ההצגה – "זבנג וגמרנו" בתאטרון לוד/ אושרה יצחקי
בכניסה למופע לא היה ברור מי הם השחקנים ומי הצופים. 20 הכיסאות המסודרים במעגל מסביב בצד הקיר, התמלאו באנשים שנכנסו והתיישבו זה אחרי זה, לצלילי מוסיקה שקטה שניגן בחור חביב בבגדי אישה. את הנכנסים קיבלה אישה הרה, חייכנית, היא ישבה במעגל כמארחת -"תתכבדו יש וופלה לימון ופטל", חזרה ואמרה ודיבורה היה מלווה בתנועות ידיים – "אני מאוד אוהבת וופלה לימון". מיד קמה נערה מכיסאה והחלה לחלק וופלים ופטל ליושבים, האישה ההרה שחשקה נפשה בוופלה לימון התענגה באוכלה את הוופלה והמשיכה להציע לאורחים.
המוסיקה התגברה ומתוך הקהל הצטרפו מספר אנשים/השחקנים לשירת- תפילה כמנטרה החוזרת שוב ושוב... ושוב "אלוהי, תן לי את האומץ לשנות את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, ואת האומץ לשנות את אשר ביכולתי ותבונה להבחין בין השניים".
בתום השירה פנתה האישה ההרה לקהל כפותחת בשיחה ושאלה – "מהי אלימות?" מכאן המשיך וזרם ערב אינטראקטיבי הדן במושג "אלימות" ומראה בדרך אומנותית: מילים, מוסיקה, שירה צבע ותנועה סיפורי אלימות שונים. השחקנים כל אחד בדרכו הציגו דמויות שחוו אלימות לסוגיה-אלימות הורית, אונס, ופגיעה בנוער הלהט"ב.
מופע/ הצגה הפותחת צוהר לנושא האלימות ומשאירו נטוע במחשבה ובתודעה.
בשיחה עם פנינה רינצלר – מנהלת הקבוצה, הבימאית והמנחה – "המארחת", היא סיפרה לי כי: הייתה הנחת יסוד בנושא האלימות נגד נשים בעקבות ריבוי רצח נשים לאחרונה, ובכל מופע שהם מקיימים הם מוסיפים מקרה אקטואלי מאותה עת בתקשורת, כך הנושא אותנטי לכל מקום אחר בכל זמן.
הקבוצה בלוד היא אנסמבל שחקנים מקצועי, הפועלים כמרכז תאטרון קהילתי ומנחים מבוגרים, נוער וילדים כקבוצות תאטרון קהילתיות ייצוגיות של עיריית לוד. אנסמבל השחקנים פועל בשיתוף פעולה עם העיריה וכן בתמיכת משרד התרבות ומפעל הפיס. במופע השתתפו השחקנים- גלעד חן, אליאור חיות, רחל שטנגל, שני יוסף וכמובן פנינה רינצלר ששיחקה וביימה את המופע.
