על פרשת במדבר / יואב איתמר
ספר במדבר הוא אחד הספרים הפחות אהובים עליי בתנ"ך, בגלל מחסור בעלילה ועומק הדמויות.
בכל זאת, ברצוני להיענות לאתגר ולכתוב על הפרשה, במיוחד בהקשר האקטואלי שלה.
בפרשה, שחלק גדול ממנה הוא עיסוק טכני בספירת חלקי העם והפרדתם של הלוויים מיתר השבטים, וקביעת שיעור מיסים לקיום הדת ואנשי הדת, נאמר בפרק ג' פסוק ד' "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם."
אירוע זה כל כך משמעותי, שהוא מוזכר ארבע פעמים בתורה.
מהי אותה אש זרה?
אם לתמצת את ההגות הנרחבת סביב עניין זה – מה שקרה הוא שאש מטעם אלוהים הייתה אמורה לכלות את הקורבנות על המזבח, אלא ש"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם"
את המונח "אש זרה" אפשר להבין כהפרה של כללי הטקס, בהכנסת אש פרטית שלהם לפולחן האלוהים, ולכן נענשו במיד כנגד מידה – בגלל שחטאו באש, נשרפו באש. יש הטוענים שחטאם היה שהיו שיכורים, אולם אני אינני חושב שהיו שיכורים מיין, אלא שיכורים מאמונה.
אלוהים המונותאיסטי פועל רבות כדי למתוח קו גבול בינו לבין האלילות. בגלל זה מצוות כמו לא תבשל גדי בחלב אימו (על אף ההסתייגות של יוסי הגלילי – לאכול עוף בחלב) האיסור על לבישת שעטנז, וכיוצר באלה, אלא שאלוהים גם לא אוהב דבקות יתר והגזמה – וכאשר הפולחן נעשה מוגזם, הענישה מטעמו של אלוהים לא מאחרת לבוא.
ליבוביץ' דיבר על כך שקיום המצוות נובע מטעמה של המצווה בלבד. כשאני קורא עכשיו על האש הזרה, אני יושב וחושב אולי כעסו של אלוהים כלפי בניו של אהרן נבע לא רק ממניעים של עירוב עבודה זרה, אלא גם מעירוב אלמנטים כמו טעמים נוספים של רווח אישי, או מציאת הנמקה למצוות שאיננה ההנמקה המונותאיסטית, ובגלל זה היה על אלוהים להבעיר אותם באש.
הרב סולובייצ'יק דיבר על המתח בין גורל וייעוד. לבניו של אהרן היה ייעוד, לשרת בקודש. אלמלא חטאיהם, לא מן הנמנע שהיו מחליפים את אהרן ומשה בקודש, אבל היה להם גם גורל. האם היה לבניו של אהרן חופש בחירה? אני מאמין שכן. אני מאמין שאהרן הצדיק את צעדו של האל בכך ש"וידום אהרן" והשתיקה הזו מלווה אותנו גם בהקשרים אקטואליים בהווה שבה קנאות דתית נענשת מידי אלוהים.
ההיפוך שהביאה איתה החסידות, הביא יוצרים ישראלים ויהודים דווקא לראות את החיוב במעשיהם של בניו הבכורים של אהרן. כך כותבת למשל זלדה:
"הימים הבוערים, המעופפים/ כאשר ברחתי מחיבת החפצים,/ כאשר חשבתי -/ זיו הכלים/ יפי הגנונים/ יתר למדנות וכבוד/ משכיחים את טעם השמים/ סותמים את הבארות// הימים הבוערים/ כאשר שרו הנשמות:/ למות כמו בני אהרן/ בהקריבך אש לאלהים – / נעלה מבית נחמד/ נעלה מגפן של זהב".
באחד משיריה האחרונים, "שני יסודות" היא כותבת: "הלהבה אומרת לברוש/ כאשר אני רואה/ כמה אתה שאנן/ כמה עוטה גאון/ משהו בתוכי משתולל/ איך אפשר לעבור את החיים/ הנוראים האלה/ בלי שמץ של טירוף/ בלי שמץ של רוחניות/ בלי שמץ של דמיון/ בלי שמץ של חירות/ בגאווה עתיקה וקודרת./ לו יכולתי הייתי שורפת/ את הממסד/ ששמו תקופות השנה/ ואת התלות הארורה שלךָ / באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל./ הברוש שותק,/ הוא יודע שיש בו טירוף/ שיש בו חירות/ שיש בו דמיון/ שיש בו רוחניות/ אך השלהבת לא תבין/ השלהבת לא תאמין".
