הדרך מתפצלת: רוברט פרוסט/ אילן וייס

בְּפֶתַח הַחֶדֶר הַזֶּה מִתְבַּצֵּעַ טֶקֶס.

לַכֹּמֶר קוֹרְאִים הֶנְרִי פֶּרְסֶל

הוּא מַטְבִּיל לְשֵׁנָה שְׁחֹרָה.

לוּ הָיָה מְסֻגָּל לִדְמֹעַ

דְּמָעוֹת שֶׁל שֶׁלֶג שָׁחֹר

לוּ הָיָה יָכוֹל לִפְסֹעַ

בִּרְחוֹבוֹת הַדָּם

גַּם כְּהַפְשָׁטָה

לוּ חִיֵּךְ מִתּוֹךְ מֹחוֹ

הַלַּהַב הַכָּחֹל שֶׁל הַזִּכָּרוֹן

לוּ סַכִּינִים שְׁחֹרוֹת שֶׁל אוֹר

כְּשֶׁעַל הַחוֹף

פָּסְעוּ לְאִטָּן נַעֲלָיו

מְלוֹא כָּל נַעַל דָּם

וְסוּסִים אֲדֻמִּים

עַל קַו הַשְּׁקִיעָה

נוֹשְׁמִים מִתּוֹךְ פִּיו

אֶת הַנְּשִׁימָה הַשְּׁבוּרָה

וְאִם יוֹשִׁיטוּ לְךָ

וֶרֶד מְדַמֵּם לְאִטּוֹ,

הָאֵם יִהְיֶה בְּךָ

הָאֹמֶץ לִנְגֹּס בּוֹ?

הַדֶּרֶךְ מִתְפַּצֶּלֶת : רוֹבֶּרְט פְרוֹסְט

מִתְבּוֹנֵן בִּי בְּעִיּוּן

וּמְעוֹדֵד אוֹתִי בְּמַבָּטוֹ

לִבְחֹר אֶת הַבְּחִירָה הַנְּכוֹנָה

כְּבָר מְחַכִּים עַל הָרָצִיף

אֲבָל,לְבַסּוֹף, אֵין לִי אֶת הָאֹמֶץ

לִבְחֹר בַּדֶּרֶךְ

שֶׁפָּסְעוּ בָּהּ פָּחוֹת

וַאֲנִי עוֹלֶה לְאִטִּי אֶל פְּנֵי הַמַּיִם

הַמַּיִם הַשְּׁחֹרִים

מִתְנַקְּזִים לְאִטָּם מִתּוֹךְ הָרֵאוֹת

אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵם שָׁם

מַרְאָה אֲפֵלָה, צְלוּלָה

שֶׁאוּכַל תָּמִיד

לְהִשְׁתַּקֵּף בָּהּ

לִטְבֹּעַ בְּעֵינֶיהָ

הַבְּהִירוֹת, הָאֲבוּדוֹת.