על הסרט האב/ אירית זילברמן
בימוי: פלוריאן זלר 97 דקות
הסרט מעביר לפנינו סצינות מחייו של חולה אלצהיימר או דמנסיה. חוסר הרצף ההגיוני בסצינות מבלבל מאוד את הצופה, המתלבט באיזו עובדה המוצגת בסצנה לבחור כ"אמת המציאותית"..
וכך, יושבים צופים מבולבלים המנסים להאחז בעובדה זו או אחרת כדי לבנות להם איזה תסריט מוכר או מובן.
דקות ספורות לפני תום הסרט עדיין קוויתי, למרבית הגיחוך, למצוא איזה שביל אשר ניתן לעקוב אחריו.
אך לשווא, כמובן. זה היה בלתי אפשרי לעשות איזה שהוא סדר בסצינות שהצטיינו בהחלפת דמויות בעלות שם זהה וכן בהחלפה מתמדת של מקום ההתרחשות.
אולי זו רק אני שהגעתי לסרט כ" טאבולה ראסה", או אולי כך חשו גם צופים אחרים, אבל לדעתי המחזאי לא צייד את הצופים בכלים שיאפשרו להם לנחש מה מוצג על המסך.
נכון, זה היה " מקלקל" את "ההפתעה " של הסוף, אבל האם המטרה של כותבי התסריט הייתה סוף מפתיע?
אם כן אז לדעתי הסרט אינו הצלחה מסחררת, בלשון המעטה.
אך אם מטרת התסריט הייתה צלילה לתוך מוחו הקודח של חולה דמנסיה אז: א. זה היה סרט מצוין הנותן מושג והבנה על הגיהנום העובר על חולה דמנסיה.
ב. היה צריך להיות רמז לנושא המרכזי הזה כבר בתחילת הסרט. זה היה מאפשר לצופה להזדהות לגמרי עם הקשיש החולה מתחילת הסרט, ולהפנים ממש טוב את התהליך החידתי הנורא הזה של המוח שלנו.
אנטוני הופקינס היה מעולה במשחקו, שבר שיאים חדשים ביכולות המשחק שלו.
בחוויה הקולנועית הייתי מקטלגת את הסרט יותר כסרט חצי תיעודי, משהו כמו יומנו של חולה דמנסיה..
