תסביך האהבה/  נטלי גוטמן

סיפורים ברצף, כקטע מתוך "פנטזיית בגרות" , פרק 1.

ארוס רטוב העיניים

רטובים בסוף, כשאכרע תמשיכו למדבר, לאחרות. שם גמדה ענקית, אישה קרובה, טובלת הנאה במי שנגלה לחפש בנשים חמלה. קהילה יהודית שלמה כך החלימה לרגע בגולה, אומנם זה לא הספיק כידוע, גם לי לא, אבל בשקיעה ההשקעה בשירה היא התמזגות. בישיבה על גדר אבהית, נבראים לפי אַמּוֹת-אישה, בחיים הארוכים מחכה למות אביה. שיגיע ליעד מותו מאושר כגבר פיוטי. יורחק מחייו אך יוטב לו, למטיב. מדעת כי מַתִּי מאושרת, מרוב חמלתו. לא שולחת איש ממני החוצה. לא יילקח מהתחתונים, אם וכאשר אתה לבשת, אהובי, כמו רוח שלא אהבת. הראית איך מורידים. בקלות צדים אותי, בהרגל קליני לא זהיר, אתה בועט במלוכה בין שדיי, את פשוש מילותיי מכדרר. יודע שהניצודה רצה במעגלים, בתנוחה של רפואת רפאים. על שרוול לשוני לחמניות רגליי החמות תהיינה שירה. עם פתיתי סכינים יכולת לי. באסתטיקה חמה האכלת כפור השקעים בשמלת עורי, לדגור מעליי, מנשק כשורט כי חי.

ודוהות נשותיי הכמוסות, אותן הותירה עליי סבתי, בנשיקות עולם שכולו טוב. בזבזה אותי האסתטיקה כנמש אחרון. ואזלה. גם אתה לא איתי. תחסר במחבוא של גופי. יתגוששו בסדק ניצודים אחרים, זכאים לפח של בטן נשית, שמנת חברבורות תות, מקרה של שירה קטנה ממשפחת הנעלמים, גדולה בגלל הרוח.

פוגרום בגנטיקה ואהבות כיס

מרוקנת המחסנית, עמדתי במיטתו, בְּדָמִי כותבת לכרית: "השוקד על מילון מושגים, מתחיל ביום ובלילה כבר גומר לאהוב". לאיש הגמור – ילדים, גששים חדשים לחושך לילותיו, הם גוף הסעד. שותתת על גופם הקטן כתף ענקית, פיוטית על נייר חלק מלא ואוהב כילד, כיער שורד בלי צבעים מפסל.

הפרי מתוק ונושר באהבות כיס, שגריר עירום קטוע־פה, בז למלאכיו הנופלים, אכיל באי דיבר. לידו אהיה מרוקנת, מפורטת בגמרא כמניקה עיוורים. שאף אם לא כל אחד הוא צלוחית טרום לשונית, במוח נשי נוצר דובשני כאימו, לעומק האפידרמיס, מרוח גנטית עם אב, שלוות העור תתנדף מתרוקנת באור. לא יובטח דבר, רק צורה מכובדת למות.

במרקחה המחוממת חסרים רבים. גם כתפיים לשדיים חלביים, שבשוקולדים של גבר לשעה הם פסוקי מלמולי הפיוט, ליפים מבני אדם – ילדים. מעשני המשפטים המפותלים, מורעבים למתח ברחם, משאירים בו ראשים, לשגשג בלשון האם. ומהרחם המדלדל יצוצו – טורפים, עם כפית האושר בפה נוטשים מתיקות קדומה, פותחים דלתות במילים שחוקות, עם חרצית הסכנה שיום אחד לא ידע אדם חוה, או גבר. סרטן שפת המתבייתים על צינורות הנפש, ולא ירחיבו מילים בנטרף. גם גברים שאהבתי איבדו סמיכות בין שכינה ואישה, את הקולנוע האילם עם עיניים ירוקות ותלתל. אתנוסס מהגבעה כסמרטוט. ואבי עירום.

חשבתי, "היינו צעירים [...] לבשתי תחתוני בוקסר מפוספסים כמו מין מתאגרף מאושוויץ..." (אבינועם חקלאי). מה כבר יכולנו לעשות מלבד סידור לדימום ספרותי? הטבע שָׁבַת. ובא ילד אחד שטרם גבה, התאהב בשתיים, בילדת כיתתו ובמורתו. שלא יחסר, שנים אהב, נשא אותן מחוץ לעמו. אחרי שבע שנות חוץ, לא נעקר, חזר למורה המזדקנת. ציפה לראותה כפולה – אישה ואהבה, במילים שהניחה בחריצי עיניו והעז להרגיש אותן כחלק ממנה. היום חלקה – חלקו. מביט בנפשו, עירום, לא מפסיק לאהוב, עולה שמימה כמוסלמי, לאהוב מורה. עולה לחיות.

התאהבו כך באבי השותק, מצאו בו כל הסיבות לא לשפוט, לא לצלוב, גם אותו. סטירת ישו עליו, שגם בשנת תשעים ואחת, כאשר הוא בא, אני באה – מידה אחת יותר מהנדרש. מה עוד יכלה לעשות שתיקה מהגרת? והארוטיות של העברית נבראה מעדינותה האנושה באבי. פושעים ומשוגעים שמחו להימנות עם חבריו, אחרי כולם שטף כלים וחדרי שירותים. את המלחמות יעשו בלעדיו. העדיפו את המת שלי בסלנג הבריאה, כחי. הכניסו לליבם את הספוג, קידשוהו כגוף של דת האהבה, על הצלב ההיסטורי מושתק. רק נאנח על תהפוכות. ונרדם ברחיפה מעל פינתו בסלון ביתי, כמלך בעיר הילדים, שמתעורר כמרגל, בדיוק בדקות שבהן צריך להחליף חיתול לעַם ילדיו. יום לא נדלק בלעדיו, ערב לא נכבה. ידאג שכל הילדים יגדלו. ולא יחפש נפש קרובה. ייגמר קרוב. כמו כל נכסיו שהלכו עוד לפניו. את שאריות ליבו נתתי לכלבים. לפחות ילקקו. גם אותי. בשארית שלי הלומדת בתהליך ארוך, מקצר שנים, מעניק ולא מבטיח דבר.

~~~~~

לפנינה השוקעת של נערתי, גבר אחד היה זקן בן אלף. ולא ידעה כי הגלות שלנו אוניברסלית. אין בלעדיות על תפוח. בימי סתיו ערוכים לחג, הבית יורד לים בסמטת הפנינה. ובשקע צוואר נערתי האזרחות כפולה, מזכה בחיים, עולה בכאב, מדלג על ראשים, גם על הנשכבת ראש בקיר, ממתינה לגלות. כל אהוביה חיילים חלולים של שמחה, ארציים, עושים חיים.

ולפנינה השוקעת של נערתי גבר אחד היה זקן בן אלף, שלא מוריד נעלי עבודה. בשבילה צם – שתאכל טוב ותחיה. בלי טקסים ומילים ומקומות הקדושים, ארבע שנות מלחמה נער דרכים בנעליו השרוטות. אוהב. ונעליים לא משיל אחרי השלום. לא בפנים, לא בחוץ. שלא בפני בִּתּוֹ. אולי, ננעלו כפותיו בעורו – פת עור הזיכרון נשרף, כעולם. לבדו שמח, חס על הבריאים, חוסך כוחם – מוריד וסופג זבל, להיפטר מאבק היום. שלא תלך נערתו כמו כל הילדים לטקסי קבורה – "זה לא לילדים", אומר. בהסתרה של שאול ובהליכתו הקלה אליו, אינו גולה לשום מקום ממקומו, כי בתו גדלה להיות נערתו. הוא מרוצה, עם או בלי אלוהיו.

אביו היה סוחר שפנים, גדול ומסורבל, הביא לנו בסתיו אגסים שגדלו לאגרופים מתוקים. נמס ממני, אך תמיד מיהר לסבתי, לא התעכב. נסע ואכלתי לבד, אגסים עם עוגה כבדה ככיכר לחם דבש וירחי לימון בפנים רטובים, מסבתי הקטנה, אלומת שם לא נחשבת. את אבי ילדה לפני גטו. מאכלים מתוקים מוסרת לנו, ואין אצלה מטעמים אחרים. בקתה חשוכה, חתולים להאכיל. הבנתי שמשם לא יוצאים. שם אבא שלי לתמיד. הייתי נערתו ולא חזרתי. לא ידעתי היכן ליבו. כל נכסיו, אותה בקתה חשוכה, אחותי ואני, קטנות.

ואיך מדברים עם מגדל דוד?

----

אימת האישיות אומרת, אני מהגטו, החממה לחריפות התפתחותית במדענים, בפושעים, ביהודים. הסרט רב יכולות, על גדות ירושלים בכל יום נדוש שנת תשעים ואחת, מוקרן לעיני שני בנים.

הקטנים יזכרו רק ניפוץ צלחות הבית של אימא בעיר נצורה, חורף

שהתרחש כמטריד ועלייתו חולה, קפואה בלי שפה. בגיל חובה אין זיכרון

לסיבות. אני שמצאתי אלילים מייללים בהר, עם זפת על קירות, יחד

דבוקים כסיבה להתנשאות פאלית של עמודי חשמל בשלג המשבית,

להיות דלוקים. שם חלפו בודדים, לא הרימו ראש לראות אותי מטיילת,

בכל יד ילד, ברקע הגרפיטי, אותיות ערביות משחירות המעבר הצר מנווה זאב למרכז העיר. נזילות הזמן וקיומי, שטפטף עוד לפניי. ולא הספקתי לנפץ דברים קטנים, שיצדיקו אדם ואלוהים מתים. גם מהר מדי נאמר עליי – עוף מוזר. לא עפתי, בני, מאדישות הבירה עודני יכולתי לספוג זעקה קדושה. בחיבוק הגטאות עם הקופאים מבושה, עולים ויורדים, איתי מזוהים, ערבים שכמוני, עובדים מחוץ לגטו נפשם. כחבריי בתלת־ממד, מאיימים עליי. ובהיכל המבכים של זלדה, גם אני נשלחתי להחריד את ההר מייתר צלילי הנביאה שכבר לא שם. וגם אני לא. פחות אבנים אספוג על כך.

בזיכרונות ילדיי אבל, בירושלים מושכת הכדורים, אצטייר כאחת שלא

טובה לחיים. בסוף אזהר, הדברים הקטנים גדלים. וקטונתי. אחליף לכך

שמלות יפות, שלפחות אחרי גיל האהבה לא תיראה הלוחמת חכמה

וחזקה, אהיה ביתנו. הבית הלא מתבגר בלי אבא שיחליף מדינה. ויצאתי

לעשות אהבה לגבר. לא עלה, לא ירד, רק כבה טרם גופי. באזור הנמוך

בני, כפתרון של התולעת ספרים, שלפתי אותך. בחממה היה חשוך לך

והמצאת גטו, חשבת שרק לי.