ומהשנייה שאמא שלה נכנסה הביתה כמו רוח או כמו שהיא נכנסת הביתה מאז שאבא שלה הפסיק לאהוב אותה והלך לגור בבית אחר והדגיש שוב ושוב אפילו במכתב שכתב לה עם שתי מחיקות שממנה זאת אומרת מהילדה שלו הוא לא נפרד ורק מהאמא שלה שהגיעה לו עד כאן שזה אומר שיחות טלפון באמצע הלילה ודיבורים רעים בסלון- אז מאותו רגע שאמא שלה חזרה מהעבודה נטע ניסתה להגיד לה שהיא רוצה- אבל אמא אמרה עוד רגע, אמרה שהיא צריכה לצאת, שבערב תדבר אתה כמו בן אדם, שעכשיו הראש שלה מתפוצץ ואם לא תצא תכף ומייד לא תספיק להגיע לשיעור. היא צעקה על סבתא של נטע שהשאירה את הנעליים שלה במסדרון ואחר כך סגרה את הדלת של המקלחת, עמדה מול המראה וסידרה לעצמה את השערות עם סרט צבעוני שלפחות, כמו שהיא אומרת לבת שלה, משהו עליז אחד יהיה בפרצוף הזה שנדבק לה פתאום באמצע החיים. נטע חיכתה לה שתצא החוצה אפילו שידעה שהיא תגיד לה תעשי לי טובה, שפירושו לא. סבתא של נטע יושבת בסלון ומסתכלת כל היום דרך החלון למטה. אבא רק הלך מהבית וסבתא עברה לגור אתן. היא מסתובבת בבית וקצת אוכלת וקצת מדברת ולפעמים מתעוררת בלילות וצועקת צעקות חדות שמעירות את נטע. אמרתי ל! לא אמרתי ל? או מה את רוצה ממני? מה את רוצה? שאלו צעקות חלשות יותר. ואמא שלה אומרת שהיא תתרגל כי ככה זה אצל סבתא ועכשיו בגלל שאין לה כסף לבית אבות וכל עוד סבתא יכולה לשרת את עצמה שפירושו לנגב לעצמה את התחת אז עדיף שהיא תהיה אתן. אמא הסבירה לנטע שזאת עזרה כלכלית כי דוד שלה נתן ודודה שלה אֵתי צריכים לתת כל חודש כסף לאמא שלה על חשבון החלק שלהם באחזקה השוטפת של סבתא. ואפילו שכל פעם אתי עושה להם עניינים ואומרת שהיא מה זה לחוצה, אמא לא מתרגשת ומזכירה לה שכולם יודעים שהמשכורות שהיא ובעלה מכניסים כל חודש לוקחות בכיס הקטן את כולם. אז סבתא של נטע יושבת בשקט וכאילו מחכה שמישהו כמו נטע יבוא ויגיד לה סבתא מה העניינים מה שלומך איך את מרגישה וכל זה. אבל לנטע לא ממש מתחשק לדבר אתה. אולי היא חושבת שברגע שתבוא אליה, תחזור סבתא ותפתח את הפה ותמשיך לספר לה כל מיני דברים על החיים שהיו לה פעם כשאמא שלה ואֵתי ונתן, שהם האחים של אמא שלה, היו ילדים ומה קרה לה כשהיא עלתה לארץ ונעלה גרביים עם סנדלים, סיפורים שמילאו לנטע את עבודת ה"שורשים" שהגיעה לשבעים עמודים. היא נכנסת לחדר שלה, שעכשיו הוא גם החדר של סבתא שלה, ושמה את הדיסק של עידן רייכל שדנה, החברה הכי טובה שלה, צרבה לה. והיא לוחצת על שיר מספר חמש, ממעמקים, מי יאהבך עוד מכל אוהביך. אפילו שהוא שר בקול רם נטע שומעת את הדלת של המקלחת נפתחת. היא עוצרת את הנשימה ומחכה בלי לזוז כי אולי גם הדלת של החדר שלה תיפתח. אולי אמא שלה תעמוד שם ותגיד לה נטע אני מבינה שאת צריכה להיות כמו כולם ואפילו שזה עולה מאה שקל אני מרשה לך. קחי חמודה הארנק שלי על השולחן במטבח. אבל אמא רק צועקת לה לא לשכוח לתת לסבתא את התרופה בדיוק בשעה חמש ולהעיר אותה כי אם היא תישן יותר מדי אחרי הצהרים אז היא לא תירדם להם כל הלילה. נטע יוצאת ואומרת לה "אמא אני צריכה-" אבל אמא שלה עונה "מה אמרתי לך?! לא אמרתי לך לא עכשיו?!"

* רחל היימן  סופרת ומרצה לתיאטרון. ספריה - "לגופה של אהבה" ו"אין נסיכים בנתניה" ראו אור בהוצאת "ספריית פועלים" ו"הקיבוץ המאוחד".

מלמדת תאטרון וספרות בתיכון האזורי בגבעת ברנר, מדריכה ארצית להוראת תאטרון מטעם משרד החינוך.