יונים תמיד הזכירו לי טקסים. הם היו כל חג שבועות גולת הכותרת בטקסי הביכורים בבית הספר. היינו מפריחים יונים צחורות. הן היו עפות גבוה אל המרומים, בתנועת כנף נמרצת ומהירה. אני חששתי לגעת בהן, באצבעות הילד שלי פלומת הנוצות שלהן, הרכה, נראתה לי משהו חי מידי.
בוקר אחד כשהייתי בן פחות משמונה, בשנת 1966 אבא העיר אותי משנתי והכריז חגיגית, היום ניסע לקחת יונים מהדוד והדודה. הוא ציין בפני שאמא תכין לנו מעדן תאווה מהיונים האלה. ''אתה יודע כמה בשר יונים טעים'' אמר חגיגית. פניו זהרו וזרחו מולי. קולו רעד מהתרגשות.
נכנסנו אל הטנדר של אבא, הטנדר הקטן בצבע תכלת, שאבא רכש משום שרצה להסתייע בו, כאמצעי לפרנסה נוספת, על ידי הובלת אנשים וסחורות בתשלום. אבא עבד כמנופאי במפעל, כמעט תמיד היתה סיגריה מונחת בזווית פיו, וכך גם בבוקר הצלול ההוא, כשנסענו מעכו אל קרית ביאליק. אבא נהג בבריסקה, כמו בחלק מטקס חגיגי, ואני התבוננתי בו נפעם, יושב במושב לצידו.
הדוד והדודה היו נדיבים. הלכנו אני ואבא עם הדוד, שהיה איש שחום ורזה וגבה קומה, אל השובך בחצר, ואבא אמר, ''גדי, בחר בבקשה את היונים, איזו מהן אתה רוצה''. ואני שכחתי לרגע את המשמעות של הבחירה שלי. באצבע של ילד בן שבע, שטמונים בה חיים ראשונים, חיוך קורן, ונשיקה של רגש. בחרתי, יונה חומה, ועוד יונה הנוטה לשחור.
הדוד לכד את היונים, הן היו מונחות עמוק בכפות ידיו הגדולות. הלכנו אל הטנדר ואבא פתח את דלת תא הנהג, והיונים הונחו שם על הארץ, למרגלותי. אני הבטתי בהן, הן המו בשקט. מצטופפות ומתכנסות בתוך עצמן, ומין שלווה ודומיה מוזרה השתררה, כשאבא נהג בטנדר בדרך חזרה לעכו. אבא לא יכול היה להפסיק לדבר על בשר היונים. הוא הילל את בשרן הערב. ''גדי'', אמר, "אתה תטעם פעם ראשונה משהו שיש לו טעם של גן עדן''. הדגיש, והסיגריה התנודדה, ורעדה בין שפתיו.
הבטתי בו, והוא נהג בדרך, והאור נראה לי חגיגי וצוחק. כמו מטמין בין שפתיו, סוד. הגענו לעכו בחזרה, חלפנו על פני נחל הנעמן, וחנינו ליד מבנה עשוי פח, מעין בקתה, ונכנסנו אל תוכה. אבא מסר את זוג היונים לידי איש חרדי, שהיה לבוש חולצה לבנה, וזוג פאות הסתלסלו וירדו לו משני צידי פניו, וכיפה שחורה וגדולה כיסתה את ראשו.
לא ידעתי בדיוק מי האיש הזה, אך פתאום שמעתי צווחת צער נוראה, של המון עופות. צמרמורת קרה טלטלה את גבי. אני הלכתי פתאום היו טיפות דם בכל מקום. קולות נפחדים קראו אלי מן החשכה, מעבר לפינה, מלבי, מנפשי.
לא ידעתי את נפשי. כפות ידי רעדו, והזיעו. רציתי לצעוק ''אבא מה אתה עושה'' אך המילים נעלמו ממני, ופי יבש לחלוטין. השוחט נטל סכין, ומלק את צוואר היונים במהירות הבזק, הוא הושיט לאבא את היונים, ועשה זאת כמעט בתנועה חגיגית. הרגשתי שהטקס נמשך. הטקס המוזר, הצורם, והכואב ביותר בחיים, שגיליתי בגיל שבע ותשעה חודשים.
צעקת העופות המלאה בצער, המשיכה לגדול בתוכי. היא הדהדה בין כותלי ראשי, בתוך גולגלתי. מוות. מוות כל זה היה.
מוות ורצח. מישהו נרצח. מישהו נקטל, ומי זה היה, האם אני? האם לשוני שהתייבשה פתאום? האם נפשי שאורה כהה? איני יודע. המום נשרכתי אחרי רגליו של אבא, אחרי מכנסיו. בכבדות של אבן, ישבתי במושב בתא הנהג ליד אבא. שתי היונים המתות, היו מוטלות כמו אבנים לידי. המייתן נעלמה. רציתי להושיט את כף ידי אליהן, אך היא היתה כמשותקת.
אבא התניע את מנוע הבריסקה, בסיבוב המפתח במכונית. הוא לחץ על הדוושות, ושתק. פתאום נעלמו המילים ביני ובין אבא. הוא נהג ברחוב הראשי של עכו, רחוב בן עמי, נוסע אל שיכון שלוש. שם הוא רצה להניח את היונים בבית סבתא, כדי שאמא אחר כך תקח אותן משם להכין לנו מטעמים. ליד מפעל שטראוס, מישהו סימן לאבא לעצור את המכונית.
הוא התקרב אל החלון של אבא. ''רישיונות בבקשה'' אמר. אבא הושיט לאיש את המסמכים, ואני התבוננתי באיש, ראיתי את כובע השוטר הגדול שלו. ''זה יוקלי, השוטר'' לחש אבא.
התבוננתי המום, עיני הגדולות החומות שהיו פעורות בחן אל העולם, גדלו עוד יותר. ''מה רוצה יוקלי מאתנו?" השתוממתי.
''עברת עברת תנועה'' אמר יוקלי, ''לא אותתה כשפנית'' אמר. הוא הוציא גיליון נייר ועט והחל כותב בקדחתנות.
אחר כך הושיט לאבא, גיליון הנייר הגדול שהתנפנף ברוח.
פניו של אבא נעשו סמוקות, אבא התבונן בגיליון, וקרא בדממה את הכתוב, ואני ראיתי למעלה את הכותרת. ''דו''ח תנועה''
''קבלתי רפורט'', אמר אבא כמעט בלחישה, ואחר כך הוסיף, אל תספר לאמא.
אני שתקתי, ושום שריד של תנועה לא בקע ממני.
נסענו את שאר הדרך עד שיכון שלוש בדממה. אבא ירד והביא את היונים לסבתא. אני הלכתי חסר מנוחה, מקצה אחד של החדר אל הקצה השני. ממתין ולא יודע למה.
מקץ שעה הגיעה אמא. היא חזרה ממשמרת בוקר, בעבודתה בבית החולים לחולי נפש במבצר הגבורה שבעכו העתיקה. עוד לפני שאמא הביטה בי, הבנתי שאמא כבר יודעת שמשהו קרה.
לא יכולתי להבין, איך אמא יודעת. איך אמא מרגישה וחשה דברים. עיניה היו כהות כשהביטה בי. הן היו כמו מגנט של שאלות ואבא אמר, וביקש ממני לא לספר. לא לספר את הסוד הטמון ושמור ביני ובינו. את הסוד שאמא הרגישה, כמו עצם זר, את נוכחותו.
''גדי, מה קרה? ספר לי" שאלה.
אני השפלתי את עיני. ידעתי שאיני יכול לעמוד בפני אמא. כל דבר ואפילו הקטן ביותר, הייתי מספר לה. אמא עמדה לידי, שדיה עולות ויורדות, גופה מתוח לפני כמו בטקס חגיגי. הטקס שעכשיו השלים את נוכחותו בקרבנו. הטקס שהחל בבוקר עם אבא.
''גדי, מה קרה?" חזרה אמא ותבעה לדעת. היא הניפה את כפות ידיה באוויר, ותנועתן כמו חתכה, ותנועתן כמו קטלה, ואני לא ידעתי את מה. אך לא יכולתי יותר לעמוד בפני אמא. דמעות גדולות עלו בעיני, הן היו כמו כדורי בדולח, שאמא חזתה בהן, וראתה נסתרות.
''מה אבא אמר לך לא לספר לי?'' תבעה לדעת.
אני המשכתי לשתוק, אך שפתי רטטו ורעדו. לא ידעתי את נפשי, הייתי מבוהל. כפות ידי התנועעו, מבקשות את חסדיה ורחמיה של אמא. אך אמא כמו החזיקה את סכין השחיטה בידיה. היא חזרה ונעצה מבט חודר ובוחן בעיני.
''מה אבא אמר לא לספר?" חזרה והדגישה.
אני השפלתי את עיני, ופרצתי בבכי. ''אבא קיבל רפורט'' אמרתי כמעט בלחישה.
''רפורט'' אמרה. ''אני אראה לו מה זה'' פלטה בכעס.
שפת גופה השתנתה פתאום. היא הניחה את שני אגרופיה על מותניה, והזדקפה. הרימה בחן ובגאווה את ראשה. שערה המתולתל הכהה והיפה, ירד וגלש על כתפיה.
קולה עלה והתגבר והתחזק. ''אני אראה לו, איך הוא מעיז להסתיר ממני דברים'' חזרה והדגישה.
היא עברה בחגיגיות, אל החדר הסמוך, ואני ידעתי שמשהו נשבר, שמשהו נקטל ונשחט, עכשיו, שסכין עברה על צוואר, וראיתי את טיפות הדם מבצבצות, והטיפות כמו דברו, הן האשימו אותי, ואבא לא יסלח לי עוד.
