פרק י”ב

באר-שבע, ישראל, 1959

כשבני גלבוע פסע אל תוך החדר ששימש כאולם הקבלה של מלון “הייאס”, הוא היה מותש ועייף מהדרך הארוכה שעשה מתל- אביב. את מכונית הפורד האפורה והחבוטה החנה ליד שורה של אבני שפה אפורות ומיותמות. ככול שהיה עייף, הוא דילג על מדרגות הכניסה, שתיים-שתיים, דחף בכוח את דלת הזכוכית ונכנס בהליכתו המתריסה פנימה. קול חבטת הדלת הפוגעת בקיר גרם לאישה שחורת השֵׂער שעמדה מעבר לדלפּק לשאת את עיניה אליו ולהביט בו במורת רוח. אך בני לא שעה אליה ואל מבט התוכחה שלה, אלא אל נערה צעירה שפּרצה בדילוגים מתחתית המדרגות, חלפה על פניו במהירות, אצה אל דלת הכניסה ומשם אל הרחוב. להרף-עין נפגשו מבטיהם. מעיניה המנוסות של ג’ני המר לא נעלם המבט שנעץ בני בבִתהּ, והיא לא אהבה את שראתה. ואילו הוא אפילו לא ניסה להסתיר את חיוכו למראה רגליה החסונות והחטובות של הנערה הצעירה, ומהגומי שהידק את המכנסיים הקצרים שלבשה אל ירכיה הבתוליות והותיר בהן שני פסים אדומים.

ג’ני המר כחכחה בגרונה ובני שמע אותה. “במה אני יכולה לעזור לך?” שאלה בטון רשמי. הוא הסתובב אליה לאִטו, השעין את מרפקיו על הדלפק והצביע ברישול לכיווּן הדלת באמצעות הסיגריה שאחז בין אצבעותיו ושאל: “הבת שלך?“ ג’ני לא אהבה את סגנונו הישיר והבוטה של הזר ואמרה במורת רוח, “כן, והיא רק בת ארבע-עשרה.” בני נרכן קדימה, מעך את הסיגריה שחצייהּ עדיין לא עושן במאפרת האלומיניום השרוטה שניצבה על הדלפק, חייך וחשף טור של שיניים שהחלו לספוג את השפּעתו של הניקוטין.

“טוב, כלום לא בוער,” אמר בשחצנות שהרתיחה את דמה. במאמץ היא הצליחה להבליג, מסננת שוב מבין שפתיה: “במה אני יכולה לעזור לך?” הוא הנהן בראשו כמבין, סימן באצבעותיו שתמתין ושלף מכיס מכנסיו האחורי מעטפה ממשלתית חוּמה ומעוכה. הוציא מתוכה שובר התחייבות רשמי, שהנפיק לו יום קודם חשב משרד-העבודה בתל-אביב, והגיש את פיסת הנייר הממוֹרטטת לג’ני.

ג’ני מתחה את הנייר המקומט לפניה וקראה את פרטי השובר, שמאות כמותו כבר ראתה מאז שהחלה לנהל ביחד עם הנזי את המלון. מאות אלפי עולים שוּלחו לנגב, עיירות חדשות נבנו, מפעלים הוקמו ומחנות צבא צצו מכול עבר. המלון הקטן רחש ככוורת-דבורים והיה מלא וגדוש, לרוב, בפקידי ממשלה, בעסקני מפלגה, בקציני צבא ובאותה תקופה - הס מלהזכיר - גם במהנדסים צרפתיים. בסופו של יום, נאלצו כולם לשכב במיטה ולהניח את ראשם על כר. הייאס היה המלון היחידי בסביבה. בעודה מעתיקה את הפרטים ומתייקת את האסמכתא הממשלתית, שלף הוא סיגריה נוספת והטיחה פעמיים בקופסת הקרטון הצהובה, לפני שנעְצהּ בין שפתיו. כשהוא מטה מעט את ראשו קדימה, קירב  את קצה הסיגריה ללהבת האש שאחזה בראש-הגפרור, אותו הצית במיומנות של מעשנים ותיקים ושאף את עשנה המרגיע אל ריאותיו.

חודש קודם לכן נקרא אל לשכת סגן-שר הביטחון בתל-אביב. משרד הביטחון התמקם בבתיה של מושֶׁבת-הטמפּלרים שָׂרונה, שתושביה הגרמנים גורשו על ידי הבריטים לאוסטרליה עם תום מלחמת העולם השנייה. לאחר שהחייל שבכניסה בחן את אישורו והתיר לו להמשיך בדרכו, מצא עצמו בני לפני בניין דו-קומתי בעל גג-רעפים אדום, ששכן במרכזה של הקריה. לאחר המתנה ממושכת ועלעול משועמם במוספים ישנים של "דבר השבוע", אותם כבר קרא בבית הוריו, קראה לו המזכירה והכניסה אותו לחדרו של ראובן עיטם. היה זה חדר רחב-ידיים שתקרתו גבוהה וחלונותיו רחבים. מעֵבר למכתבה ישב סגן השר, עסוק בשיחת טלפון, עונה לבן שיחו העלום בצרפתית. כשראה את בני נופף לו בידו בתנועת "בוא לכאן", החווה בידו על הכיסא, מבקש ממנו לשבת.

רק בן שלושים ושש היה ראובן עיטם, וכבר האיש השני בחשיבותו במפלגה. כשאמרו אז "המפלגה", התכוונו אז אך ורק לזו האחת, מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא”י. לפיכך הוא היה האיש השני בחשיבותו במדינה. יוצק המים על ידיו של מורו ורבו, ראש-הממשלה ושר-הביטחון, דוד בן-גוריון.

כשסיים עיטם את שיחת הטלפון נשען לאחור בכורסתו, שילב את כפות-ידיו מאחורי ראשו, הניף את רגליו והניחן על מכתבתו. בקולו העמוק, האִטי והגרוני אמר לבני: “הנגב בבעיה, ואנחנו צריכים לפתור אותה במהירות. לכן קראתי לך.”

מלמעלה נשמע קול הלמות צעדים מהירים, ושניהם כאחד הרימו עיניהם ובָהו בתקרת העץ. “בן-גוריון” הפטיר עיטם באדישות. בעוד בני ממשיך לנעוץ את עיניו בתקרה, המשיך סגן-השר: “בעשר השנים מאז שהוקמה המדינה שלחנו מאות אלפי עולים להתיישב בנגב. עולים ממרוקו ומרומניה, מאלג’יריה ומעיראק, מהודו ומפרס ומעוד מדינות שאת שמן אני כבר לא זוכר. שלחנו אותם אל מה שאנחנו אוהבים לקרוא ‘כור ההיתוך’. היתוך לא קרה שם, אלא היפוך. העיירות שהקמנו - אופקים, נתיבות, דימונה וירוחם - הן כישלון חרוץ. לא יותר ממעברות משופרות, מחנות של מובטלים. חממות של אי-שביעות רצון ורִגשות קיפוח. קליטת העלייה הִנהּ כישלון ואנו נשלם על כך ביוקר ביום מן הימים. חייבים למצוא להם תעסוקה, לפני שכול העסק הזה יתפוצץ לנו בין הידיים. אנחנו לא צריכים מהומות בנגב. עכשיו, כשהצרפתים עומדים לעזוב והאמריקאים מרחרחים, אנחנו חייבים לשמור על שקט בדרום.”

“הצרפתים,” תהה בני בקול, “האמריקאים?” ולעצמו חשב, “על מה לעזאזל הוא מדבר?”

עיטם הסיר את רגליו מעל למכתבה והתכופף לפנים. באצבעו סימן לבני להתקרב, וכממתיק סוד אמר לו: “אינני יכול להרחיב על כך עכשיו, אך תקבל תדרוך מפורט בבוא הזמן. מדובר בפרויקט סודי ביותר, שהקמנו ליד דימונה. בעלי בריתנו הצרפתים מסייעים לנו בכך. בקרוב הם עומדים לחזור לצרפת, ואנו מגייסים כוח-אדם איכותי כדי למלא את מקומם. בין שאר תפקידיך יהיה למצוא מקומות מגורים למהנדסים ולטכנאים שנשלח דרומה, וכמובן לעודד ולהמריץ את התעסוקה בדרום.”

בני הביט בו בתמיהה, מנסה להבין מה לו ולכול מה שאמר קודם סגן-השר.

עיטם נוכח בתמיהתו, נשען שוב לאחור, והתרחק ממנו. “אני יודע שאתה מחפש עבודה, ואימא שלך כבר דיברה אתי. אתה בחור צעיר ומוכשר, בעל מרץ ויזמה, וכמובן חבר המשמרת הצעירה שלנו. זה זמן מה אנו עוקבים אחריך ושַׂמנו עליך עין. בְטוּחני שעִם המרץ ויכולת השכנוע שלך תוכל להזיז הרים. בעצה אחת עם שר-העבודה ומזכ”ל המפלגה, החלטנו להציע לך את מִשׂרת הממונה על התעסוקה במחוז הדרום, ולשלוח אותך לנגב.”

וכך עם תחילתו של האביב של שנת 1959 נעץ בני את מפתח המכונית בחריר-ההצתה של הפורד האפורה וסובבוֹ שוב ושוב בעקשנות. הפורד שבחייה הקודמים הובילה קציני-משטרה לזירות של פשע, היססה עד שמנועהּ שְׂבע-הימים הואיל לענות בשאגה להפצרותיו. הוא יצא מתל-אביב וחלף על פני בית-הספר החקלאי “מקווה ישראל” על דקליו הנישאים, כשריח פריחת ההדרים מילא באחת את חלל המכונית. הוא נשם את הבושם הקסום מְלוא ריאותיו,  חייך, הניח את מרפקו על חלון מכוניתו הפתוח, והשעין את מלוא כובד רגלו על דוושת-ההאצה. המכונית נשאה אותו הרחק מביתו, הרחק מילדותו ומנעוריו, הרחק מריח פריחת ההדרים והרחק מחולות-הזהב של תל-אביב. היא לקחה אותו דרומה, אל המדבר, אל ארץ פראית ולא-נודעת, ואל יעל.

* אורי דותן-בוכנר-סופר, זהו ספרו הראשון יצא לאור בהוצאת חממה ספרותית סטיצמקי.