על אורבניות יצירתית עם נחום כהן /בלפור מור

קבענו להיפגש בשבע בערב בבית קפה בשדרות נורדאו פינת דיזנגוף. העירוניות התל אביבית שמסבירה את עצמה בדרך כלל לא הסבירה לי פניה באותו ערב, ולא המחישה לי את היותה הצלחה אורבנית נדירה. הנגישות בתנועה העירונית, ההכרחית לקיום מפגש בינינו נחסמה קשות בחוסר יכולתי לאתר מקום חניה לרכבי. לאחר חצי שעה של חיפוש חניה התייאשתי, התנצלתי וביקשתי לדחות את הפגישה. נפגשנו כעבור כמה ימים בשעות בוקר אביבי ברחוב בזל. הפעם חניתי בחניון מוסדר בתשלום. "תראה את המתחם הזה ותבין מה זאת עיר" מנסה להסביר לי נחום כהן. "בתי קפה, רחובות קטנים, שכונות עם גינה, חנויות למסחר. הכל כאן קרוב, לא צריך מכונית. אלה גינות שסר פטריק גדס תכנן. הכל כאן נועד לשרת, לספק צרכי אדם ולאפשר מפגש אנושי. רק כך אפשר לייצר תרבות" ממחיש לי נחום את תפישת עולמו כמתכנן ערים. פגשתיו לראשונה בסלון של חגית בת-אליעזר בדיזנגוף סנטר באירוע "שיחות בסלון". הצגנו את עצמנו והכרנו זה את זה. הוא הרשים אותי בנוכחותו וברוחב עיסוקיו וידיעותיו. כשראובן שבת העורך והבעלים של הפורטל "בכיוון הרוח" העלה בפני את  ההצעה לראיין אותו שמחתי על ההזדמנות להיפגש, לשוחח ולהכירו מקרוב.

לקראת המפגש קראתי עליו בויקיפדיה. להלן הציטוט:

"'נחום כהן נולד בסופיה, בירת בולגריה, ועלה לישראל בגיל 10 עם הקמת המדינה. בתחילה התגורר עם הוריו ביפו, ואחר כך עבר לצפון תל אביב. נחום כהן והוריו עם משפחותיהם, כמו רוב יהודי בולגריה, שרדו את השואה. שמו היהודי הוסתר על ידי אביו והוא נקרא אדי.

כהן למד הנדסה ואדריכלות בטכניון, וכן באוקספורד ובלונדון, וציור במכון אבני, עם השתלמות בהדפס בלונדון.

תערוכת היחיד הראשונה שלו הוצגה בירושלים בגלריה "ספראי", בשנת 1960. מאז הציג בפריז, בלונדון ובישראל, בעיקר בתערוכות יחיד. נחום כהן לא נספח לשום קבוצת ציירים. הוא נשאר נאמן למקורותיו, בעיקר האקספרסיוניזם הגרמני. בציוריו האקספרסיביים מופיעים אלמנטים של עיסוקיו האחרים: הציורים מכילים נושאים של אורבניות וחיים בעיר, מראות מן העיר יפו וחייהם של קשיי יום, נוף של שפת הים, טבע וחיות.

ב1964 יזם, ביחד עם המשורר מקסים גילן, את כתב העת האוונגרדי "קילטרטן", אשר ארח את המשוררים יונה וולך ויאיר הורביץ. כהן שימש כעורכו בשם הספרותי "נחום קיין". "קילטרטן" זכה להתעוררות בשנות ה-90, כהוצאת ספרים, והפך לאתר אינטרנט.

כהן השתתף בכמה כתבי עת ספרותיים, כמו "רחוב" בעריכת המשורר יוסף שרון, בביטאון אגודת הסופרים "מאזנים", בגיליון מיוחד לכבודו, ב"פשיטא" שהיה בין מייסדיו, ובפרסומים "גוג" ו"סימן קריאה". היה גם העורך הראשון של מדור האדריכלות בשבועון "העיר", כתב במדורים הספרותיים בעיתון "הארץ" וב"דבר", וערך את עיתון אגודת האדריכלים. כמו כן אייר מספר ספרי שירה, בין היתר של יאיר הורביץ, עיצב במות תיאטרון ובלט, והיה המנהל העיצובי של "קבוצת התיאטרון", מיסודו של עודד קוטלר, בנווה צדק.

בין יתר פעילויותיו לימד לאורך שנים רבות אדריכלות, תכנון ערים כמרצה בכיר בטכניון, ובחו"ל, עיצוב, פיסול וציור, במסגרות רבות. היה מהנדס העיר של העיר "אזור", שימש כראש מגמה בכמה מוסדות, ומפקח ארצי על הלימודים לאדריכלות. 

בישראל ידוע ספרו "באוהאוס – תל אביב" בשפה האנגלית, חלק מסדרה של מוציא לאור לונדוני, אשר נותן מקום מכובד לתל אביב, בין הגורמים להכרזתה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו'".

קראתי שנולדת בבולגריה, אתה עדיין  רואה עצמך חלק מהקהילה הבולגרית של יפו? אני פותח את המפגש אתו.

"אני בולגרי בנשמתי. בגיל עשר קראתי את דנטה בבולגרית. כשעברנו לצפון תל אביב היינו חלק מהקהילה הבולגרית היהודית היפואית. גם היום אני שייך לקהילה של יפו. הסבא היה מאוד דתי, עישן בשבת, אכל הכל. אנחנו מאמינים מאוד באלוהים ומאוד יהודים בדרכנו. אחים יהודים ואי אלו גרמנים" הוא מצטט לי בחיוך את דברי הרב הבולגרי בדרשתו בראש השנה לקהלו הקדוש. כמו רוצה להדגיש באופן הומוריסטי את ייחוד קהילתם. "השונות בין האנשים היא שמייצרת תרבות. בדמי זורם דם ספרדי. בברצלונה אני מרגיש בבית. כשאני מסתובב שם אני רואה בכל אדם את אבא שלי. בשפה ובשירה אני שומע את סבתא שלי שרה לי שיר ערש בלדינו. וזה שיר ספרדי בן חמש מאות שנה שבו מלמדים את הילדים לספור בספרד עד היום. עשיתי מחקר על השיר. גיליתי ששרו אותו בכל מקום שדיברו איספניולית. השיר מדבר על מתן רמז לאישה איך להיכנס לבית שבו הסתירו את ילדה. כאנקדוטה ליהדותו המיוחדת הוא מספר לי איך בתקופה שערך תכניות לקבר רבי מאיר בעל הנס, הרב לא נתן לו להיכנס למתחם כי אין לו כיפה על הראש. "אתה אומר לי אם אני יהודי או לא" אמרתי לו ונכנסתי פנימה במלוא יהדותי. 

איך הגעת להיות מתכנן ערים?

"התחלתי את דרכי המקצועית בעתודה האקדמאית. למדתי הנדסת מכונות בטכניון ומשם לחיל האוויר. הבנתי שאני צייר בנשמתי. בגיל עשרים ושתיים הצגתי את ציורי בפעם הראשונה בגלריה "ספראי" בירושלים. הרגשתי שמקצוע הנדסת מכונות לא בשבילי.. למדתי ארכיטקטורה בטכניון. הרגשתי מצוין. המשכתי למסטר באוקספורד וכשסיימתי חזרתי לטכניון לתכנון ערים. די מהר פתחתי משרד עצמאי שבו יכולתי לתת ביטוי לתפישת עולמי בתכנון  המקצועי ובציור".

איך השפיעו הבית, ההורים והמשפחה על השילוב בין בחירתך המקצועית, האמנותית, הספרותית והתרבותית?

"אימא הייתה תופרת, אבא היה פקיד בחברת תובלה. באו ממשפחות עניות שלא היה מה לאכול. למדתי במנזר בחו"ל וגם ביפו הייתי בבית ספר שבו לימדו נזירים. הייתי תלמיד מצטיין בעממי ובעירוני א'. היה לי קל וקיבלתי ביטחון. אני בן יחיד. לא הרגשתי דחף ולחץ מההורים להצטיין בלימודים. זה בא לי באופן טבעי. תחשוב על התקופה. מלחמות עולמיות, נאציזם. לאפשר לי ללמוד ולהצליח, לא מובן מאליו, בכל זאת משהו. אני אמנם קצת יוצא דופן אבל מוקף בחום ואהבה מהמשפחה המורחבת משני הצדדים".

ואיך אתה שהרחבת ידיעותיך המקצועיים, האומנותיים והצטיינת בהם בחרת לחנך את ילדיך? לילדיך ולך הייתה אפשרות של בחירה?

"אשתי שנפטרה לפני כשש שנים הייתה פילוסופית. הילדים קיבלו מאתנו חופש מוחלט. לא עניין אותי אם עשו שיעורים או לא וגם לא איזה מקצוע הם בחרו. יש לי בן ובת" הוא אומר בגאווה. "הבת עורכת דין והבן דומה לי. הוא סגן דיקן במדעי הרוח בתל אביב. אני חושב שכן יש לנו בחירה והילדים בחרו מרצונם. אבל בעצם הרוב היה מזל ומקרי.

הכל זה בשפה שלנו" הוא אומר לי. למה אתה מתכוון אני שואל. "השאלות שאנחנו שואלים הן בשפה, השפה מתחילה להתערב וקובעת חוקים אחרים. אבל היא מוגבלת. אני לא יכול להמציא מילה חדשה. השירה היא מעבדה לשפה. גם  העיר כמו השפה היא מעבדה. כל אחד רוצה להעלות מחזה בצורה שונה. יש במאי יש שחקנים. העיר היא אקספרימנט כמו השיר, כמו הציור, לא יודע איך יגיבו. כל העניין של העיר נוצר תוך ניסיון בצורה מקרית. הרבה דברים התגלו בטעות".

אני מתחיל להבין שהשירה, הציור והעיר הם מרקם אנושי אחד אני אומר לו. האם פחות או יותר מה שתכננת ושאפת הגשים את החזון? איפה טעית?

"אין לי טעות תכנונית - הייתי מהנדס עיר" הוא משיב לי נחרצות. "כשאני מתכנן עיר האנשים לא מעניינים אותי. העיר זו מכונה. האנשים מתחלפים ושונים. העיר היא סוג של מיכל שצריך לאפשר לאנשים מכל סוג שהוא להפעיל את עצמם ולהצליח. כשאני מלמד בטכניון, בבית ספר או מכללה זה משהו אחר. שם אני מנסה להשפיע על הבן אדם. בניין יעשה טוב למי שיסתגל אליו - לא למשפחה מוגדרת. הצרכים, האנשים, המעמד וההשכלה משתנים. פרמטרים כמו גודל המשפחה, שאיפות מוצא תמהיל גילאים והכנסות. כל עשרים שנה יש מחזור אחר.

אני לא יכול להצביע על טעויות כי יש לי מזל. בלי מזל הייתי נופל. נלחמתי הרבה על יפו ופלורנטין. הרבה גורמים פוליטיים מעורבים. גם בתכנון יישובים ערביים יש התערבות ממשלתית גדולה ושילוב בין בנייה חוקית ולא חוקית. יש תמיד מתאם בין מה שהיה לבין איך שאנחנו נראים היום, גם אם נוצרים פערים בין התכנון לביצוע".

ואני עזבתי את העיר ועברתי לפרדס חנה כרכור, כדי לשפר את איכות החיים שלי. אני אומר לו, אתה חושב שטעיתי?

"העירוניות הולכת ונמסה בגלל הפרברים. במחקר שערכנו בסוף המאה הקודמת, ב-  100 מדינות, התברר שבמאה שעברה, הפרבר גדל מסך 20% של המושב האנושי, לכדי 40%, במאה שנים. כלומר מסך 400 מיליון נפש, (מאה שנים קודם), לכדי 3 מיליארד. באותה העת העיר  נשארה בסך 10% ממושב בני האדם, כלומר במונחי גידול, מסך 200 מיליון, לכדי 800 מיליון נפש. למרות הקרוב של המספרים, התמונה ברורה. כיום הפרבר צמוד בדרך כלל לעיר או לערים בסביבה, בחיבור רופף המיועד למכונית (סם החיים של הפרבר), מנותק לעצמו, חסר גרעין ברור, אינו מאפשר חיבורים מהותיים או אף מעבר דרכו, בעצם "מחנה סגור" החי "על חשבון" הערים סביבו, גדולות כקטנות, במונחים הנקראים "ערי שינה". הכיוון לא טוב. אנשים באים הביתה אחרי שעתיים של נסיעה בוהים בטלוויזיה וחושבים  שזו איכות. הפרבר מדכא, מוחק את הבן אדם. וגם את יצירת התרבות, הציביליזציה". "אתה לא חייב לדרוך על היבלות שלי" אני אומר לו בחיוך.

אתה מדבר על השפעות הטכנולוגיה רכב, והמחשב כמסייעים המעבר מהעיר לפרבר. האם אתה לא מתעלם ממהפכת המידע, או לא נותן את החשיבות וההשפעה העתידית של התהליכים שקורים ברשתות החברתיות על משמעות האורבניות?

"קצת קשה לחיזוי לכן מסוכן. מהפכות תרבות קורות כל הזמן. לעיר האורבנית יש כוח הסתגלות. אף עיר לא כבתה בגלל שינוי, אלא בגלל לוחמה. יש צדק בדבריך על השפעת הרשת החברתית. זו הדרך לניוון, בגלל חוסר נגישות ומגע בין אישי. ניתוק זה שם המשחק הפסיכולוגי מול עינינו.אין להחליף מעבדה בחיבור טלפוני, או אינטרנטי. תחשוב תרבות כוללת, ולא רשתות עלומות של נאלמים אלומים.

האם עזה מעל שני מיליון תושבים ובצפיפות מעל 30000 לקמ"ר היא אורבנית?

"עזה כעיר היא בהחלט אורבנית אך בעלת חשיבות מוגבלת כי איננה נגישה או פתוחה".

ובני ברק?

"איננה אורבנית כי מייצרת רוחניות מוגבלת מאד".

אני מתחיל להבין את החיבור בין תפישת עולמך בתכנון עיר לציורים שאתה מצייר. תוכל להרחיב ולהמחיש לי על כך?

"אני מצייר אקספרסיוניזם גרמני. המחאה של מלחמת העולם הראשונה והשנייה נגד מה שהביא למלחמות. אני מוחה נגד אטימות, נגד אי צדק, נגד ההתפתחות מן הסוג שהזכרתי. סוג של צעקה. חלק גדול מהציורים שלי הם על יפו. מה שקורה שם זה אנטי אנושי בעיני. הורסים את התרבות שהייתה שם מתוך ידע. אסור להרוס תרבות, זו שרפת ספרים. אני מצייר קודם כל לעצמי. לא כולם מבינים את האנטי. הציורים שונים ומגוונים. לא חושב ולא מתכנן את הציור. מצייר רק כאשר אני מעלים את המחשבה, בניגוד הפוך לתכנון עיר. תמיד יש אינטואיציה  שמחברת. "טוב שיש לך לאן לברוח" אני אומר לו. נכון ,לא חשבתי על זה הוא עונה לי. גם בתכנון עיר אני מוצא לעצמי את אזורי הבריחה".

ועוד לא דיברנו על השירה והחיבור בינך למשוררים כיונה וולך ,הורוביץ וויזלטיר כאזור בריחה נוסף שלך?

"נכון". הוא משיב לי. "לזה צריך מפגש וראיון נוסף. צריך לכתוב יותר על המחאה. לא חשבתי שהציור והשירה יכולים להיות מפלט בשבילי. זו כנראה אחת הסיבות שאני מתרגם שירה". נחום  נותן לי את תרגומו לשירו של ג'ורג' ברסאנס "בקשה להיקבר בעיר הולדתו" תירגם וצייר נחום כהן – קילטרטן כתוב בדף הכותרת המודבק על הפנקס הקטן בו מתורגם השיר. בכל דף ציור ובית מהשיר. "תרגמתי את ברסאנס מצרפתית. השיר כתוב בשפה מאוד גבוהה ורווי בסלנג ובסקס קיצוני שאף אחד לא מעז להגיד. גם זה סוג של מחאה".

כשאנחנו נפרדים לשלום אני עושה סיבוב בכיכר. סופג לתוכי את התערובת האורבנית הזורמת אלי ממיכל תל אביבי שברחוב בזל. מתיישב על ספסל בגינות גדס, מדפדף בתרגומו ובציוריו של נחום כהן. מתחיל לקרוא את הבית הראשון:

מר הגורל שמעולם לא סלח

על שזרעתי פרחים בנחיריו

עוקב אחרי בטמטום

אז מוקף מקרוב בידי קברנים

חשבתי לנכון לפרסם צוואתי

לנסח על סופי לנסח ניר חוקתי

ועובר לבתים 11 ו12:

לעיתים מאיטליה, פה ושם מספרד

נעימות מרבות, בניחוח כה רך

רוחות ההרים , מביאות

יום פנדנגו, אולי גם יום ווילנל

תנועות הסרדן, או רקוד טרנטל

תנומתי תתענג בנעימות.

אז תדמה הגבעה למעין מעגן

כאן תבוא ותנוח בעדנה בת הים

בלבוש של פחות מכלום

אבקש מראש מחילה מישו הבן

אם הצל של הצלב ישכב וייתן

טיפת אושר מאוחר גם כן.