הו עין שלי הו לילה שלי/ פרק מהרומן הראשון של אמיר חרש יתבטל העולם
בואו ושמעו את סיפורו העצוב של בסאם, איכר שהתאהב באשתו היפה של המוח'תאר!
בכפר שיח' ג'ראח, לרגלי הגבעות, חי יתום עני ושמו בסאם, שלבו נשרף באש האהבה. אפילו אדמה משלו לא הייתה לו, למסכן, ולכן הוא עבד עם שכנו אבו חמיד, איש מעלה שזקנו קשה ולבו רך, אשר גם הקשישים ביותר שבכפר כבר הפסיקו לנחש את גילו. בכל יום לפני הזריחה הלכו יחד אל החלקה שמחוץ לכפר ובסאם, חפוי ראש, היה חושב על צרות אהבתו. במשך כל השנים האלה הוארו פניו של בסאם רק פעם אחת, כשמצא את מטבע הזהב הצלבנית הארורה, זו שבאשמתה החל לחפש אחר אוצר הצלבנים הקבור, כך מספרים, אי שם תחת עץ האלון. אבל כל כך הרבה עצי אלון ישנם, ולכן, כדי לשמח את בסאם וכדי להסיח את דעתו מייסורי האהבה, ואפילו כדי ללמדו קצת מוסר ולהרחיק את עיניו משורשי האלונים, בשל כל אלה שב אבו חמיד וסיפר לו על הרפתקאותיו במלחמות המפוארות של הסולטאן נגד הכופרים. ובסאם, שמעולם לא הרחיק מהכפר יותר ממהלך יום אחד, מפחד האמירים של הבדואים השודדים את הדרכים, בסאם זה הקשיב לסיפורים פעור פה כילד. ואף שבכל פעם השתנו הסיפורים האמין לכל מילה, חדשה כישנה.
אבו חמיד סיפר על הימים שבהם היה ממונה על התותח המתגלגל, היורה כדורי אבן עגולים, והכופרים התנפלו באלפיהם, דוהרים בשריונות ברזל ובחרבות שלופות. ופעם אחת כל חיילי הסולטאן ברחו, הפקירו את התותחים, ורק אבו חמיד וחבריו נשארו בודדים בקו הקדמי ונלקחו בשבי. הביאו אותם לפני מלך פולין, שישב בראש גבעה מעל שדה הקרב. בתוך הדם והבוץ היה לו אוהל קטיפה ובתוכו שולחן זהב קצר רגליים. מלך פולין נאנח בצער בשל חוסר הנימוס שבמלחמה ושתה בכוס חרסינה מעוטרת כחול נוזל אדמדם שצחנת סלק עלתה ממנו. ובשעה שדן אותם למיתה בתלייה ברר באצבעותיו העדינות רקיקים מלוחים. חמישה נידונים הם היו, במדי הסולטאן הקרועים, מדממים וצמאים. היחיד שהעז להרים את ראשו היה אבו חמיד, שפנה למלך ושאל, האם תמית שבויים צמאים? מיד ציווה מלך פולין להשקותם מים. חזר אבו חמיד והרים את ראשו ואמר, האם תמית את אורחיך? ומיד ציוה המלך לשחררם, וזרקו אותם בצד של רודפי השלום, השבח לאל שהציל נפש חוטאת. כך סיפר אבו חמיד בהולכם לשדה והמשיך וטווה סיפורי בינה ומוסר גם כשפלחו את האדמה בברזל קשה והטמינו בה זרעים, ובסאם הקשיב ודעתו נרגעה וצרתו נשכחה. מדוע כה נואש היה בסאם באהבתו דווקא לזו שלא יוכל לשאת? את זאת איש לא ידע, והרי היו בשפע בנות איכרים טובות עין ורחבות אגן וגם כששאל בסאם את לבו, מדוע זו ולא אחרת, ללב לא היה מענה. אך לאבו חמיד די היה באנחה אחת של בסאם, מאותן אנחות שמחמיצות את החלב שבעטיני העזים, כדי לקבוע שהסיבה אינה אלא כישוף. וכך גידלו בשדה חיטה ושעורה ודורה ומיני קטניות, גם למאכל אדם וגם למאכל בהמה, וירקות וכותנה ושומשום, ובחלקת הבוסתן גדלו עצי פרי למיניהם, דקל ותאנה ורימון ותות וזית ותפוח ואגס ואגוז, ומהם הופק דבש פירות ופרחים, וריבות ושמן. ומכל זה ודאי היה אפשר לחיות חיים של רווחה ועושר, אלמלא היו דמי חכירת האדמה מן הסולטאן חמישים מתוך מאה מתנובת השדה, ואלמלא היו המסים כבדים כל כך, מס על בהמות העבודה, ומס לטאבו, ומס על סחיטת הפירות, ומס על טחינת החיטה, ומס על הסחורה בכניסה לעיר וביציאה בנמל, ובשל השמירה בדרכים, ועל הטבק והקפה ואפילו מס על הרוח והאוויר, כי את כל אלה נתן לנו הסולטאן ברוב טובו. ומרוב המסים גוועת ברעב.
ביום גביית המסים תקף המוח'תאר את הכפר בלוויית מאתיים לוחמים יניצ'רים, ארורים הם וארור זכרם, חמושים בגרזנים ובחרבות כבדות וברובי מוסקט ארוכי קנה, ולא היה טעם להחביא את התבואה, כי כשמצאו את שהחבאת לקחו הכול ושפכו את כדי שמן הזית על הרצפה, ולא עזרו תחנונים, והיה עליך להודות להם שלא גררו אותך למרתף העינויים. אולי היה זה הרע במיעוטו, כי בזכות המסים זכו יושבי הכפר בהגנה של חיילי המוח'תאר ולפני כן, בתקופת הרעב הגדול, עלו הבדואים מן המדבר ושדדו כל מה שהיה אפשר, וגם את מה שלא היה אפשר, כמו את תקוותם ושלוותם של האיכרים. הבדואים לא רק שדדו אלא גם ציפו ליחס של כבוד, כיאה למוצאם האצילי. אך אין לדעת מה עדיף, כי השודדים לעתים באו ולעתים הניחו לך, ואילו גובי המסים באו מדי שנה בשנה. גם אין לדעת כלל מדוע מונה לכפר מוח'תאר, כי לכפר כל כך קטן לא היה בו כלל צורך, ואיש כמוהו, מהיניצ'רים שיצאו לחופשי, היה יכול לקבל נפה שלמה, כמו עכו או אפילו דמשק. אך סיפרו שהוא ביקש במיוחד מהשער העליון שישלחו אותו לכאן, הרחק מנתיב פרדות הדואר. אולי בכלל גורש לכאן, בגלל אשתו לילה. אוך אוך, כמה שהייתה יפה. כשראה אותה בסאם לראשונה, בהגיעה עם המוח'תאר לכפר, הלב שלו נחצה לשניים, ומאותו יום הלב פעם פעימה לבסאם, פעימה ללילה, אחת לבסאם, אחת ללילה, כי במבט אחד הבין שהיא זו אשר חיפש כל חייו, האישה שחלם עליה לילה לילה. בכל חלום ענתה לשם אחר ועטתה פנים אחרות, אך תמיד זו הייתה היא ורק היא, והנה הוא מוצא אותה והיא אשתו של המוח'תאר. כמו אותו רועה צאן, שלאחר חיפושים ארוכים מצא את כבשיו קרועות בתחתית התהום, כך גם בסאם, מצא הכול ואיבד הכול באותו רגע ממש. ומאז רק עליה חשב, עליה ועל ריח האזוב שנותר אחריה כשובל, עליה ועל עיניה, שבאור הוריקו כבור מים קיצי, ובערב האפילו כנִקבה. ובלילה פקדו אותו החלומות כדי לייסרו, ואין חלום שלא היה לה בו חלק, ואפילו בחלום לא ניתנה להם מנוחה.
בסאם לא היה היחיד שנפגע מיופייה. שנתם של חצי מן הגברים בכפר נדדה ורק עליה הזו כשלצדם נחרו נשיהם פגומות השיניים. מזלו של בסאם שביום חרש בשדה והקשיב לסיפוריו של אבו חמיד, סיפורים על מעשי גדולים, כמו השיח' ג'ראח מייסד הכפר, ועל הצלבנים, ייחרב ביתם, שהביאו רק חרב ואש על גב סוסיהם עבי הרגליים, ועדיין צאצאיהם מנסים בתחבולות שונות לכבוש את ארצות השלום. לא חסרים סיפורים להוכיח זאת. ואבו חמיד חזר וסיפר לו כי עשרים שנה נלחם הוא את מלחמותיו של הסולטאן כופרים הנוצרים, דם הציף שדות קרב והנשרים השמינו ולא יכלו לעוף ממקומם לאחר שהתפטמו בפגרים, ואחרי עשרים שנה, צבא הסולטאן הבלתי מנוצח כבר הגיע עד שערי וינה. אבו חמיד היה עייף מהמלחמות וראה ציפור נודדת שבאה מהמזרח, נושאת במקורה ענף יסמין. כך הבין שהגיע זמנו לשוב אל הכפר. בלילה יצא את המחנה בחשאי. משנתפס, נידון לעונש שנגזר על עריקים מצבא הסולטאן – התזת הראש, ובדין נגזר, כי אחרת מי טיפש דיו לשרת בצבא הסולטאן. הביאוהו למשפט לפני הווזיר הגדול שישב באוהל משי על כריות קטיפה שהונחו על גבי שטיח פרסי מופלא. מי שהביט בקישורי השטיח יכול היה לראות בהם את כל ממלכתו העצומה והמתפשטת של הסולטאן, ואם הביט מספיק בעיון מצא שם גם את עצמו. ולצד הווזיר ישבו שתי נערות בתולות, אחת לימינו ואחת לשמאלו, ושבט זהב בידיהן. וכל אימת שפסק בדין היו הן מנענעות בשרביט ואומרות בקול ערב: תן דעתך, הו הווזיר, שרק עבד אתה ולא אדון, בן תמותה ולא האל יתעלה. הבט לנפשך ושווה את הצדק לעיניך. ואף על פי שאמרו לו כך, ציווה הווזיר על אבו חמיד גזר דין מוות. כשהשכיבוהו על השטיח האדום וכבר הייתה החרב מונחת על צווארו, ראה אבו חמיד שזבוב מתיישב על אפו של הווזיר הגדול וידע שבאה לו הצלה מאת האל. הוא הרים את ראשו ואמר לווזיר, אם יחוס הווזיר על חיי, אגלה לו סוד גדול ונורא. ומה הוא הסוד? שאל הווזיר. אמר אבו חמיד, הסוד הוא מדוע ברא אלוהים את הזבובים. ספר, פקד הווזיר ואבו חמיד השיב, כדי להשפיל את גאוות הגיבורים. הווזיר צחק ואמר, כנים דבריך, חס על חייו ופקד לו אלף מטבעות זהב ושילח אותו חזרה לארצו. אך בדרך חזרה שדדו אותו האמירים הבדואים שהופיעו על סוסותיהם האצילות מתוך הלא כלום של המדבר. לא שוד של ממש היה שם, מכיוון שאבו חמיד הצליח לשכנע את הנסיך הבדואי, גבר צעיר בעל חוש צדק וחולשה למשחקי מזל, להמיר את השוד הנקי בסדרה של התערבויות שיוכרעו בהטלת קובייה, ורק בתום לילה רווי מתח ותפניות עבר הזהב כולו לשקו של הבדואי. כך או כך, אבו חמיד חזר אל הכפר כפי שיצא ממנו, חסר כול, ובהפסד של עשרים שנה. הפעם בסאם מקשיב לסיפור בחצי אוזן וחצי לב, ואבו חמיד יודע את אשר מכביד על הידיד שהיה לו כבן ואומר לו לחדול מלחשוב על המכשפה ההיא. לא הייתה זו קללה שפלט מבלי דעת. כך סיפרו עליה, על לילה, שהיא עוסקת בכשפים שחורים, שהרי יופייה איננו יופי הניתן לבני תמותה, ואם ניתן להם - לבטח כרוכה בכך קללה או כישוף. והפעמים היחידות שבהן נראית דמותה מחוץ לשערי הקימאם היו ביוצאה מוקפת משמר, ללקט עשבי רפואה ורעל. רק בשל כך, מספרות הבריות, צריך היה המוח'תאר לקבל על עצמו כפר קטן ועלוב שכזה. ואת הכעס על שגופו נמק בגללה, הרחק ממרכזי הכוח, את הכעס המר הזה הוציא על הכפר ועל תושביו העניים. את המסים הכבדים ממילא הכביד הוא עוד יותר, ורבים האיכרים שנטשו את האדמה או ציוו אותה לווקף הקדוש ובלבד שלא לשלם את המס. ולאן יכלו ללכת, המסכנים? חלקם חברו לבדואים והיו לפחותים שבהם, שודדים בלי ייחוס ובלי כבוד, וחלקם קשרו את גורלם בערים והיו לקבצנים וסבלים. אך בערים עשקו הפאשות לא את המון המוסלמים הטובים, אלא את היהודים והנוצרים והשומרונים והקראים והצ'רקסים והמוגרבים והסודאנים והבֶּרבֶּרים והכורדים והאמגושים, ועל כך, אמר אבו חמיד לאחר שהייה ארוכה, איש לא מרים קול צעקה.
*
אמיר חרש, בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית, וכותב דוקטורט שמשלב פסיכולוגיה וספרות. מספר סיפורים ומנחה מעגלי סיפורים. נולד ברמת גן ומתגורר בירושלים. "יתבטל העולם" הוא ספרו הראשון.
