עינייך בהקו באור ירוק־אפור ונראית לי אז חסרת ישע. אולי זו הסיבה שהתאהבתי בך. היית אז תועָה ובודדה, כאילו אתְ לבד בעולם, והמבט שלך הסגיר שאת בוחנת אם אני ראוי להיות האיש שיגאל אותך מבדידותך ויבין אותך. הצורך שלך במגע אנושי אמיתי נראה לי אז כצורך קיומי.

החיים היומיומיים, כך חשבתי אז, שחקו אותך. הייתה לי תחושה שאת מחפשת משמעות רוחנית לחייך. היער שבו נפגשנו היה חור נידח בתוך הזמן. מקום אגדי שהוא אַלמקום. הגעתי אלייך, כנראה לא במקרה. אמרת לי אז, שהייתה לך תחושה מקדימה שעומדת להיות לך פגישה כזאת.

את התכופפת פתאום אל אדמת היער וישבת, כמו ציפית שאדמת היער תמריא. את מצפה כל הזמן בתשוקה חזקה שהמציאות תמריא אל מקום אחר, אל זמן אחר.

כשיצאנו מן היער היינו נפגשים מדי פעם אל ימי האהבה שלנו. אמרת לי לא פעם, שהִמרֵאת ונישׂאת למעלה, אך תמיד בתום השהות המשותפת נפלת אל האדמה היבשה ונחבטת בעוצמה חזקה.

אני לא יכולה יותר, אמרת, בכל פעם אני ממריאה ואחר כך נהדפת אל קירות בית, אל המרצפות המחוספסות.

כדור הבדולח הדמיוני שבו הבטתי כרגע אִפשֵר לי לראות את המראות הדמיוניים של היער האגדי. את צודקת שאני נאחז לפעמים באגדות, אך מתברר שיש בהן גרעין של אמת. הבטתי בכדור הבדולח שאין לי, וראיתי אותך בו בתוך היער שהיה ממשי מול עיניי. כך יכולתי לספר לך דברים שהיו, למרות שהם מסופרים בשׂפת האגדה.

לצערי, ממש כרגע, הגיעה סופת אבק מן החלון הפתוח וכיסתה את כדור הבדולח. הסופה אינה מאפשרת לי עוד לראות את היער האגדי שבו פגשתי אותך. אולי היה היער הזה גן העדן האבוד, וברגע זה ממש גורשתי מן הגן. מכיוון שאיני רואה אותך בכדור הבדולח, כנראה גם את גורַשת מגן העדן האבוד.

נצטרך, אם כן, לכתוב את הרומאן שלא נכתב עדיין, כשאנו מחוץ לגן.

כבַת זוגי ליער שהיינו בו, תני לי את קצה החוט להבין את היער שבו היינו. תני לי גם את קצה החוט לרומאן שלא נכתב.

שלך, אני

כותבֶת ובוכָה, בוכה וכותבת. היום ביקרתי בחנות ספרים באזור מגוריי, ראיתי המון ספרים יתומים. האם זה יהיה גורלו של הספר החדש. האם אנו כותבים את מה שצריך להיכתב ואם כך הדבר מה יהיה גורלם של המילים הנכתבות.

אני בוכָה ביודעי בוודאות שאתה ממשיך לסַפר לי אגדות, ליצן של מילים. מחדד את המילים שלך. גן העדן היה קיים באגדות, הוא הפסגה שאליה אתה שואף, לחיות כנסיך באגדה שאתה כותב. איני יודעת אם יש בידי מנעולים למסור לך, אולי רק בריחים כשהמנעולים אבדו בדרכי החיים.

אין פתרונות קלים לבעיות החיים, וכך גם בכתיבה, מי שחושב שכתיבה תרפא את תחלואי הנפש פשוט טועה. מילים לא יצליחו לברוא את העולם שאיננו. אני מנסה לחשוב על מה שכתבנו יחד ועל מה שנכתוב יחד ויודעת: אין סיכוי שנצליח לברוא את גן העדן. האם באמת, אתה חושב שמילים בוראות מציאות. האם אתה סבור שאני הבובה של גוגול ואתה החוטם? אני לא מדייקת, כותבת מן האינטואיציה שלי.

ואני מרותקת למה שאתה כותב, מחכה לתשובותיך, וסופרת את הדפים הנערמים. ברגעים אלה אני מתנתקת מכל הארצי, מכל הקיומי שנמצא כאן לידי ועמי ויכולה להתייחד עמך. זה גורלה של אהבה. אהבה שאינה יכולה להשתרש בחיי המציאות.

חשבתי היום אם גורלנו היה אחר, לו נפגשנו כשאנו בפתחו של גן העדן, ונכנסים אליו ונשארים שם כמו באגדות הטובות, האם היינו נשארים שם לנֶצח? האם ראית פעם זוג יונים, האם לא היינו מואסים זה בזו. האם כניסה לגן עדן וחיים בצל הפירות מבטיחים לנו חיי אושר?

אני שואלת שאלות ואתה עונה, הדלת עדיין לא נפתחה. לא מצאתי מה בורא את הרומאן הזה. אני מעדיפה לקרוא אותו כרומאן מכתבים, ככתבים שלא יכולים להסתיים לעולם. אני מוצאת את רגעי השתיקה האלה בהם אני כותבת לך מעין רגעי מרפא לנשמה, לנפש. אני מתייחדת איתך. האם כתבתי זאת קודם בספר הזה?

גם תחשוב: לא יכולנו באמת, לכתוב רומאן מכתבים עד היום. חיינו בחששות. חיינו בחששות שמא ניפרד, שמא נפגע אחד בשני. וכעת אנו מסוגלים לשוחח, יש בשיחות הללו שקט ונחמה. יש בשיחות כאן ביטחון שאינו בנמצא בתחילת קשר.

אני מודדת את אורך הקטעים שאתה שולח אליי, ופעם אני אומרת לעצמי הוא הרחיב ופעם הוא צמצם. וגם אני מרגישה כך בכתיבת התשובה, כעת אני מצמצמת וכעת אני מרחיבה. האם אני מרחיבה את הדעת לעצמי או לך? האם אני כותבת מתוך תשוקה או מתוך רגיעה. אני מרשה לעצמי להתרווח כעת ולספר על הפעם הראשונה שאני זוכרת אותך.

כשאני נזכרת במגע הראשון אני נזכרת בידך המחבקת את מותניי. ואיני יודעת מה אמרתָ ואיני זוכרת מה היה בדיוק, רק חיבוק מאותת. חיבוק מסמן. חיבוק משייך. וחשבתי לעצמי, כיצד העזת לחבק אותי כך ולהשאיר בי את טביעות אצבעותיך. כעת כשאצבעותיי כותבות לך אני מבקשת לחבק את כפות ידיך, לשלב את אצבעותיי באצבעותיך. להוליך אותך למקום שבו אני כנועה לחלוטין. תחשוב, אנו מתגוששים כעת על דפי הנייר. אני אוהבת התגוששות זו, אני מוסרת לך את הכדור ואתה מחזיר לי אותו מהודק, אני פורמת לך את החוטים ושוב מהדקת את הסיפור.

כתוב לי כיצד אני נראית בחלומות שלך, כתוב כיצד אני נמצאת בחייך כשאיני נמצאת באמת. חלומית אני?

2.5.11

אהוב,

מוּכֶּה געגועים, היום כתבתי אליך כשנפגשנו. כבר יומיים אינך עונה לי. כל כך קשה לך לכתוב את האמת. אני מבינה אותך, אתה רוצה להישאר חבוי חסוי בתוך כלוב המטאפורות שלך. איך אתה מוכן לחיות ולמות. אתה מוכה געגועים, ואני לא מתכוונת לרחם עליך. שלא תחשוב לרגע שאני אחוס עליך. היום ידעתי שאני לא יכולה לכתוב לך כמו בכל יום על מי מנוחות, שהרי אני מבקשת לזעוק את מה שקרה לנו, את חורבן אהבתנו. אם היו צריכים להכריז על קשר מוזר, היינו זוכים במקום הראשון. הזוג המוזר לעילא ולעילא. כיצד יכולתי להתאהב בך? כיצד יכולתי להרשות לעצמי לעשות זאת, ועוד יותר מכך להאמין שאחזיק מעמד איתך.

אני זוכרת שבימים הראשונים כשהכרנו אמרתי לך, אתה כל כך דלוק עליי, בוא נעשה סטוץ קצר ונגמור עם כל הסיפור. חשבתי שאתה איזה מין מאצ'ו מאן שיכול לזיין אותי תוך שנייה, ואחר כך אני אוכל לומר שהיה מישהו בחיי ולשחרר אותך. אבל, אתה לא רציתָ. רציתָ יותר מכך. ואני בטפשותי לא הבנתי מה זה היותר הזה. היותר הזה היה לשעבד את נשמתי. היותר הזה היה לקשור לי מצילות ברגליים. היותר הזה היה לחבר אותי אליך לעולמים.

וכאשר אני פוגשת בך עכשיו, אני רוצה כל כך את קרבתך. אני כל כך רוצה שתחבק אותי, שתנשק אותי, שתיפול עליי כי אתה מסוגל לעשות זאת. וכל מה שאני יכולה לחפש הוא את מבט עיניך. אני מחטטת לך בעיניים כדי לקרוא שורות שאתה מחביא מפניי. ואחר כך אני משערת מה יכולת לומר לי.

הערב ישבנו יחד כמעט צמודים. רציתי לגעת בך יותר ויותר ולא יכולנו. מדוע אין אנו יכולים לעשות מה שאנו רוצים? מי אמר שאסור לנו לאהוב. אמרת לי כל הזמן שמותר לאהוב.

אני כתבתי לך משהו הערב, תוכל להעתיק אותו לתוך דבריך? תוכל לשלב את דבריי בתוך דבריך אולי ארגיש נחמה. ארגיש שהצלחתי להרגיש אותך עמי ברגעים שלא היינו יחד. על מה אנו יכולים לכתוב, רק על עצמנו, עד כמה נוכל להיות כנים ואמיתיים כשאנו יודעים בבירור שהכול, אבל הכול חשוף, ועיניים רבות תרצינה לקרוא את הסיפור שלנו. האם נמשיך בהצגה הזאת גם כשהספר יתפרסם. האם אנו באמת, חושפים את עצמנו במלוא הכֵּנות, או עדיין עומדים מסתתרים מאחורי מסכות. מסכות הן משהו מאוד קיומי. כן, אני יודעת, בלי מסכות לא נוכל להתקיים. אבל מדוע בפניי אתה עוטה מסכה? מדוע בפניי?

אני כותבת אליך הלילה, כבר אחר חצות. מחר אני צריכה לקום לעבודה, אני הייתי חייבת לכתוב לך, מוכֶּה געגועים. זה הקטע השני הערב. כבר אחרי ערב יום השואה תשע"א. כבר אחרי. אנו בתוך היום הזה. ועצוב לי. עצוב לי מאוד. תחבק אותי, אהובי.

2.5.11

שלום איש, הימים חולפים ואנו שוקעים בכתיבה. אני מהרהרת בכתיבה במשך היום ומוצאת שזהו מפלט, מעין יומן שאני כותבת ומשַתפת אותך בחיי. כששוחחנו היום בטלפון החלטנו שאין טעם שיהיה פינג־פונג בינינו, כל אחד יוכל לכתוב בזמנו החופשי. זה משחרר את המתח שיכול להיווצר במצב כזה. אני כותבת כעת מתוך דחף ורצון לא לשכוח את מה שביקשתי לומר, וככל שאני כותבת אני מזהה את השכחה שמגיעה בלי שרציתי. הנה הדף נפתח והנה אני כותבת, אך מה אני כותבת. אני כותבת אליך ופתאום קיר לבן וקר מפריע לי לכתוב אליך. רציתי, ולא יודעת מה קורה עכשיו. הרעש כאן בחוץ, הכלבה מקשקשת ומתנועעת מרחוק, קולות מכונת הכביסה בחדר הסמוך. לפתע חוזרים אליי הדברים, רציתי לכתוב אליך שאיני יודעת כיצד אני מוצאת את הזמן לכתוב, ואני יודעת היום קצת יותר טוב מדוע אני כותבת אליך. יותר מאתמול ויותר ממחר. כעת בנקודת ההווה אני כותבת כי אני יכולה להתנתק מכל מה שנמצא כאן ולכתוב לך סוף סוף את האמת. כשדיברנו בטלפון והיינו יחד, לא הצלחנו לדבר, כל הזמן היו הסחות דעת. לא הצלחנו לומר את כל מה שרצינו לומר זה לזה. וכעת. אני שואלת את עצמי, האם כעת אני כותבת אליך את כל מה שאני רוצָה לכתוב? האם כשאנו פותחים את דפי הנייר ומתחילים לכתוב, האם אנו באמת אומרים הכל. ואני יודעת שאני כותבת אליך, ומי אתה בעבורי ומה אני בעבורך. האם אנו שני זָרים שמתוודעים זה אל זו, או אנו מכירים שנים ספורות ומחדדים את הקשר כעת. האם החיבור הזה שנוצר כעת באמצעות הכתיבה יהדק את הקשר?

ומדוע אתה חושב כל כך עד אשר אתה עונה לי. משהו עוצר בעדך. אני מרגישה. אני פתאום נזכרת שאתה אומר לי בטלפון, כן, אני חושב מה לכתוב אלייך. עד סוף השבוע אענה לך. וכן, כעת אני נזכרת מדוע אני כותבת אליך כאן. אני כותבת אליך כי איני זקוקה ליונת דואר, ואיני זקוקה לדוור לכתוב אליך. זה זמין כל הזמן החיבור הזה בינינו, על חוטי האינטרנט. אני כותבת מכתב, לא צריכה לארוז ולא צריכה להדביק בול. פתאום אני נזכרת: שלחת אליי המון מכתבים אל תיבת הדואר שלי. המון, איני יכולה לספור, כבר התחלתי לזרוק לזבל חלק מהם, כי מה היה במכתבים האלה, כמעט אף פעם לא מילים שֶלךָ. לפעמים שלחת שירים שכתבת בכתב יד, אותם שמרתי, ואחר כך חיפשתָ דרך יצירתית לשמור על קשר, שלחת גזירי נייר עיתון עם משפטים של אחרים.

אל תכתוב כשאינך יכול. כתוב כשתוכל. הכול מחכה לך. הכול.

לילה טוב.

ממני

3.5.11

ידידי היקר,

כבר כמה ימים שאינך עונה לי. מה כבר עשיתי. אני מתחילה לחשוב שאולי אני לא בסדר. אולי לא כתבתי מה שהייתי צריכה לכתוב, או כתבתי מה שאינו צריך להיכתב. אני מתחילה לחשוב שאולי אני מעיקה עליך, שאולי קשה לך, ואינך יכול להשיב לי, ואתה מהרהר יותר מדי במה לענות לי. אני יודעת שאין לך זמן וזה בסדר. רק שלח לי צפירת הרגעה. בבקשה, רק שלח לי צפירת הרגעה. כתוב לי שורה אחת. אמור לי שאנו שטים אל היעד, שעוד נגיע אל נקודת הסיום, שתהיה לנו שוב התחלה.

ידידי, אהובי, כתוב לי משהו. בלי מילים קשה לי. אני יכולה בלי חיבוקים. אבל כתוב לי משהו שאדע שאני בסדר, בסדר במסע אליך.

שלך

נ.ב.