לאבד את הבתולים בפעם השנייה
עמיחי, ברלין, 2018
"אני יכול לקחת מונית לשדה , זה לא עניין,
בשביל מה לך כל הנסיעה הזו הלוך–חזור?“
”דווקא מתאים לי. חבל שאני לא יכולה להצטרף אליך, ברלין יכולה להיות רומנטית.“
אם היית יודעת מה אני מתכנן בברלין, היית מבינה
כמה זה בכלל לא רומנטי, חשבתי, בטח לא בשבילך.
ראיתי בנסיעה ובמרחק הזדמנות לממש את מה
שאיני יכול לעשות כאן. תכננתי לסיים במהירות את
ענייני העבודה ולעבור לפלז‘ר.
נפרדנו בנמל התעופה ליד המכונית בנשיקה.
”אני כבר מתגעגעת.“
”גם אני.“
חיבוק אחרון, הלוואי והיה לך מאהב, חשבתי לפני
שנכנסתי לטרמינל.
***
בחדר המלון, פותח את המזוודה ושולף את החליפה לכנס מחרתיים, ותולה אותה בארון. התוכנית שלי הערב היא ללכת למועדון. כאן לא מכירים אותי, והסיכוי שאפגוש מישהו שיזהה אותי קטן עד אפסי. אני לוקח מעיל וכדור נגד כאבי ראש, ליתר ביטחון. וקונדום. ואז אני יורד לקבלה ומבקש להזמין לי מונית. הנהג עוצר ליד המועדון. אני יורד ארבע מדרגות לחלל מאופלל ומעושן. אני רוקד ושותה, נהנה.
מספיק ללילה הראשון, אני חושב ומתחיל ללכת לעבר היציאה. בחוץ אני שומע צעדי ריצה על המדרכה וקול קורא: ”היי, חכה רגע...“
אני מסתובב ורואה מולי אדם שאני מעריך שאנחנו בני אותו גיל.
”רוצה ללכת לשתות משהו?“
אני מטולטל, לא יודע מה אני רוצה ואם אני רוצה.
אתה מושך את החבל יותר מדי ללילה אחד, אומר
קול בראשי.
יש לך הזדמנות להכיר מישהו בגילך, לא איזה ילדון
צעיר, אומר קול אחר.
”כן, למה לא,“ אני שומע את עצמי עונה לזר, ולא
מאמין שאני ממשיך בהרפתקה הזו לתוך הלילה ובניגוד
כל היגיון.
”בוא,“ הוא צועק אליי ורץ לעבר ג‘יפ החונה לא רחוק
ממני. אני נכנס איתו למכונית, המום מעצמי. הוא מתניע ומתחיל לנסוע לאט. אני מבין שאני אפילו לא יודע את שמו. לאחר נסיעה קצרה הוא עוצר ומחנה. אני מנסה למפות את האזור שבו אנו נמצאים במוחי, אך ללא הצלחה. אזור לא מוכר לי. הרחוב צר וחשוך הוא יוצא מהרכב וכך גם אני. אני מתבונן סביב – הכול חשוך, לא נראה כאילו יש בר פתוח במקום.
”לא הספקנו להכיר,“ הוא מתקרב אליי ומושיט את
ידו ללחיצה. ”נעים מאוד להכיר, טום.“
”גם לי, נעים מאוד, זאת אומרת, גידי.“
”בוא, זה פה מעבר לפינה.“
***
טום פתח דלת ברזל שחורה וגדולה שאני לא הייתי
מבחין כלל בקיומה. בפנים לא היה הרבה יותר אור
מאשר בחוץ. מוסיקת ג‘אז שקטה התנגנה.
”מה אתה שותה?“ שאל טום.
”מה שאתה,“ עניתי בפרץ של הרפתקנות.
” או–קיי,“ אמר טום, עליצות בקולו.
הוא חזר כעבור זמן קצר, מגיש לי כוס נמוכה. ריח
חריף של אניס התפשט באוויר.
”תיקח לגימונת קטנה, זה חזק,“ המליץ טום.
לגמתי לגימה קטנה ומיד הרגשתי בערה בפי, לשוני
וגרוני.
”מה זה הדבר הזה?“ שאלתי, משתדל לא להשתנק
ומוחה בגב כף ידי את שפתיי. ”זה בוער...“
טום צחק, כל פניו צחקו – עיניו, פיו, שיניו...
”אבסינט שחור. שמונים אחוזי אלכוהול, לחיים,“
אמר והשיק את כוסו בכוסי, ולגמנו שוב.
עיניי סקרו את המקום. היו שם הדומי ישיבה סביב שולחנות נמוכים ופינה אחת שהייתה בה ספה לא גדולה. אנשים אכלסו את המקום כולו, גברים בלבד, בגילאים שלנו. במקום קירות הבחנתי כי סביב למקום כולו יש וילונות שחורים, שעל כל אחד מהם מוטבעת בגדול מילה באנגלית.
”מה זה שם?“ הצבעתי לעבר הווילונות.
”אז אתה לא הרבה זמן בקטע,“ קבע טום.
”היי, טום,“ ניגש אליו גבר גבוה ונאה ולחץ את ידו.
”מה נשמע?“
”הכול טוב.“
הגבר הפנה מבטו אליי. ”אני בריט.“
”נעים מאוד, גידי,“
”לחיים,“ הרים בריט את כוסו, ושלושתנו לגמנו שוב.
הרגשתי ערפול נעים וקל, בדיוק מה שהייתי צריך כדי
להרגיש משוחרר יותר ולאפשר לעצמי להיות נינוח
ולתת לדברים לקרות.
והם קרו. מצאתי את עצמי צלע במשולש. בריט
הניח יד על כתפי, וידו השנייה גיששה בין ירכיי בעוד
טום מעביר ידו בשערי, מטה את ראשו ומקרב את
שפתיו הבשרניות אל פי, ואני שולח לשון חמה ורטובה
למעמקי פיו. הרגשתי טוב, הרגשתי נכון, היה לי נעים
מאי פעם. ישבתי שם על כיסא הבר הגבוה ונעתרתי
למחוות האהבה של שני הגברים שאך זה הכרתי. את
עצמי לא הכרתי. כשעמד לי, הקים אותי בריט, ויחד
צעדנו שלושתינו לעבר וילון שזעק אדום על גבי שחור:
FREEDOM .
מעבר לווילון היה אפילו חשוך יותר. התיישבנו על
מיטה רכה, עגולה, וחבריי החדשים החלו מלטפים
אותי. מלטפים ומפשיטים. לא נאמר דבר, הכול היה דרך העיניים. גופי היה מאובן, אבל באופן חיובי, הרגשתי בחלום. חשתי כתמים של צבע בעיניי העצומות. עיגולי ענק ורודים, סגולים וצהובים ליטפו אותי מבפנים.
חשתי שאני שוקע בתוך משהו רך ונעים. המגע, הריח,
התנועות, הקצב – הכול היה כל כך שונה ממה שהייתי
רגיל לחוות, והכול ריגש אותי. כאילו כל תא בגופי
התעורר. הבנתי שחיים שלמים ייחלתי להרגיש כך. כל
נגיעה שהם נגעו בי, אפילו רפרוף של קצות אצבעות,
העבירה רעד בגופי. עיני נגדשו דמעות של אושר
והשלמה. ושלמות. התמסרתי, פיללתי שהחלום הזה לא ייגמר. הם ליטפו את רגליי דרך הבד של הג‘ינס, נוגעים לא נוגעים. התרגשות זחלה במעלה ירכיי. כל אחד מהם חלץ לי נעל, הוריד לי גרב, ואז דחיפה קלה מטום גרמה לי לשכב על גבי והם שלפו את רגליי מתוך הג‘ינס.
אחרי הכול שכבנו שם עוד קצת, כל אחד לעצמו,
נרגעים. אני לא יודע מה עבר להם בראש, אבל נראה
לי שהם לקחו חלק בדבר הכי חשוב שקרה לי אי פעם.
בריט קם ראשון, התלבש ונפרד מאיתנו. טום הציע
להסיע אותי למלון. בהתחלה סירבתי, אבל הוא שכנע
אותי. בכלל, שניהם היו אדיבים וטובים אליי בכל מובן.
הוא הגיש לי את בגדיי למיטה, מחייך.
”מה אתה מחייך?“ שאלתי, מחייך בעצמי.
”נזכרתי בעצמי. בפעם הראשונה שלי,“ ענה, לא
מסיר את חיוכו.
”באמת?“
”כן, לא יוצא לי לפגוש אנשים בגילנו שזו הפעם
הראשונה שלהם. חייתי עם אישה בעבר. זה נגמר מזמן.
יצאתי מהארון קצת אחרי זה. זה קרה בחתונה של חברה
של אשתי לשעבר. נישואים שניים. בווילה גדולה, המון
אנשים, הרבה אלכוהול. וגבר שעושה לי עיניים ואני כבר
חושב על הרגע הזה הרבה זמן. אז הלכנו לשירותים
ושם זה קרה, הוא ירד לי. כל מה שהרגשתי בעבר לא
השתווה לזה. זה לא היה רק האקט עצמו, זה עשה לי
משהו לא רק בגוף, גם בראש. מבין למה אני מתכוון?“
”כן, אני חושב. אחרי היום, כן...“
בדרך למכונית הרגשתי מסוחרר. לא פיזית, נפשית.
חשבתי: איבדתי את בתוליי בפעם השנייה. מתברר שיש דבר כזה. התיישבתי ברכב לצדו של טום. הוא עדיין לא התניע אותו. צחקתי. בכיתי. צחקתי כמו ילד שקיבל את המתנה שחלם עליה ימים רבים, ובכיתי כמו אדם זקן שמרגיש לבד. הרגשתי כל כך שלםשהגשמתי את המחשבות שלי, את הפנטזיות שקיננו בקרבי זמן כה רב. אבל השמחה לא הייתה שלמה. אני בוגד, חשבתי. בוגד באשתי, בוגד בבני. אפילו בעצמי.
”אתה בסדר?“
”כן.“
”אני מבין אותך.“
כשהגעתי למלון השמיים התבהרו במזרח. במעלית הדופק שלי לא נרגע, גם בגלל החוויה שעברתי
וגם עקב הלא נודע המצפה לי. בחדר אני חיברתי את
הנייד למטען וראיתי הודעה מאשתי. החלטתי להשיב
לה בבוקר. לרגע חששתי שיהיו לי נדודי שינה, אבל
כעבור כמה דקות נרדמתי על המיטה בבגדיי.
