כשנולד בלידה רגילה, האחות השמנמנה באה והניחה אותו בעדינות בין זרועותיה של אמו, עטוף בשמיכה תכלכלה והוא צורח.

אמו הביטה בו ברכות בעיניים בורקות.

"תינוק שלי," לחשה, "עידו המקסים והמושלם שלי," והצמידה אותו אל חזה ושדיה, שבאותו רגע התמלאו לא רק באושר גדול, אלא גם בחלב חם, מתוק ושופע. "עידו." קבעה והבעה מהורהרת על פניה.

פדחתו הייתה קרחת למעט תלתל שחור מעל המצח, באמצעו.

עיניו שנפקחו לרגע קט היו בגוון לא ברור.

העולם היה שייך להם.

בחוץ צייצו ציפורים של אביב חדש שזה עתה הפציע.

אחר כך, חזרה האחות השמנמנה ובקשה לקחת את עידו לבדיקות.

אמו הושיטה אותו רק לאחר שסיים לינוק.

היא כבר התגעגעה אליו.
*

בבית המתינו לעידו שני אחיו הגדולים, בני ויורם.

כשהגיעה המונית ועצרה בפתח הבית, ראשון הגיח אביהם כשהוא מחזיק את דלתה למען אמם שאט הציץ ראשה. הם ראו לראשונה את עידו בזרועותיה המהדקות. על פניה היה מרוח חיוך גדול.

בני ויורם אצו לעברה ודרשו לראות את אחיהם החדש לאלתר.

"לאט, לאט," הזהירה אותם אמם ברכות, "הוא עוד כזה פצפון, אל תמעכו אותו, החזיקו בו בעדינות."

אביו נטל את עידו המנומנם בידיו הגדולות והבטוחות והניחו בזהירות על ידיו המושטות של יורם הבכור כמו היה זכוכית משובחת ושבירה.

"שים לב," התרה בו אביו בחיוך ועיניו מלאו גאווה בהביטו בשלושת בניו.

"איזה חמוד, יש לו עיניים כחולות," ציין יורם ופניו זרחו אל אמו. הוא הטה אותו אל אחיו, "תראה הוא בדיוק פקח אותן," פלט באושר.

אף אחד לא זיהה מהו גוון עיניו של עידו, אך כל המשפחה חייכה ובצעדים קלילים פסעו לעבר ביתם.

*

החיים בבית חזרו להיות כקודם, כשאוזני כולם התרגלו לבכי צרחני בלילות, להרתחת בקבוקים בפרקי זמן קבועים, להחלפת חיתולים תכופה ולאהבה כה גדולה, שמילאה את לבבות בני המשפחה, עד קצה גבול הקיבולת.

עידו היה תינוק חייכן ושמנמן. היה לו מין צחוק מתגלגל, שגרם לכולם להצטרף אליו.

אחיו לימדו אותו להרכיב תצרפים ואהבו לזרוק אליו את הכדור הלבן הרך, שהיה תופס בשתי ידיו הקטנות והזריזות, זורק אותו אליהם בחזרה.

החודשים עברו על כולם בניחותא ועידו גדל. קבוצת השיער הבודדה הפכה לשפעת תלתלים שחורים ובוהקים ועיניו היו כחולות בדיוק כפי שאחיו הבכור ניבא.

הוריו לקחו את עידו לבדיקת התפתחות, שלאחריה חזרו במצב רוח מרומם. "עידו נהדר, ביצע כל מה שהאחות בקשה ממנו, ילד חכם יש לנו," ציינה אמו באושר וכולם הנהנו לאות הסכמה.

חייהם נכנסו לשגרה מבורכת.

ימים ספורים לאחר מכן מכשיר הטלפון הצטלצל בביתם. אמו שהייתה עסוקה בלישת בצק, ניגבה ידיה המקומחות וניגשה לענות. היא הקשיבה, הנהנה בראשה ואמרה, "אין בעיה, נגיע, תודה דוקטור," והמשיכה בעיסוקה, מוחה את מצחה שהפך לבן.

למחרת הוריו נסעו למרפאה. הם ישבו על ספסל ההמתנה ואמו הקפיצה את עידו על ברכיה. הוא גרגר באושר.

חלפו רגעים ספורים והאחות סימנה להם להיכנס אל הרופא. ד"ר חיים מושכל, אותיות שמו המוזהבות על זכוכית שקופה במתקן מיוחד על שולחנו, זהרו.

"ומה שלום הילדון החמוד הזה?" חייך הרופא אל עידו וליטף תלתליו.

"הוא מקסים, תודה דוקטור מושכל, אף אחד מילדיי לא היה נוח כעידו," וחתמה דבריה בנשיקה על קדקודו.

הרופא התיישב בכיסאו המסתובב, עלעל במספר דפים מודפסים בצפיפות על שולחנו, המהם משהו והחל בדיבורו.

"לעידו יש שיתוק מוחין," הסביר הרופא בעדינות בעודו מתקין את משקפיו על אפו הגבנוני והבוהק.

*

דממה. אפשר היה לשמוע את המאוורר החשמלי המיושן מאוושש בחלל החדר החמים, מזיז כנפיו של זבוב מת על הקיר. הם לא קלטו את דבריו. מסך שחור ירד על עיניהם. הרופא הביט בהם וסימן לאחות שעמדה בצד להביא שתיה. הם אף לא הבחינו בה. ידם הושטה לעבר כוס המים שצצה מולם על השולחן ולגמו ממנה בבהילות. הם הביטו ברופא שנראה כמתנצל ואחר כך אחד בשני ורק אז האסימון נפל באיטיות, חודר את המסך העבה בצלצול מחריש אוזניים. התמונה החלה להתבהר.

לעידו יש שיתוק מוחין!!

ראשם חש כאילו נחת עליו גזע עץ שנכרת באבחת קרדום. אמו החלה לבכות בדממה, כתפיה מרעידות. בעלה הניח עליה את זרועו להרגיעה, אך גם הוא היה המום וחיוור.

כשהמילים חדרו את מוחם שהפך נוזל עכור, הם עדיין לא הבינו איך תינוק שכל כך מתפתח יפה, חולה במחלה הזו.

"אבל דוקטור, איך זה יכול להיות, הוא מבין כשמדברים אליו, הוא מגיב, ערני, אוכל טוב וישן שבע שעות בלילה," הקשתה האם שנראתה כאילו הזדקנה ברגע אחד.

"זה בדיוק העניין," ענה הרופא וכאב רב ניכר בעיניו החומות, "עדיין מוקדם לדעת אם מוחו נפגע מבחינה שכלית, או רק גופו," ניסה להסביר בשקט ובסבלנות.

"אבל גם גופו נראה בסדר," התעקשו ההורים המומים, מנסים להתגונן מפני אסון קרב.

"עדיין מקדם לדעת," הרגיעם הרופא, "רק בגיל שנה נוכל לקבוע את קצב התפתחות הגפיים והגוף כולו." הוא זע על כסאו באי נוחות.

ההורים הזדקפו בכיסאותיהם מנסים במאמץ רב להתעשת מהמידע הקשה שניחת עליהם.

לא היה יותר מה לומר, הם הודו לרופא וקמו לצאת. הרופא ליווה אותם לאורך המסדרון ונפרד מהם.

ביושבם במונית, גמלה החלטה בליבם שהמחלה לא תשבש להם ולמשפחתם וודאי שלעידו, כהוא זה, את חייהם.

כשהגיעו לביתם, שני בניהם הגדולים שיחקו ב"מונופול", המשחק האהוב על המשפחה.

"ילדים, בואו ושבו אתנו רגע, אנחנו רוצים לספר לכם משהו," בקשו ההורים המותשים. הם הסבירו כמיטב יכולתם את המחלה של עידו שגרמה למהפך בחייהם.

יורם שהיה בכתה ה' הבין בדרכו השקטה והנבונה, לא שאל שאלות והחליט שילמד רפואה כדי לעזור לילדים אחרים שחולים במחלה הזו.

בני בן ה - 5 לא הבין דיו את ההסבר של הוריו. כשראה שעידו צוחק ומשחק, שמח.

הימי הבאים התנהלו על מי מנוחות ורק מדי פעם הוריהם הניחו למחשבות המעיקות על הבדיקה הצפויה, לחדור את השריון שבנו.

כשמלאו לעידו שנה, לקחוהו הוריו לבדיקה.

הם מצאו עצמם שוב במשרדו המוכר עד אימה של הרופא, שבעדינות רבה הסביר להם שעידו אכן בריא שכלית, אך שיתוק המוחין גרם לכך שרגליו תהיינה כפופות. "כמו כן קומתו לא תעבור גובה של ילד בן 10," פרש להם ברוך, "ודיבורו יהיה מעט מגומגם." המשיך בדבריו המתנצלים.

ההורים שציפו לגרוע מכל, נשמו לרווחה.

"ילדכם פיקח ומנת המשכל שלו גבוהה מהתקן, הוא יצליח בכל אשר יעשה," חייך הרופא והם הניחו לעצמם בפעם הראשונה זה זמן רב, לחייך אליו בחזרה.

על פי המלצתו, עידו קיבל טיפולים המיועדים לילדים עם שיתוק מוחין.

*

הוריו של עידו התעקשו שילמד במסגרת החינוך הרגיל. הוא השתלב בגן ככל הילדים האחרים.

השנים עברו וכתה א' היה המקום הבא אליו הלך עידו. הוריו קבלו מהרשויות תשובות שליליות שוב ושוב ורק לאחר מאמצים רבים והשתדלויות, הגיעה תשובה חיובית והם רשמו אותו לבית הספר בשכונה שלהם, היכן שלמדו אחיו הגדולים.

היום המיוחל הגיע.

על כיסא בחדרו המסודר, נחו מדי בית הספר החדשים. ילקוט בית ספר כחול ובו כיסים ורוכסנים לרוב שימש אכסניה חדשה לקלמר ולעפרונות, הצבעים וכמובן המחק.

עידו התקשה להירדם בלילה. הוא חשב על יום המחרת, איזה ילדים יפגוש ואיך הם יקבלו אותו. מקום חדש קצת הפחיד אותו.

אור בוקר ראשון ועידו כבר היה ער, נרגש מאד ותזזיתי ובקושי בלע את ארוחת הבקר. הוא התלבש במהירות.

אמו עזרה לו לכתף את הילקוט על כתפיו הקטנות והרועדות מציפייה, אחזה בידו ושניהם יצאו לדרך.

עידו דידה על רגליו הכפופות לצד אמו נרגש ושמח.

כשהגיעו לשער בית הספר, נפרדו בחיבוק ובנשיקה.

המורה עמדה בפתח הכיתה וחיכתה. כל תלמיד קבל עפרון והתיישב על כסאו.

כשהמולת הילדים שככה, אמרה המורה:

"בוקר טוב ילדים, ברוכים הבאים לכתה א', אני המורה שלכם ושמי שרה," וחייכה אליהם במאור פנים. "בשולחן הראשון בטור הימני," המשיכה והצביעה בידה, "יושב עידו. לעידו יש שיתוק מוחין, אני מבקשת שתשתפו אותו בכל המשחקים ואני בטוחה שתהיו חברים טובים. אולי יהיה לו קצת קשה לעשות כל מה שאתם עושים, אז מה?" הוסיפה לחייך בנעימות, "לכל אחד קשה לעשות משהו שלחבר שלו קל יותר, נכון?" סיימה את ההסבר ופניה העגולים והנעימים נהרו.

הילדים הנהנו בראשם שהם מבינים והשיעור החל.

עידו התרגל לאטו לחבריו לכיתה והם אהבו אותו, במיוחד את צחוקו המתגלגל והמדבק. הם עזרו לו לשאת את ילקוט בית הספר הכבד, כי הבינו שקשה לו. הוא היה התלמיד הטוב ביותר בכיתה ועזר למי שהתקשה בהכנת והבנת השיעורים.

הוא שמח שחבריו מלווים אותו לביתו לאחר סיום הלימודים.

מגבלתו היחידה הייתה שלא השתתף בשיעורי ההתעמלות. היה לו קשה לרוץ ולקפוץ למרחק, או להתגלגל על המזרן, כי תמיד נפל על צידו. הרגליים של עידו היו כפופות פנימה. רגלו האחת הייתה קצרה יותר מחברתה וכשהלך, צלע.

הוא נעל נעליים מיוחדות, קצת שונות מנעלי ההתעמלות של חבריו, אך דומות מאד.

כשהלכו בחבורה השתדל להגביר את קצבו. לפעמים זה צלח בידו.

הילדים הבוגרים בבית הספר לגלגו עליו. הם לא הכירו אותו. הם רק ראו את צליעתו ורגליו הכפופות.

עידו נעלב וכשהיה לבדו בכה, אבל מיד היה מתעשת וממשיך לשחק עם חבריו. הם הכירוהו כה טוב, שלא היה להם כלל אכפת ממראהו. הם פשוט אהבו אותו.

הוא חלם להיות כמו אחיו הגדול יורם, שהיה טנקיסט.

*

הגיע יום הולדתו ה - 13, בר המצווה, 28.1.2000.

עידו התלבש במיטב בגדיו. על ראשו הגאה ושחור התלתלים הניח כיפה לבנה שזהרה ברקמתה הכסופה, חליפתו הכחולה וחולצתו הצחורה צעקו למרחוק, ראו, חתן בר מצוה אנוכי. הוא הלך עם הוריו ואחיו לבית הכנסת ועלה לתורה כשהוא מזמר את דרשתו.

כשעידו אמר, "אני מודה לאלוהים על שנתן לי משפחה כמו שלי, חברים כמו שלי ולי, את עצמי", כל הנוכחים מחו דמעה.

*

גם בתיכון ספג קריאות בוז ולעג, אך לא שת לבו לכך. הוא התרגל לעובדה שאנשים הבריאים בגופם אינם יודעים כיצד להגיב בראותם אדם חריג. רק פעם אחת כשהיו בהפסקה וישבו על הדשא, התפרץ עידו ואמר:

"אני בן אדם בדיוק כמוכם, אני לא יכול לרוץ או ללכת מהר כמוכם, אבל את יתר הדברים אני עושה טוב ואפילו יותר טוב מכם."

אחרי זה, לא צחקו עליו יותר. הם הניחו לו לנפשו.

*

חבריו של עידו קבלו צווי גיוס.

עידו לא קבל דבר.

הוא ציפה לכך בכל נימי נפשו ומאודו ומדי יום כשחזר הביתה, היה מקפץ ומדלג ברגליו הפגומות אל עבר תיבת הדואר, כדי לבדוק אולי הצו כבר שם. כל פעם התאכזב מחדש.

הוריו הרגישו שמשהו לא כשורה עם בנם.

בוקר אחד ניגשה אליו אמו, חיבקה את כתפיו ושאלה אותו ברוך, "עידו, פניך נפולות, האם קרה משהו?" והסתכלה בו בדאגה.

"לא, אימא, הכול בסדר, סתם, אני קצת עייף, את יודעת, כל המבחנים עכשיו," ענה לה, השתחרר בעדינות מאחיזתה ויצא מהבית סוגר את הדלת מאחוריו בשקט.

באחת ההפסקות הוא התקשר ללשכת הגיוס כדי לברר מדוע לא קיבל עדיין צו גיוס. הוא שוחח עם חייל שאמר לו שאינו יודע דבר והציע שיגיע אליהם כדי לברר.

"האם אוכל להיכנס?" עידו התפעם מהמחשבה שיותר לו לשהות במתחם צבאי. "אסדר לך אישור מיוחד," ענה החייל.

עידו הודה לבן שיחו והחליט שלמחרת מיד לאחר סיום הלמודים, ייסע ללשכת הגיוס.

בבוקר המחרת הודיע לאמו שלא תדאג, "אלך עם חברים לספריה לאחר הלימודים ואחזור מאוחר," הסביר כדי להניח את דעתה.

*

הוא היה חסר סבלנות.

כשהסתיימו הלימודים, הוא מיהר לעזוב את שטח בית הספר וצלע במהירות לעבר תחנת האוטובוס.

הוא התקשה לטפס במדרגות האוטובוס הגבוהות. לאחר שהצליח במשימה זו התיישב מתנשף במושב מאחורי הנהג ובקש שיודיע לו היכן עליו לרדת.

לאחר נסיעה קצרה הנהג החל להאט וכדי להקל על עידו את הירידה, עצר קרוב מאד לשפת המדרכה. עידו הודה לו והביט סביבו. לא היה לו מושג לאן לפנות. לאחר זמן מה ראה את שער הברזל הירוק ולידו ניצבים 2 חיילים.

"הם נראים כבני גילי," חלפה מחשבה במוחו.

הוא נגש אליהם והזדהה, "שלום, שמי עידו יהלומי."

אחד החיילים פתח את השער, הורה בידו לכוון הבניין הרבוע ועידו החל מדדה לעברו. היו שם עשרות מדרגות אבן, חלקן שבורות. בקושי רב טיפס עליהן מתנשף והדף את דלת העץ הכבדה.

התאורה הייתה אפלולית. שתי חיילות ישבו מאחורי שולחן ועליו ערמות של ניירות.

הוא קרב לאטו והחליט לפנות אל החיילת עם זנב סוס ארוך ובהיר, שמצאה חן בעיניו.

"שלום, שמי עידו יהלומי וטרם קבלתי צו גיוס, למי עלי לפנות?" אמר והרגיש את לבו הולם בחוזקה כנגד צלעותיו.

החיילת הרימה את ראשה וזנב הסוס קיפץ לו מצד לצד, משיב רוח נעימה ומבושמת על פניו.

מגדל הניירות האדיר הסתיר אותו.

"סליחה, מה אמרת? מי זה?" שאלה כשהיא תרה אחר הדובר.

"אני רוצה להתגייס לצבא, כל חבריי קבלו צו גיוס ואני עדיין לא, אולי את יכולה להסביר לי מדוע," שאל בשקט, נשימותיו סדורות כעת.

החיילת הסיטה את פיזת הניירות שאיים להתמוטט ולהתפזר על הרצפה המאובקת וראתה את עידו עומד מתוח וזקוף, כאלו ניסה להוסיף כמה סנטימטרים לגובהו.

"אני לא יכולה לעזור לך, אבל אם תכנס לשם," והצביעה בידה לכוון דלת זכוכית שהייתה סגורה, "זה המשרד של מפקד הלשכה, הוא יעזור לך," ענתה ולא הסתירה את חיוכה.

"יש לה חיוך יפה," ציין לעצמו.

עידו צלע בנחישות לעבר הדלת ומבטי החיילות ליווהו, נקש עליה קלות באצבע צרדה וכשלא נענה, פתח אותה באיטיות והציץ פנימה.

מאחורי שולחן עץ גדול שידע ימים מפוארים יותר, ישב אדם חסר גיל לבוש מדים, מעשן ומשוחח בטלפון.

הוא נופף לעידו שייכנס ובידו השנייה סימן שמיד יתפנה אליו.

עידו התיישב על כיסא שראה ימים טובים יותר והביט סביבו.

הקירות המסוידים לבן צהבהב, היו מכוסים בתמונות הרמטכ"לים והנשיאים של מדינת ישראל.

האדם סיים את שיחתו, הניח את שפופרת הטלפון על כנה והושיט יד לעידו.

עידו קם לעברו ושניהם לחצו ידיים. נשימתו כמעט נעתקה מריאותיו, הוא חש כאילו סחטו את ידו במכבש ענק.

"ומה אני יכול לעשות למענך בחור צעיר?" רעם קולו של האיש שהיה קטן קומה, כמעט בגובהו של עידו.

עידו, שלא היה מוכן לכך שמדמות כה קטנה ייצא צליל כה חזק, הופתע מאד, כמעט נרתע לאחור ופער את פיו, אך הצליח להתעשת וענה:

"שמי עידו יהלומי ואני רוצה להתגייס לצה"ל, כל חבריי קבלו צו גיוס ואני עדיין לא. אני חושב שהסיבה שלא קבלתי צו היא כי נולדתי עם שיתוק מוחין. אני יכול לתרום לצבא בדרך שונה. הציונים שלי בבגרות מעולים, ממוצע של 9.7. אני יודע שמבחינה גופנית לא אוכל להיות חייל קרבי, אבל אולי בתחום אחר שאתם תחליטו עליו, אוכל לתרום." עידו שאף שאיפה ארוכה ושורקנית.

חולצתו דבקה לגבו המיוזע. זיעה של התרגשות, זיעה של מאמץ מהעלייה במדרגות, זיעה בשל המעשה שהוא עושה. להתגייס לצבא כמו כל נער רגיל!!

גם רגליו, שם לב עכשיו, רעדו מהמאמץ הגופני והנפשי.

"חזור הביתה בחורצי'ק," רעם שוב הקול הלא שגרתי הזה, "ואני אבדוק מה ניתן לעשות," הוא חייך חיוך שחשף שיניים לבנות וחזקות.

עידו הודה לו ושב לביתו תשוש ומרוקן אך גאה בעצמו.

"עשיתי זאת," הרהר בסיפוק.

*

השבועות חלפו ביעף אך לא עבור עידו שבדק מדי יום את תכולת תיבת הדואר. עדיין כלום.

אחר צהריים אחד שטוף שמש, הצטלצל פעמון הדלת.

"רגע, אני בא," קרא וקיפץ בדילוגים מקרטעים לעבר הדלת.

"מי זה?" שאל. גובהו לא היה בו די כדי להביט בעינית.

"דואר רשום," שמע את התשובה הלקונית.

עידו פתח את הדלת ונשימתו נעתקה.

שליח הדואר שהיה גבוה פי שניים מעידו הושיט מעטפה חומה.

"רק תחתום כאן, והיא שלך," חייך אליו בחביבות.

עידו לקח את המעטפה בזריזות, חתם ביד יציבה, הודה לשליח ולפני שסגר את הדלת, ידיו כבר רעדו. הוא פתח את המעטפה.

הוא חשב שיתעלף.

האותיות ריצדו מול עיניו.

לבו הלם בחזהו כאילו עמד לצאת מגרונו.

בידיים דביקות אחז בדף המקופל והתיישב לאטו על הספה.

דמו הלם באוזניו.

הוא פתחה במהירות.

"צו גיוס" צעקו אליו המלים.

עידו נסה להירגע, מזג לעצמו כוס מים ועוד אחת ורק אז תודעתו הגיבה, כאילו ברק חד ומהיר פגע במוחו.

"קבלתי צו גיוס. רוצים אותי, לוקחים אותי, מגייסים אותי לצבא. החלום שלי מתגשם," החל צועק ושר בעת ובעונה אחת, וקיפץ ברגליו הכפופות ברחבי הסלון.

הוא אץ לטלפן לאור חברו הטוב ביותר.

השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים ביום שרבי. חבריו ששמעו את החדשות, זרמו אל ביתו כשהם טופחים על שכמו ומברכים אותו בקולות צהלה.

*

אמו חזרה מעבודתה ונבהלה.

בביתה ומחוצה לו עמדו חבריו הרבים שצעקו ודיברו בעת ובעונה אחת. היא לא הבינה. היא חשבה שקרה משהו לעידו.

היא מיהרה להיכנס ולהפתעתה הגמורה ראתה אותו יושב על כיסא שהונף אל על בידי כולם. בידו אחז דבר מה.

"מה אתם עושים, השתגעתם? תורידו אותו מיד, הוא ייפול וישבור את גבו," צעקה אך קולה נבלע ברעש הגדול.

רק אז הבחין עידו באמו המבוהלת.

הוא ביקש מחבריו שיורידו אותו ארצה ורץ אליה צולע, עם צו הגיוס ביד.

"אימא, תראי, גם אני מתגייס, קבלתי צו גיוס," ונופף את הצו מול עיניה.

אלמלא חבריו הייתה קורסת לרצפה.

"על מה אתה מדבר, מה זה?" שאלה מבולבלת ונאחזה באחד הכיסאות.

כשחבריו השתתקו, עידו סיפר לה.

"למה שמרת זאת בסוד כל התקופה הזו ולא סיפרת לנו?" הוכיחה אותו באהבה וחיבקה אותו בחזקה.

"לא רציתי שגם אתם תתאכזבו אם לא יגייסו אותי אז המתנתי, רציתי להפתיע אתכם," ענה עידו ודמעות בעיניו.

*

עידו החל את שירותו הצבאי בחיל המודיעין. שלוש השפות עברית, אנגלית וערבית היו בעזרו.

הוא אהב את משימותיו בצבא, הוא אהב עוד יותר את המדים שהתאימו למידותיו.

עידו היה המאושר באדם. הוא כבר לא קינא בחבריו, גם הוא סופסוף חייל התורם למדינה, לצבא.

כל בוקר הגיע רכב והסיע אותו וחיילים נוספים לתחנת הרכבת הקרובה.

באחת הפעמים הרכב עצר רחוק מדי משפת המדרכה.

כולם ירדו והחלו לרוץ.

חוץ מעידו.

כשעידו הגיע למדרכה הרים רגלו אך לא צלח בידו.

הרים רגל שנייה, זו הקצרה יותר וכמעט מעד.

הוא נשאר לעמוד על הכביש ליד המדרכה הגבוהה מדי ועל פניו הבעת תהיה.

דמעות של חוסר אונים החלו נקוות בפאות עיניו.

לפתע שמע, "הי חייל, תן יד, מה שלומך אחי?"

כשעידו הרים את מבטו, ראה מבעד לדוק דמעותיו קצין במדי טייס, מושיט אליו ידו.

עידו נאחז בה.

*

עידו השתחרר מהצבא בהצטיינות.

הניסיון והאחריות שצבר בצבא, היטיבו עמו.

הוא התקבל למשרה מעניינת בחברת מחשבים גדולה שחיפשה אדם עם כישוריו ואופי העבודה דמה לעבודתו בצבא.

*

עידו לא וויתר ולא איפשר לשיתוק המוחין להותירו בשולי החיים.


* שרה אהרונוביץ קרפנוס-משוררת, סופרת, ציירת, ופרפורמנסטית ( המופע "חשופות" בהשתתפותה ובהשתתפות שושנה ויג חיה בנצל)