על האבקה חבויה והאבקה הדדית שבין כותבים, פרחים ושירים
דו-שיח בין שירה לבוטניקה/ אמוץ דפני
הבוטנאים נזקקים לשירה לעתים נדירות ונואשות, שיא הפיוט במגדיר לצמחי א"י נשמר להערה על אדמונית החורש "הפרחים גדולים מאד ויפים" ( המגדיר לצמחי א"י, אייג, זהרי ופיינברון 1952: 52). עתים נדמה שיובש הלשון כמוהו בסגולה לדיוק מדעי ; וכה נבהלו הבוטנאים מהחריגה הפיוטית עד שבהוצאה הבאה של המגדיר מאת זהרי נשמטה ההערה המרשיעה אודות יפי הפרחים.
לעומת זאת יש ומשוררים מתייחסים במישרין למלאכת הבוטניקה והגדרת צמחים.
"ארבעה שוחחו על הארן. אחד הגדיר אותו לפי הסוג, המין והזן. אחד עמד על מגרעותיו בתעשית הקרשים. אחד צטט שירים על ארנים בכל מיני שפות. אחד הכה שרש, הושיט ענפים ורשרש."
(דן פגיס/שיחה; שירים אחרונים ע"מ 54).
האורן הופך בשיחה זו מאמירה מופשטת של מעמדו הבוטני לישות ממשית המשקפת נקודות התייחסות שונות למציאות. הבוטנאי העוסק בארגון העובדות קבע את מעמדו של האורן בהיררכיה של המיון עד לרמת זן שזו רמת הדיוק הקרובה ביותר למעמדו של פרט בודד. איש התועלת (נגר, אמן, קבלן) עומד על הסגולות הפיזיות הנוטלות מהאורן את כל סגולותיו פרט לתועלת המיידית. חובב השירה משוטט בשדות הפיוט ותוהה על שגריריו של האורן בתחום הפואטיקה ובהיבט הנרחב ביותר - שפות שונות. והאיש אורן חי את החיים האמיתיים שנועדו לאורן ומכה שורש. בעוד האחרים משוחחים מדברים ומצטטים בלשון בני האדם, העץ אורן מרשרש כדרך הצמחים להביע את עצמם.
הבוטנאי חתם את דברו בקביעת הזן, הנגר אמן עמד במדויק על המגרעות, המשורר הפליג בשירי ארנים והעץ-איש מקשר בין עולם המציאות החי - מכה שרשים כלפי מטה ומדבר בשפת הצמחים היחידה המקשרת אדם לאלוהיו.
"בבקר הלכנו בשבילי יער מוצלים,
מזהים צמחים לא על-פי המגדיר אלא
על-פי משאלות הלב.
שרף הארנים סגר עלינו מסביב
והיה זה שבי מרצון,
כמו פעם, בהרי ירושלים,
שם לא נדדת מעודך...
(משה דור/מעדנות; אהבה ושאר פורענויות, ע"מ 49).
משה דור מבחין בין שתי דרכים למיון צמחים, זאת החד-ערכית על פי מגדיר הצמחים וזו על פי משאלות הלב. מגדיר צמחים טוב מצטיין בכך שההגדרה היא חד משמעית, נצפה להגדרה אחת וברורה לצמח הנתון בידינו על סמך תכונות הצמח פרחים עלים ופירות. כל מי שעסק אי פעם בהגדרות צמחים מכיר את הרגשת התסכול כאשר קיימות בידינו כמה אפשרויות ויצר המציצנות הבוטנית אינו בא על סיפוקו. לא אגזים אם אומר שהגדרת צמחים אינה שעתה היפה של הבוטניקה...
משאלת הלב מקנה לצמחים את ההגדרה אשר אנחנו רוצים לתת להם כחלק מהווייתנו וניסיוננו האישי. בעוד נדמה שקבלנו חרות מלאה כחפץ לבנו, מגביל אותנו המשורר לתחום המוגדר של יער האורנים הסוגר עלינו מסביב ואינו משאיר לנו הרבה אפשרויות. משאלות הלב האישיות של שבי מרצון מתייחסות לשבויים עצמם בעוד זהות הצמח ברורה ותוחמת את בני האדם בעוד, בדרך כלל, תוחמים הבריות את הצמחים.
שמשון מלצר דן ארוכות ביחס בני האדם לפרחים בשירו "לילך" ופה ושם מלגלג על חוקרי הצמחים המחטטים בקרבי הצמחים ומתעלמים מבשורתם.
"ידעת יפה שאינני חוקר
בתורת הצמחים,
וגם לא אוכל לצערי התפאר
בבקיאות בפרחים.
...
הוא נער - לומד בתוך כל למודיו
את תורת הצמחים;
כשם שחוטף הפרפר, החגב -
הוא קוטף הפרחים,
חותך באזמל, סופר ומונה,
מציר ורושם,
סודר משפחות וקבוצות - ונהנה
מציור ומשם;
אפילו הבדיל והגדיר ולמד,
ציונו מצוין, -
אם יד חברה לא נגעה בו בלאט
עוד פרחו לא חונן.
..."
(שמשון מלצר/לילך; עשרה שערים ק"ז - קי"ג).
*
קלייסטוגמיה - עמית מאוטנר
לרוב נהוג להסביר מונחים מקצועיים בהערות שוליים בתחתית הדף או בסוף הפרק. לעתים כאשר מדובר במחקר נוקדני יש והערות השוליים ארוכות מהטקסט עצמו והן נועדו להבהיר סתומות ולהקל על שטף הקריאה.
עיון במחרוזת השירים של עמית מאוטנר "קלייסטוגמיה" מחייבת להביא פירוש מונחים לפני הטקסט עצמו כדי להסיר מראש חיץ "מקצועי" שבין הכותב לקורא. בבוטניקה מציין המונח "קלייסטוגמיה" האבקה חבויה, כלומר העברת אבקה ( המייצרת את תאי המין הזכריים ) אל הצלקת ( הוא האיבר הנקבי עליו ינבטו גרגרי האבקה) כבר בניצנים הסגורים ללא פתיחת הפרחים. כתוצאה מתהליך ההאבקה ינבטו גרגרי האבקה על הצלקת וההפריה תתרחש בתוך הביצית ותגרום ליצירת זרעים. ברוב מיני הצמחים לא ייווצרו זרעים ופירות ללא תהליך ההאבקה. רוב הצמחים מואבקים על ידי האבקה המגיעה מצמח אחר, הנושא מטען גנטי שונה. אופן ההאבקה זה מכונה "האבקה זרה" .
יפי הפרחים וריחותיהם נועדו להיות אמצעי משיכה למאביקים שיבואו למוץ מן הצוף ולאכול מהאבקה תמורת שרותי ההאבקה בין צמח אחד למשנהו.
קְלִיסְטוֹגַמְיָה - עמית מאוטנר
אָסָף נָזִירִי:
אָסַפְתִּי אוֹתִי בְּבֵית נְטוּפָה.
סָבַרְתִּי אֲנִי שְׁלָשִׁי רַגְלָנִי,
אָמַרְתִּי אֲגַדֵּל עַצְמִי עַד הַפְּרִיחָה, אֲוַדֵּא.
גִּבְעוֹלַי שָׁכְבוּ שָׁבוּעַ יָמִים עַד נִזְכַּרְתִּי, נְבוּלִים
תָּקַעְתִּי רַגְלִי הָאַחַת בַּעֲצִיץ צַלְקָנִית חֳרָבוֹת,
שְׁנִיָּה בָּעֲצִיץ שֶׁל הַשִּׁיבָּה.
הִתְאוֹשְׁשׁוּ וְשִׂגְשַׂגְתִּי בִּשְׁנֵי גִּבְעוֹלַי
אַךְ הַפְּרִיחָה לֹא הָיְתָה. מַדּוּעַ?
חָשַׁדְתִּי אֲנִי פּוֹרֵחַ בַּלַּיְלָה
אַךְ לֹא הָיָה נָכוֹן הַדָּבָר. הֶחְלַטְתִּי לִפְרֹעַ
מִמֶּנִּי פַּקְעִית בְּסַכִּין נִתּוּחִים, לְגַלּוֹת
מַה אוּלַי מוֹנֵעַ פְּתִיחָה.
נָגֹלּוּ מִפֶּצַע גְּבִיעִי כְּעֶשְׂרִים זְרָעִים.
רִבְקָה כָּנָף:
אָסָף,
פְּרוֹפֶסוֹר פֶּרִי אֵינֶנָּה בַּבַּיִת.
אַתָּה מֻזְמָן לְהַשְׁאִיר אַבְקָן, וְהִיא תַּחְזֹר אֵלֶיךָ בְּהֶקְדֵּם.
אֲנִי כְּמוֹ סַבְיוֹן עַל סַף מְחַכָּה
לָרוּחַ הַבָּאָה שֶׁתֶּאֱסֹף אוֹתִי לְחֻפְשָׁתִי הָרְחוֹקָה.
עִמְּךָ הַסְּלִיחָה. רִבְקָה.
אָסָף:
שָׁלוֹם רִבְקָה,
הַצֶּמַח מִזְדַּקֵּן בֵּינְתַיִם וְעָלַי מִדַּלְדְּלִים וּמִתְיַבְּשִׁים.
אֶשְׂמַח אִם פְּרוֹפֶסוֹר פֶּרִי תִּקְלֹט בַּקָּשָׁתִי
בְּאַדְמָתָהּ. וְאִם הִיא מְעֻנְיֶנֶת אֶאֱסֹף לָהּ מֵהַצֶּמַח.
לָבֶטַח עוֹד נַחְלִיף דְּבָרִים
לִפְנֵי נְסִיעָתֵךְ. וָלֹא, חֻפְשָׁה טוֹבָה.
רִבְקָה:
פֶּרִי צוץ תָּצִיץ בֵּין עִסּוּקֶיהָ בַּהֶמְשֵׁךְ.
דַּע כִּי תִּצְטָרֵךְ הֶלְקֵט זְרָעִים אֶחָד וְלֹא יוֹתֵר.
אָסָף:
תּוֹדָה רַבָּה.
בַּמַּגְדִּיר הַצָּהֹב לֹא צֻיְּנָה סִבָּה לְאִי פְּתִיחָתִי וּלְאֵין- פְּרָחַי.
תַּעֲלוּמָה מַפְלִיאָה מַטְרִידָה.
רִבְקָה:
לֹא כֹּל נִצָּן בָּתוּל הוּא.
הַפְרָיָה הֲדָדִית עֲדִיפָה אָמְנָם
לְהַכְשָׁרַת צֶאֱצָאָיו שֶׁל זָן לִשְׁלַל תְּנָאִים לְאֹרֶךְ זְמַן,
אַךְ יֵשׁ גַּם הַפְרָיָה עַצְמִית
וְלָהּ יֵשׁ יִתְרוֹן לִטְוָח קָצָר לְצֶאֱצָא גָּדֵל בְּבֵית הוֹרָיו בִּתְנַאי מֻכָּר.
בֵּינְתַיִם הִסְתַּפֵּק בַּזֶּה.
הַמִּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי הָאוֹפְּצְיוֹת מַרְוִיחַ בְּגָדוֹל.
נִזְמִית לוֹפֶתֶת יֵשׁ לָהּ גַּם פְּרָחִים שֶׁנִּפְתָּחִים
וְגַם שֶׁנִּשְׁאָרִים סְגוּרִים.
אָסָף:
אֲבָל מַדּוּעַ יֵשׁ פְּרָחִים הַנִּשְׁאָרִים סְגוּרִים?
גַּם הַפְרָיָה עַצְמִית צְרִיכָה תְּנוּעָה שֶׁל חֲרָקִים לָרֹב.
מַדּוּעַ צֶמַח מַחְלִיט שֶׁלֹּא לִטְרֹחַ עוֹד
וְלֹא לְהֵעָזֵר בִּשְׁאַר עוֹלָם לִזְכוּת הַפְרָיָתוֹ?
וְאֵיךְ נָעִים, אִם כָּךְ, גַּרְגְּרֵי הָאַבְקָה לַצַּלֶּקֶת?
הַאִם הוּא מִתְאַבֵּק? הַאִם הוּא מִצְטַלֵּק?
פְּרוֹפֶסוֹר פֶּרִי:
אָסָף יָקָר,
קָרָאתִי אוֹתְךָ.
פְּרִיחָה לְלֹא פְּתִיחַת פְּרָחִים
מְצוּיָה בְּעוֹד הַרְבֵּה מִינִים. בַּמַּאֲמָר שֶׁאֲנִי מְכִינָה
לְפִרְסוּם בֵּינְלְאֻמִּי יֵשׁ עַשְׂרוֹת מִינִים עַצְמָאִיִּים כְּמוֹתְךָ.
אַךְ יִתָּכֵן נִמְצֵאתָ מִין חָדָשׁ.
אָנָּא חֲתֹךְ אֶצְבַּע מֵהַצֶּמַח שֶׁאַתָּה,
יַבֵּשׁ הֵיטֵב וְהִשָּׁלַח אֵלַי הַבַּיְתָה.
אַל תִּתְבּוֹשֵׁשׁ
אַךְ אַל תָּבוֹא מַעֲטָפָה גְּדוֹלָה, אַחֶרֶת דַּוָּרִים
יַשְׁאִירוּ פֶּתֶק אֲהָבִים לִפְקֹד אֶצְלָם...
בִּבְרָכָה, פרופ' פֶּרִי.
אָסָף:
לפרופ' פֶּרִי הַשָּׁלוֹם וְהַבְּרָכָה...
אֲנִי כַּמּוּבָן מַכִּיר אוֹתָךְ וְכַמּוּבָן מוֹקִיר עֲבוֹדָתֵךְ,
שָׁמַעְתִּי עַל אוֹדוֹתַיִךְ מִיָּדִיד הַמַּעֲרִיץ אוֹתָךְ.
אֶשְׂמַח לְקַבֵּל הַפְנָיוֹת לְמַאֲמָרִים שֶׁלָּךְ.
שָׁמַעְתִּי כְּבָר עַל צֶמַח הַפּוֹרֵחַ מִתַּחַת לַקַּרְקַע
מְאֻבָּק עַל-יְדֵי נְמָלִים פּוֹעֲלוֹת. חָרִיג מוּזָר.
אַךְ מַדּוּעַ וְלָמָּה פִּרְחֵי השִּׁלָשִׁי שֶׁלִּי,
הָעוֹמְדִים בָּאֲוִיר
הַחָפְשִׁי, מְסָרְבִים לְהִפָּתַח?
כַּמּוּבָן אֲיַבֵּשׁ עֲנָפִים מֵעֲצִיצַי וְאֶשְׁלַח כְּבָר הַיּוֹם
לִכְבוֹדֵךְ. אֶלְקֹט גַּם זְרָעִים עֲבוּרֵךְ.
כֹּל טוּב, אָסָף.
וֶרֶד פוּקְס:
לְאָסָף שָׁלוֹם,
אַתָּה אֵינְךָ מ ַכִּיר אוֹתִי.
מָצָאתִי עַצְמִי בֶּעָבָר הָרָחוֹק בַּכְּפָר הַיָּרֹק
בְּמַצָּב שֶׁל שְׁלָשִׁי רַגְלָנִי, וּלְאַחַר שָׁנִים
מָצָאתִי בְּנַחַל אַכְזָב בָּאֵזוֹר אֻכְלוּסִיָּה שֶׁלֹּא פּוֹרַחַת.
חָשַׁדְתִּי שֶׁאֲנִי שְׁלָשִׁי רַגְלָנִי לְעוֹלְמֵי עוֹלְמָיָא.
גַּם אֲנִי אָסַפְתִּי אוֹתִי וְגִדַּלְתִּי רַגְלַי בַּעֲצִיצִים.
גַּם אֲנִי גִּלִּיתִי שֶׁאֲנִי רְגִילָה לְלֹא פְּרִיחָה.
אִם יִתְעוֹרֵר לְךָ צֹרֶךְ
אוּכַל לַחְזֹר וְלֶאֱסֹף זְרָעִים בִּשְׁבִילְךָ.
אָנָּא תְּשׁוּבָתְךָ.
אסף, הדובר בשיר, הוא לכאורה חוקר חובב המתעניין לדעת מדוע הצמח "שלשי רגלני" (צמח נדיר, שרוע, רוב הפרחים נפתחים לזמן קצר בבוקר). לפי הכותב נוצרו זרעים בפרחים שלא נפתחו כלל ( זו תופעת הקלייסטוגמיה).
צלקנית החרבות היא צמח בעל עלים בשרניים ופרחים גדולים סגולים המגודל כצמח נוי .
בית זה הוא המבוא ה"תצפית" והעלאת ההשערה המחקרית כיצד נוצרו הזרעים למרות שלא נצפו פרחים פתוחים אפילו לא בלילה.
אסף מחפש את התשובה שאינה נמצאת במגדיר הצמחים אצל פרופ' פרי ובינתיים מתבקש לשלוח דוגמא להבחנה ומקבל הסבר מדויק ומפורט מרבקה (האסיסטנטית ?) אודות היתרונות והחסרונות של הפריה (זו התוצאה של האבקה מוצלחת) הדדית והפריה עצמית. בכל ספרי הבוטניקה מובאת נִזְמִית לוֹפֶתֶת כצמח "קלסי" להדגמת התופעה של האבקה חבויה. בתחילת העונה ,בתנאים של מחסור במאביקים מתרחשת האבקה חבויה בניצנים שלא נפתחים וכאשר משתפרים תנאי מזג האוויר מופיעים פרחים "רגילים" המושכים דבורים ופרפרים המבצעים האבקה הדדית, כך נהנה הצמח משני העולמות ומבטיח את סיכוייו לייצר זרעים המבטיחים את המשך קיומו של המין למרות תנאי הסביבה .
אסף אינו מסתפק בתשובה ומעלה את המציקה מכל השאלות "מדוע" תוך פירוט הסעיפים הדורשים מחקר. תשובתה של פרופ' פרי מחזקת את המעבר הדו –סטרי האנשת הצמח ( מדוע על הצמח לטרוח האם הוא מצטלק) מול "הצמחת הכותב" - אסף אוגר שלל תכונות צמחיות במהותן. צמחיותו- חיוניותו של אסף אינה נעלמות מעיניה החדות של פרופ' פרי והיא מדווחת "קראתי אותך" (למרות שהיא מחפשת חומרים למאמר הבא, חץ ירוי מטעם החובב אל השררה המדעית) אך אין זה מפריע לה שיחתוך אצבע מהצמח -איש.
אסף חוזר אל הצמחים ומזכיר תופעה נדירה אחרת של פרחים הפורחים מתחת לקרקע ומואבקים על ידי נמלים, אך חוזר ומקשה מדוע פרחים באוויר החופשי מסרבים להיפתח –ככל הנראה לא הבשילו תנאי הסביבה המתאימים כפי שמתרחש אצל הנזמית הלופתת האוויר ,כך מסתבר אינו כה "חופשי" והאיש-פרח חשוף , בעל כורחו, למה שמתרחש ועשוי להכתיב את צעדיו.
התשובה מגיעה מדמות נוספת הפותרת את הקושיה ש"שלשי רגלני" הוא מצב " ללא פריחה" ולא מהות. זריעה חדשה בתנאים ובזמנים חדשים תצמיח את תקוות הפריחה.
עצם הבחירה בצמח שלשי רגלני עשויה לספק מידע עקיף אודות טיבו וטבעו של הכותב-קוטף? המדובר בצמח נדיר שנאסף בארץ פעמים ספורות בבתי גידול מעשה ידי האדם והדורש השקיה . מוצאו של הצמח מאמריקה הטרופית והוא נחשב כעשב פולש בארצות רבות, בתנאים נוחים הוא מייצר כמות רבה של זרעים.
גם עם המידע הזה לא עמד לרשות הכותב הרי מימד הזרות (מיובא מארץ אחרת , אמיתי או מדומה לצורכי השיר) , הנדירות והדרישות לבית גידול מיוחד הדורש השקיה – כל אלו עשויים לשפוך אורות ולהטיל צללים על האיש הנחשף בטווח שבין הפריה עצמית להפריה הדדית כתלות בתנאי הסביבה.
אפשר לבחון את ההפריה העצמית כזרעיה של הבדידות ללא פריחה וללא חילופי גנים. הכותב משתמש בחומרים מדעיים ליצירת בדיה של הלך נפש המעניקות לעובדות הבוטניות חיוניות פרטית משלו. החידה האישית מתפתחת לרב-שיח ובצעדים מדודים מצטרפות אבני פסיפס נוספות היוצרות תמונה רב ממדית המסתיימת לא בפתרון חד משמעי של החידה, שנוסחה בתחילת האירועים אלא בהעלאת מסך נוסף "אנא תשובתך".
שמות הדמויות המשתתפות במיני-מחזה (להזכירנו שעמית הוא איש תיאטרון) מסומלות באמצעות מונחים מעולם המחקר הבוטני.
העניין הבוטני הקלסי מקורו באיסוף צמחים ומכאן של גיבורינו "אסף", האסיף היא התקופה המכריעה בחיי מגדל הצמחים והיא סיכום העונה שבין יבול מבורך לסכנה קיומית. רבקה כנף מזהה עצמה במפורש עם סביון שזרעיו נישאים על כנף הרוח לחפש את מזלם בעולם הרחב . פרופ' פרי כבר זרעה רעיונות ומחקרים ופרי תהילתה גלוי וידוע ותמיד תשמח לקבל דגימות מפירותיהם של אחרים. הדמות המפתיעה היא ורד פוקס שהגיחה אי משם, ורד הוא כמובן פרח האהבה המועדף והצבע הרומנטי הורוד-אדום מגולם בשם משפחתה "פוקס" כפרחי הפוקסיה. עצם הופעתה של ורד, יש מאין, זה המפתח למנעול הסגור של אסף נזירי , גם אם לא מדובר בפרח עצמו אלא בתוצאת ה זרעים של מי שכבר נפתח...
