מהו מַרְאֶהָ של פגישה מחודשת ככלות שלושים שנה ויותר? לפעמים עשויה פגישה כזאת להיראות כמו נוף יווני הטומן בחובו סוד שפשרו אינו ידוע, ואף על פי כן יש בו הכול מכול וכול: שילוב של דרך וערפל, לילה ושמים בהירים, שמש ועננים גם יחד. מה מקורי בפגישה כזאת ומה בה שָׁאוּל מפגישות אחרות, קודמות, עם אנשים אחרים שחלקם אולי כבר נשכחו במרוצת שלושה עשורים, אשר חלפו אחת ולתמיד בחייו של האדם היוצר? ראובן שבת משכיל להתייחס בשירו המרהיב על השירה לאנשים הבוחרים לגנוב שברי יהלום מתוך חצרות אחרים. לכאורה לוקה האמירה הזאת בִּמְעֵין סתירה פנימית: הכיצד ניתן לשבור את היהלום שאין יקר וקשיח ממנו בכל החומרים שבעולם? ולמרות זאת, התרבות הרוחנית והשירה, שהיא תמציתה, יכולות גם לאותו חומר יקר וקשיח, ולפעמים הן מצליחות להפיק מרסיסי מרגליותיו של היהלום קסם חדש, גם אם וכאשר אותו הקסם איננו בבחינת "יש מאין", אלא המשך של יסודות הקיימים בלשוננו, חומרים שהזולת אולי כבר יצר ודן ודש בהם, ולכן, כלשונו של שבת, הם לקוחים, ואף גנובים, מחצרותיהם של אחרים.

ביני לבין ראובן שבת מפרידות יותר משלושים שנה. שנינו היינו תלמידי תיכון במגמה הספרותית של תיכון ברנר בפתח תקווה, וכחברים לספסל הלימודים לא היינו מיודדים, אם כי שררו בינינו גם הערכה הדדית וגם איזושהי יראה סתומה, שמעולם לא אפשרה לנו להתקרב יתר על המידה איש לרעהו. בבסיסו של אותו היחס עמדה אולי הכרתו המוצקה של כל אחד משנינו בערך עצמו, והכרה כזאת – בעיקר כאשר היא נלווית לסבך הבעיות שנערים בגיל ההתבגרות נאלצים להתמודד איתן – מסוגלת להניב רק לעתים רחוקות חברוּת איתנה בזמן אמת. מכל מקום, שלושת העשורים שחלפו בחיינו מאז שנות התיכון ועד היום, פקחו את עיניי לראות מה ערכה של שירת שבת ומה טיב יהלומו, כאשר זכיתי להתוודע ליצירה הזאת ממרחק של מקום וזמן, אבל בלי שהריחוק הגאוגרפי ופער השנים יקהו כהוא זה את עוקצה של ההערכה שרחשתי לראובן שבת בשנים, שבהן מן הסתם איש משנינו טרם ידע בוודאות כי הספרות אינה רק מקצוע הלימוד העיקרי במגמה שבה בחרנו ללמוד, אלא גם מהות של קיום אשר תתווה, לטוב ולרע, את דרך החתחתים שבה יתקדם אורַח חיינו לאורֶך חיינו.

אני קורא אפוא בשיריו של שבת ומגלה לא רק פנים נסתרות, כמו פניו של סב אחד ופניו של סב אחר המגיחים שניהם מן החלום, ובסיבובו של סב אחד ובסיבובו של סב אחר נהפכים יחדיו לגלגל החמה ההולך וסובב. בנוף היווני אשר העניק לי את השמש והתווה את חיי בעשור האחרון, והוא גם נוף של טבע אבל מעל לכול נוף של אנשים, משיקים קורותיי בחלקם לקורות שיריו של שבת. אולם בשירת שבת יש גם הרבה יותר מכך: ישנו בה מתק הגוף והחיבוק, ישנם בה סודות הכמיהה ומימושה, והָריצה בחושך בין שורותיה דרך סורגי הלילה מצביעה על מקום נכון. המקום הזה הוא אתר שבו מקומו של האנטי-גיבור עדיף על מקומו של הגיבור, וגם זהו מקומָם של השירה והמשורר – מקום של העדפת הרוח על החומר, ומודעוּת ברורה להיעדר המקום שבמקום: הרי המקום העברי הוא גם האלוהוּת, ומקום אשר קיים בכל מקום עשוי בה במידה גם לא להימצא בשום מקום. שבת מיטיב לכתוב על עשיית דרך, על פחד ועל פסיעות מהוססות, אבל במסגרת הפחד והפסיעות וההיסוס הוא אינו נמנע מלפלס לעצמו את הנתיב, שבו אפשר למצוא את הנחמה שבאהבה, הנתיב שהתייחסותו הביקורתית אל מה שמצריך ביקורת ("בעולם יש סיבות רבות כל כך לנבוח", כפי שאמר אחד מגדול סופריה של פינלנד), אכן, הנתיב שהתייחסותו הביקורתית אל מה שמצריך ביקורת, אינה נטולת אנושיות וחמלה מפוכחת.

מאותה קרבת נפש שבינינו וממרחק השנים שעברו לבלי שוב, אני מגלה את שנינו גם בדימוי אשר אולי אינו דימוי כלל ועיקר. שבת מזכיר בשירתו עורבים על דשא מגרש הכדורגל. כמתבגרים נטולי תדמית של מצליחנים נאלצנו, איש איש בדרכו, להתמודד, בקושי ובכאב, עם הברווזון המכוער שהיה בנו. אולם זאת היתה מאז ומתמיד דרכו של הזחל להיהפך לפרפר, דרכו של גרגר החול להיהפך לפנינה, ודרכו של אדם המגשש באפלה להיהפך ביום מימים למשורר. הקריאה בשירי ראובן ממלאת את לבי שמחה ונחמה: החיים אולי לא המתיקו איתנו, אבל זה אינו העיקר – העיקר הוא שעשינו כמיטב יכולתנו את מה שהיינו צריכים לעשות.