קול אחד: מהורהר, עגום. עייף.
עשיתי וויפאסנה של חצי יום. יותר מזה לא הצלחתי.
ולא שאני מדבר עם מישהו, אלה רק הקולות שאני מתכסח אתם. אבל את הדבור
הזה, הקולות האלה ,קשה מאוד לקרוא לסדר.
ניסיתי. לא מצליח.
משקיף ממרפסת הגג אל העיר הזוחלת למטה. עיר כזו, עם כל כך הרבה היסטוריה
על הכתפיים, גם כשהיא ממהרת, היא עושה זאת בזחילה אל מחר היסטורי כלשהו.
מחר – זו מילה שגדולה עליה, כאן הכול בנוי על אתמול, בשביל האתמול.
ולמה דווקא זה אצלי על הפרק. קודם כול כי אני פה, הייתי פה, לא הייתי פה, ושוב..
אבל, בום. נפלתי בדיוק על תשעה באב.
וכמה ויכוחים מרים היו לי עם האב [הרבה יותר מתשעה, חח]
אמרתי לאבא, תראה את מגילת איכה שלך. קינה יפהפיה וכואבת על עיר ורק על עיר.
אין אבל על בן אדם, על בן אנוש. נלחמנו על העיר בשביל אנשיה, לא בשביל אבניה.
יודע-יודע, יודע שדתות מקדשות אבנים ולא בני אדם. לכן אני לא. מיליון פעם כבר
התווכחנו על זה. סכמתי את הדיונים בתיקו מכובד. שנינו מאמינים. אחד בכן אחד
בלא.
אבא: אין קול. חזר לאין עולמו .הניח לשקט להידחף בין אינו לבין ישותו של בנו.
קול אחד: נמרץ. החלטי :
מרטתי את עצמי ממקום תצפיתי. הובלתי אותי החוצה ,נחוש להשלים את הביקור
שלמענו הגעתי.
וכבר ברחוב קק"ל זה קרה.
ראיתי על מדרגות הכניסה למגדל חדיש, צעיר בלבוש זרוק אופנתית, יושב בברכיים
אסופות לחזה בחיבוק חזק ובראש מורכן. דומם. קצת מרטט. לידו ניצב שוער הבניין
,ובנימוס ראוי ביקש מהצעיר לעזוב את מקומו. דיירים מתלוננים על חפץ חשוד,
שיושב שם ונצלה בשמש כבר דקות ארוכות מאוד.
הרגשתי ונגשתי.
הסברתי לשוער שאני עם הבחור והכול בסדר. הצעיר הרים אלי עיניים חבוטות
ומבולבלות. ידיים רוטטות. אני יודע לזהות התקף חרדה.
התיישבתי לצדו. קצת שתקתי ואז שאלתי. " מאיזו מלחמה?", הייתי בטוח שזו
הסיבה. שום דבר רציונלי, רק זיהוי על אוטומט. זה כמו שתמיד תזהה ישראלי בחו"ל.
רואים עליו. מה רואים. אף פעם לא ניתחתי לעצמי. חייתי בין רבים מהם בסיליקון
וואלי והסתכלתי על זה כתופעת חיים רגילה.
"מבין אותך מצוין, גם אני סוחב אתי משהו מאחת מאלה". הפשלתי את המכנס
והראיתי לו את התותב. "רכוש צה"ל "אמרתי.
והוא פרץ בצחוק פרוע .מטלטל את כל גופו בצהלה ומרים לי כף יד לכיף.
אני לא טיפוס טיפולי. שמחתי מאוד שהתותב מצליח לעשות טוב למישהו צה"לי גם
אחרי כל כך הרבה שנים.
"בחייאת, אח שלי, הרגת אותי עכשיו, מה שלא קרה ,רק לי ,בנגמ"ש המטווח. כן.
עזה. אחי". חזר לנשום כמו בנאדם. רגוע . מחויך. עשיתי לו קסם. הוצאתי שפן
מהמכנס.
שמתי לו יד על הכתף [ בגיל של הבן שלי, כך נראה], הכנסתי יד שניה לכיס ואמרתי
לו: " ישמח אותי מאוד אם תהיה מוכן לקבל קצת כסף שיש לי עכשיו בכיס, קח, תפצה
לך את היום. תתפנק קצת וגם תשכח מהאנשים הרעים כאן. "
הגשתי לו שמונה מאות חמישים ושבעה שקל. זה מה שהיה עלי.
נדהם. פער עיניים שקטות ושלח יד דוחה ומנומסת. "השתגעת , אחי? מה אתה רוצה
ממני? לך. אני בסדר. תודה."
התעקשתי במתינות ובלי לחץ. " אל תדאג. יש לי הרבה ואני ממש שמח להשתתף
במאמץ המלחמתי שלך. אני לא משרד הבטחון. נותן לך בכייף. בשבילך, כמובן,
ובעיקר בשבילי. קח וברח. סתם. קח ואני ממשיך לענייני ואתה לדרכך. הנה המייל
שלי. תכניס לאנשי קשר. אם פעם תעוף מפה לסיליקון וואלי ,אעזור לך הרבה ובכייף.
ביי."
חייך הרבה. לקח והלך.
לא שכח לרשום את המייל ולהודות, אמיתי וחם. כן החלפנו את החיבוק הגברי של
טפיחה הדדית על השכמות והכתפיים.
וכך באה לסיומה תוכנית הביקור המקורית שלי.
לא מסוגל להגיע לגבעה, למסור ד"ש לכול מי שנשאר שם צעיר לנצח. לא יכול. הילד
הזה הרג אותי [והוא צחק, שהרגתי אותו]. אני גם כועס עלי. כל כך הרבה שנים
ואני עוד כל כך חשוף. אף פעם לא הסתובבתי עם הגדרה של פוסט. הוצאתי פטור
מקבר בהר הרצל. קברתי את עצמי בסיליקון. יותר שווה. אין לי ספק. אני בטח לא
מקטר. כואב בשקט וזוכר. אבל עסוק. מאוד עסוק. כל הזמן עסוק. וזה טוב מאוד.
יש משהו משתק בעיר המתים הזו. ביום האבל והצום הזה [בתי ענוגים, כמוגדר
בחוק, יצאו גם הם לאבל כפוי.חלקם,לפחות.]
הלום הקרב ,שנטל וחלף בצחוק פרוע ושמח. קורא שוב ושוב :
"אח שלי, אח שלי"...
שוער, מנומס ויבש : " אתה מתבקש לעזוב את המקום. עכשיו"
קולות: מתפללים, קריאת "איכה הייתה...", מונוטוני, מבוכיין, קהל רב.
קריאות רוכלים בשוק. רעש קולני. מגאפונים בבאסטות, רמקולים מקיאים
פלייליסט, שחוזר על עצמו, חוזר על עצמו, חוזר על עצמו. קהל קונים מתווכח,
מתמקח ,בהגבהות קול ובבליל מבטאים של שבעים אומה ולשון ,כולל ירושלמית
אסלית, שנדחפת ביניהם:" רק היום! רק היום! הכול בשקל או בלירה, ירוק כמו הדולר ,
משביע כמו יורו, הכי טרי, הכי בריא, האורגינל, המקורי, הכי טעים, הכי טבעי, הכי
הכול, תבואו אחי ואחותי....."
קול אחד מנהל דיאלוג עלום עם הסצנה הצבעונית, רעשנית ואופיינית כל כך לשוק:
"לא, רבותי. לכולכם התודה ותבואו על הברכה. יבוא עליכם מכול טוב, אולי בפעם
אחרת, כשאשוב. אני לא מחפש מציאות, לא מחכה להצעות, אני לא פה בשביל
לקנות. רק באתי לראות, גם קצת לעוף וקצת לדאות. בחיי,שאני בכלל לא
בטוח, תפשתי אותי עם חשבון פתוח. השארתי הכול מאחור ויצאתי
לטייל במציאות ובכול חור, אולי בסוף אוכל לבחור. שלום לכולכם, תהיו ברוכים,
בעזרת השם, אני לוקח רק מעט פרחים."
רוכל מחויך ,עמוס שנים ודל שיניים. בסבלנות: " אם כבר באת והגעת, גם הרחת גם
נגעת, אז מה בוער לך לברוח, אנחנו שוק – אתה אורח. שב תנוח , אל תירא. ותעוף
בחזרה. חצי קילו זה, מאה גרם כזה, קילו תאכל ואפילו תרזה. לא תיקח? סתם
תברח?"
קול אחד, מפייס, מתנצל: " לחכות אני לא יכול, אחרת אאבד הכול. יותר מידי חניתי
כבר, לכן מחיי, הרבה לא נשאר."
קול אחד מבולבל ,מתווכח עם הראש שלו. לא יודע בדיוק אם זה שלו, אם זה ראש.
מה זה בכלל. כועס, רוטן :
"מה זה היה? מאיפה הגיעה לפה הסצנה הזו? אני אירוע קוונטי אצל מישהו אחר
בכלל? הוא מסתכל, לו זה קורה, ואני רק מין אירוע תת אטומי ומדומיין באמת שלו?
אני, שוק? בחיים לא הייתי בשוק. לא כקונה ולא כתייר בשווקים המפורסמים בעולם.
נתק מוחלט. למה? לא יודע. אולי, רק אולי ,משהו כמו טראומת ילדות.
פיצפון הייתי.
נגרר על היד של אימי. הלום מגודל הרעש ומכמות האנשים. אנחנו, שהגענו מדירה
קטנטנה , רחוקה ושכוחה. שקט. שקט. חול ופרדסים סביב. ופתאום כל זה.
אולי שם זה התחיל. לא בטוח, רק מנסה להמציא תרוץ והסבר מה עושה שוק אצלי
בראש. ומאיפה החרוזים המטובלים האלה, שמרחיקים ומקשטים ,כאילו ,את הקשקוש
הזה.
מבין רק , שאם כבר שוק אז בטח מחנהיודה. אמרת ירושלים – אמרת מחנהיודה.
[נכון יש גם גרסת יאללה בית"ר, ועוד כבדים קשים ורציניים יותר. נעזוב זה. ]
אולי זה ניסיון של המוח הסתום שלי, לגול עצמי ,במשחק נגד כל התחמושת וכל
הקודש האלה, ופרטי ביוגרפיה אחרים.
הקשר בין גיאוגרפיה לביוגרפיה כבר קיבל ביטוי יפה ע"י רחוב ד"ר טשרניחובסקי,
שקבע, כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.
טוב. שיהיה. אני לא מנסה להוכיח כלום. שוק? שיהיה שוק. גמרתי עם זה. היי, מוח ,
תסתום את הפה! שלך, לא שלי."
קול צלצול מתנגן בדלת :
ניגש נרגש. עצבני. מוטרד מההפרעה הבלתי צפויה . מושך עליו את המכנסיים
הבלויים והקצרים. טי שירט, לא טרח. יחף וקל רגל.
קול הישה [לא מתויגת באות, כי לא מוכרת] :
אהלן, אני מ'מוזמן ומזומן'. לא להאמין. הגעתי בול בזמן עם כל הפקקים חרא האלה.
כל יום יותר גרוע. לא ככה?
קול אחד ,מתחייך בהפתעה. עוד הפה סגור ,הדיאלוג העצמי כבר רץ בספיד ואומר
לעצמי הנבוך: חתיכת גיברת יש לנו פה. עשויה מפוטושופ ומהפקת פורנו מושקעת.
פרצופון חמוד , מנומש וילדותי. עיניים שמספרות כמה העבודה קשה וחתימה של
ראשית נזיפה מתאפקת בזויות שפתי הבוטוקס . כל זה יושב, בקונטרסט מושלם, על
גוף מפואר, עתיר מעלות ומורדות לתפארת. ארוז בשימלונית קצרצרה והדוקה,
נדיבת חישוף ועזת מבע וצבע. נעצור פה, כי היא מזיזה את השפתיים ומקשתת גבות.
הקול של ההיא: " אתה נראה מופתע לגמרי. פה זה לא ....? מספר ברחוב...? אתה
לא...?
קול אחד מנומס:" שלום גבירתי. כן זה פה וזה אני. אבל מה את עושה פה בכלל?
מביאה פיצה? [הצחקתי אותי].מצטער. לא הזמנתי."
הקול של היא: " רואה שאתה באמת מופתע. זה הרעיון. אני שי ללילה מלא. שבע
שעות, תוכנית כבקשתך. תתנהג יפה. אני עושה הכול. נותנת הכול. טאלנט ממש. "
קול אחד: "רק רגע. רק רגע. בטח הגעת בטעות. אני לא הזמנתי , ואף אחד לא יודע
שאני בדיוק כאן. יודעת מה ? כמה מגיע לך? אני משלם ושולח אותך ליום כייף, או
לילה. מה שבא לך. עלי."
הקול של ההיא, רוטנת עד מעוצבנת : " אתה בעצמך רק רגע. פה זה לא...?
הנה זה בדיוק הכתובת שקבלתי, הנה תראה בטלפון. ותשלום כבר קבלתי מראש .
אני לא גובה פעמיים. בשום אופן לא. ואני גם לא אחת שלא תספק את הסחורה
ששילמו עליה. קפיש?. אמרו לי שזה יומולדת עגול שלך ומגיע לך."
קול אחד, מהסס ומנחש: " זה בטח בדיחה של החבר הזה שלי. את רק הולכת ואני
שוחט אותו קומפלט."
הקול של ההיא .החלטי. יודע : "עזוב אותך מחבר שלך. זאת הייתה בכלל אישה.
כזאת שנשמעת מאוד חזקה ויודעת. רק דרשה את הכי טוב שיש לי, סט קומפלט
טוטלי. היא תברר אחרי ההספקה."
קול אחד. קודם כל מסביר לעצמו: אז זו בטח היא. איך מצאה אותי פה. אה. כמובן.
עובדת בשם המכובס הזה 'המשרד'. כבר שנים. קלי קלות בשבילה. חתיכת נבלה
עקשנית, הייתה ונשארה:
"טוב את יודעת מה. אני עסוק עכשיו, נורא ,ולא בזין שלי לפנק אותו עכשיו, ובטח
ובטח, לא בקייטנת בזק שמישהו אחר הזמין לי. אני בוחר בעצמי. לעצמי. תמיד.
זה לא אישי. מתנצל. האמת, אני עובר בחצי עולם וכמעט לא יצא לי לראות פלא
בריאה כמוך. ממש גורמה שלושה כוכבי מישלן. את ממש תמונה לפנתיאון, אבל
לתמונה הזאת אני לא נכנס. בוודאי לא בנסיבות האלה ולא בזמן הזה.
אפשר, לפחות, להציע לך בירה קרה לדרך? ישמח אותי לדעת שבגללי קבלת אפטר
[עוד קוראים לזה כך?] להנאתך האישית והמוחלטת. אל תדאגי, עם המזמינה אני כבר
אתחשבן ובשום אופן לא על חשבונך."
הקול של ההיא: "טוב , השתכנעתי. קח נשיקה קטנה על הלחי. תודה על הבירה,
תודה על הכנות ועל האלגנטיות של ההתחמקות שלך. כמעט נעלבתי בהתחלה. אבל
כבר לא. וכמו שאומרים – הלוואי ירבו כמותך בישראל. צ'או, ביי. ושיצליח לך בכול מה
שאתה עסוק כל כך עכשיו. הייתי. ביי."
קול הישה , לא מניח דקה קטנה להפוגה וכבר צצה להתלונן ולפטפט, נכון כבר עברו
שבע השעות שקנתה לי, רשמית:
"מה זה הדבר ההזוי הזה? לא מוצאת חן בעיניך הדליקטס-על הזאת? כך אני
חוששת, מנחשת. אולי החלפת את כוח הגברא בכוח הדברא. זיהית אותי ושמת
חגורת צניעות ודווקאיות זה רק האף המנוסה והמקצועי שלי. ואולי אני טועה?
תאמין לי. רק רציתי להעניק לך מתנת ברוך השב. יודעת שאתה מזמן בעולם אחר,
שאני לא מזיזה לך את קצה הביצה היבשה שלך. אבל, בכול זאת. ידענו יופי של
ימים. לא שווה? מה אני יכולה כבר לרצות ממך. לקחת ממך? אתה הרי יודע שאני
מסודרת פורטה."
קול אחד מתאמץ לא להתפוצץ: "יאללה, יאללה, עופי מפה. צאי מהזון שלי. מוסדניקית
שכמוך. את הרי מתפרנסת מלשקר. לא. לא לא מבקר, רק מתעצבן. שוב אני מסומן
כמטרה. הפעלת את משאבי הארגון כדי לאתר אותי ולנסות עלי תרגיל בנאלי
מלוכלך.
וחוצמזה, איזה דברא בראש העקום שלך. כוח העזר המשתגל שלך, עוד אמרה לי
תודה על האולימפיאדה שחוותה אצלי. אני מוזמן להזמין בכל עת. יש הנחה לנוסע
מתמיד. ולי כבר מגיע בונוס. והיא ניסתה מאוד להישמע יותר מדף מסרים לשימור
לקוחות. האמנתי לה. עוד נראה.
את מחלידה. תשייפי את המקצוענות שלך ותנקי את אף המרגל שלך. פספסת.
הגיע זמן שתדעי, כשהתלוננת שאני לא טוב במיטה, דווקא כל החברות הטובות שלך
לא הסכימו אתך. [הצחקתי אותי חח]. ואם בעצם רצית לשאול אותי, אם אני יודע מתי
נולדתי, אז אענה לך : לא זוכר , הייתי אז רק תינוק. [הצחקתי אותי. חח].
או.קיי. עשית את שלך. וכמו שסיכמתי, עכשיו, כשאת בשיא הזיכרונות ותחיית המתים
– תפרשי. עופי. פיניטו לה קומדי. רות. סוף.
תודה רבה ורוב תודות. הפתעת אותי, באמת. תודה. אבל, עד כאן. אין הזדמנות שניה
לאהבה ראשונה. בערך. וכול האמירות והמכתמים שנגררים עם סיטואציה כזאת.
נכון, תפשת אותי לא מוכן, לא במקום ולא בזמן, כשאני דולף רגשות ומגמגם על
המקשים של הנהלת החשבונות העצמית שלי.[מחשבון ישן, כמוני,]
בינה מלאכותית, זה שימושי, רווחי ויופי, אבל הבעיות שלי הן עם הבינה הטבעית.
ויה קון דיאוס. לא אתי. נו מור וור, נו מור בלאד שיט. שיט .מקווה שהבנת. שהפנמת. "
קול אחד, רגוע, כנוע. חלש ומותש: " אבא, יש לי דבור אתך. יודע שכבר זזת מפה,
אבל זה יעניין אותך ויוריד לי בלוק של סוד מהראש.
אז ככה. אף אחד לא יודע, שאני שותף עם השותף הוותיק שלי גם במיזם מדהים ,
לא טכנולוגי ולא דיגיטלי בהחלט. בסיסי בניצול הטמטום האנושי ,שמטפטף ברוב
נדיבות על כול העולם ואשתו היקרה.
הקמנו חווה לגידול חמורו של משיח.
לבן. צחור למהדרין שבמהדרין , עם מגילת יוחסין עד הכוהן הגדול בבית ראשון.
איך עובד הפלא הפרימיטיבי הזה? קודם כל, אין איש בעולם שיודע שאני מעורב בזה.
מתחבא בשרשור לא נגמר של חברות. אם היו יודעים בארץ, היו כבר מוציאים לי צו
אסור כניסה .פגיעה ברגשות וככה.
החווה סודית נחבאת אי שם בקצה הדרומי של מדבר מואהבי הענק [שישים וחמישה
אלף קילומטר מרובע, פי שלושה ויותר מהפיצפונת שלנו כאן].
הרעיון פשוט גאוני ,לקוח מרוחם של חכמי חלם, אלא שפה, אנחנו כותבים את
הספור.
הרי ידוע ,כי המשיח יבוא רכוב על חמור לבן. חמורו הצח של משיח. עכשיו תאר לך
את הכבוד ואת האושר ואת כל הקומפלט, אם הוא יבחר דווקא את החמור שלך. משיח
בן דויד ואתה, משפחה, כמעט ,בזכות חמור-העל הנבחר שלך, וכמובן אתה ראשון
להנות מטובו של משיח ומניסיו.
ופה, עם כל הכבוד והאהבה, אתה נכנס לתמונה.
בנינו ספור, מתועד היטב, כי בחפירות בשטח המקדש הראשון[הוא בית ראשון]
נמצא שלד, כמעט שלם של חמור, ברמה כזו, שבפלאי הטכנולוגיה המודרנית ,הצליחו
להפיק ממנו די.אן.איי. כיוון שאתה,כמו שהכתרנו אותך, הוד רבנותך, היית אחראי
לכשרות הממצא המדהים, הפלאי והיחיד הזה, הרי הבנת שחובה קדושה לשמור על
כך בסוד מוחלט בהחלט.
שקדת ,לילות כימים, בפיענוח המשמעות של הנס הנדיר הזה. והמסקנה – יש לפעול
לשמור ולהשבחה של הפריט הזה, כך שבבוא העת, נעמיד לרשות המשיח את
ההסעה הכשרה ביותר שיכולה להיווצר בעולם.
בקיצור, הקמנו עסק. אכן רכשנו שניים שלושה חמורים לבנים, במקסיקו השכנה, ואכן
עסקנו בשיא היכולות והרצינות בהשבחת הדי. אן. איי של החמורים
הלבנים. באופן מדעי ואמין בהחלט. החווה סופר מודרנית ומעסיקה את טובי
המומחים בתחומם.[ שבעצם לא יודעים לשם מה הם שותפים במהלך המרתק הזה.
אולטרה חמור לבן, שיפרח ,יתחזק ויחזור לטבע. היום מסומן כמין נכחד].
בעונת הייחום של האתונות הצחורות, חולבים את הזכרים, ברמה של טפול בחדר
ניתוח מתקדם, ומזריעים מלאכותית את האתונות [בערך, שתיים, שלוש בשנה].
והמודל העסקי? אתה שואל. מכירה של זכות על חמור ליהודים אמידים .
דאגנו להפיץ, בדיסקרטיות את השמועה על הפלא המשיחי הזה, ומי שיכול להרשות
לעצמו [ ולנו],מאמץ חמור מושבח, שראשיתו אצל הכוהן הגדול מאז, והמשכו, השבחה
מדור לדור עד שנגיע לחמור-על, שאין ולא היה כמוהו בטבע.
הקונה מגיע לחווה בטיסת הליקופטר, כך שכמובן לא יודע לאן מגיע. שיבשנו כל קשר
אינטרנטי, ואין תוכנות ניווט ומעקב. אנחנו מומחים וקנאים לזה. אתה, כבוד אבי
מכובדי, הוא הרב המפקח והמלווה, מיום התגלית ולאורך חיי הפרויקט. הזהרנו כל
קונה, שלא יחפש את שמך בגוגל, כי כך יגלו שיש משהו שווה חיפוש באופן שיפיל את
ערך השקעתם וימנע מהם את הקשר המיוחד והיחיד למשיח בן דויד.
בביקור הם מגיעים לאורוות החמור הממוספר שלהם, ואלה, לא להשתמש בהם, אלא
לראותם בלבד. כמו שאמרתי, המקום מרשים מאוד,כמתקן רפואי מתקדם ביותר.
והרי יש יותר מחמור אחד בכל נקודת זמן. נכון. מספרם נדיר, אבל על מי בדיוק
המשיח יבחר לשבת? זה כבר תלוי אך ורק בצדיקותו האישית של הרוכש, וזה כבר לא
במחלקה שלנו. המחירים שוברים שיאים משוגעים. אנחנו עוסקים כל מאמץ [אמיתי]
להרבות את החמורים, שהם אכן יחידיים בשלמות צורתם ובצחות עורם. המכירה
בסגנון סותביס. לכל המרבה במחיר. עם תעודת בעלות ואילן יוחסין בחתימתך, הכול
קשור, כשר וכשורה.
ועוד משהו אחרון, סודי ביותר גם הוא, ולקינוח .אנחנו עובדים עכשיו [ בעיקר השותף
הממזר שלי] על פרויקט החוות לגידול והשבחה
של הפרה האדומה.
זהו. נרגעתי. תודה שחזרת. חזור לנוח בשלום על משכבך. גם אני נח. בינתיים כאן.
קול אחד שומע דממה גולשת בחדר, מתעכבת פה ושם לקולם העדין של מקשי
האסוס שלו. נוטל פיסת קט ומטיל בה מילים איטיות:
" ל-ב-ן, ל-ב-ן. הכול לבן, אבל זה לא חלק, זה לא נקי. זה רק נראה כך לרשתית, אבל
המוח יודע, גם אם הוא לא מגלה מיד .רצות להן אותיות על הוורד הלבן. תנועה יפה
יש להן. אותיות מצחיקות. מה פתאום הן אותיות בכלל? למה הן נדבקות לעמוד הלבן?
רק כי איזה מתכנת אמר להן להתנהג כך?
זה רק כי אני כופה עליהן נשיכות קצרות בקצות אצבעותיי. ואולי הן מקלידות אותי
מעצם היותן. כובלות אותי אל גופן [ בגופן כזה או אחר ]. התותבות המוחלטות של
מוח פצוע.? אני רק כלי שרת בידיהן הוירטואליות והאלימות. מביך. כבר לא מציק.
נוח לי ,קצת, להשתלח בוורד הלבן .אמנם לא מוצא חן בעיני הראי של מחשבותיי
הדפוקות, אבל זה מה שיש. ואני אוהב לדעת מה שיש.
קצת במלכודת , שמחייבת לתרץ לעצמה... כי כולם עושים את זה, מאז....שכולם
עושים את זה. וזו כנראה הסיבה , שאני עושה, למרות שאני לא אוהב לעשות את זה.
לא רוצה להיות מקורי ומיוחד כמו כולם.
זו לא החלטה בנקודת זמן היסטורי שלי, ולא הצהרה מודעת של עצמי לעצמי, אלא
שכך מסתבר לי במבט חופר בשנים שכבר רואות לי את הגב. נראה שתמיד לא עשיתי
את זה שכולם עושים את זה.
פשוט.
לעשות את זה.
לא פשוט .
לא לעשות את זה.
ולא משנה מהו הזה הזה. תמיד יש איזה זה שצריך לעשות את זה.
וואלללה איזה בלבול ביצים אטומי הפלתי על עצמי .בכלל לא התכוונתי לנסות
ולהשכיב את עצמי על ספה טיפולית, גם לא בסלף הלף. אלו המילים שעשו לי את זה
בלי שארגיש. נשורת וורבלאקטיבית.
פרוטזות, כבר אמרתי, כמו שאני כאילו לא מרגיש את התחליף רגל שלי, למרות
הידיעה המתמדת שהוא שם כל הזמן. שימושי, יעיל ובר עדכון ותיקון."
